כי לא נשאר דבר – פרק 26

פרק 26 –
– "היה לי כיף היום." אריאל אמר כשהחנה את הג'יפ השחור שלו מול הבית שלי.
"היום רק התחיל, אריאל," אמרתי ופתחתי את הדלת.
"אז אתה מוזמן להיכנס." חייכתי אליו.
– "איזה… אני מחשב לי בראש כמה שעות אנחנו ביחד וזה לא עושה לי טוב." הוא צחק.
"במחשבה שניה, אתה צודק," אמרתי ונעמדתי על שתי רגליי.
לא באמת חשבתי שהוא צודק, היה לי כיף איתו היום וגם אתמול. ואת האמת? שלא רציתי שהוא ילך, הייתה לי הרגשה כזו שלא השתחררתי ממנה, כבר מאתמול.
אני חושבת שזה בגלל אור, בגלל שהוא עזב אותי, אני לא מוכנה שוב להיות זאתי ש"עזבו אותה". אני יודעת שלאור לא הייתה כל-כך ברירה, אבל לאריאל יש. וכל עוד אנחנו מבלים יחד, אני מפחדת שהוא יעזוב אותי. אני מפחדת שיום אחד הוא לא יהיה בשבילי… כי בינתיים הוא מצליח להשכיח ממני את הכאב ולהתקדם הלאה. אני מרגישה איתו אמיתית, בלי המסכות שהייתי שמה על עצמי אחרי המוות של אור. ובגלל כל ההרגשות האלה אני פשוט מפחדת שהוא לא יהיה כאן יום אחד. שימאס לו ממני, שהוא יעזוב אותי.
– "את רוצה שאני אכנס ?"
"מה שבא לך," עניתי וסגרתי את הדלת מאחוריי.
אריאל פתח את החלון הקדמי והסתכל עליי דרכו.
– "הרסת את כל השיחה," צחק.
"כזאת אני," חייכתי חיוך צדדי קטן.
"הורסת שיחות,"
– "ברגיל." המשיך לצחוק וסגר את החלון.
אחרי כמה שניות שמעתי את המנוע של הג'יפ נכבה, והדלת מהצד של אריאל נפתחה.
"חשבתי שלא עושה לך טוב להיות איתי," צחקתי והתקדמתי לכיוון הבית.
– "כבר אמרתי שלחשוב זה לא הצד החזק שלי ?"
"שלילי."
– "אז עכשיו את יודעת," אמר וגלגלתי עיניים.
"חיובי," צחקתי.
הוצאתי מהכיס טרנינג שלי את המפתח לבית ופתחתי אותו.
"רעב?" שאלתי את אריאל והוא הנהן.
"יופי גם אני,"
– "שמנה," הוא צחק.
"ברגיל," כשנכנסו הלכתי לכיוון המטבח וראיתי את אביתר יושב ואוכל קורונפקס עם חלב.
"בוקר טוב אח קטן," אמרתי והעברתי לו יד בשיער.
– "בוקר…" הוא הנהן וראו על הפרצוף שלו שהוא רק התעורר.
נכנסתילמטבח, הוצאתי שוקו, לחם, גבינה צהובה, מלפפון וגבנייה מהמקרר. לקחתי את הלחם והגבינה וקראתי לאריאל שיבוא לעזור לי.
– "מה?" הוא שאל כשבא.
"אתה רואה את הירקות שעל השייש ?" שאלתי.
– "נו?"
"תחתוך אותם,"
– "אני לא יודע אבל,"
"אתה יודע," התווכחתי איתו.
– "סבבה, עכשיו את תראי שאני לא יודע," אמר והתייצב מול הירקות.
הוצאתי את הטוסט הראשון מהטוסטר ושמתי את הטוסט השני. בינתיים הוצאתי מהארון שתי כוסות וסכ"ום. הטוסט השני היה מוכן אז שמתי את שניהם על צלחות והוצאתי הכל לשולחן בחוץ, מול הבריכה.
יש יום יפה היום אז… ננצל.
– "סיימתי," שמעתי את אריאל צועק מהמטבח.
חזרתי לבפנים והתקדמתי אליו.
"נו היה קשה?" שאלתי.
– "את האמת שלא,"
"לא יודע…" מלמלתי לעצמי והוא צחק, לקחתי את הקערה המלאה בירקות ויצאתי החוצה.
"אה ואריאל, שכחתי את השוקו!" צעקתי לעברו, שיבין את הרמז.

–

– "יום יפה יש היום," אריאל אמר כשהוא מסתכל על העננים.
"כן," אישרתי את מה שהוא אמר.
שכבנו על הדשא שליד הבריכה, אחרי הארוחה היינו חייבים טיפה "לנוח".
– "את יודעת, צריך לנצל ימים כאלה,"
"מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי, לא מבינה לאן הוא חותר.
– "אבל אל תכעסי עליי,"
"מה…?" מלמלתי לעצמי ואחרי שניה מצאתי את עצמי עמוק עמוק בתוך המים.
"לא אני פשוט לא מאמינה עלייך," חיפשתי את אריאל על האדמה אבל הוא לא היה שם.
"אריאל ?"
פתאום משהו משך אותי בחזרה לתוך המים, הבנתי כבר לבד איפה הוא…
כשיצאתי בחזרה על פני המים, הוא לא הפסיק לצחוק, כאילו לא יכול להפסיק בכלל.
– "לא… היית… הפרצוף…" הוא מלמל תוך כדי צחוק.
עשיתי את התנועה המיוחדת שאביתר לימד אותי והשפרתי עליו מים, מגיע לו, אחרי כל מה שהוא עשה.
– "מי זאת?" שמעתי אותו אומר בין השפרצה להשפרצה וככה התחילה מלחמת המים.
"הפסקה!" צעקתי אחרי כמה דקות כשהייתי צמוד לקיר הבריכה וכבר לא היה לי כוח.
שנינו הפסקנו ורק אז קלטתי עד כמה אנחנו קרובים.
היה שקט, שקט של מתח… כאילו מי יעשה את הצעד הזה ויעז?
אריאל התקרב אלי לאט ואני… אני הייתי מהופנטת מהעיניים שלו, ועוד לפני שהספקתי לחשוב… זה קרה.