כך זה היה – פרק ראשון

" מגיעה בראשון מישהי חדשה לגדוד, היא תהיה פקידה…" אמרה דורית.
" נחמד לשמוע" ענה אורן.
ענה באדישות, אך בהחלט התרגש בתוכו.
אורן היה מהוותיקים בפלוגה שלו. הוא לא היה הבחור היפה ביותר בגדוד, אבל תמיד היו מסביבו המון אנשים. אורן אהב לעזור לאנשים, אך לא מעט פעמים גם נכנס עם אנשים למריבות, בשל היותו דעתן ועקשן. הוא החליט שהפעם בניגוד לפעמים הקודמות, אולי כדאי לו לקבל את "החדשה" בדרך יפה ומכובדת, בלב הוא חשב שיכול לצאת לו משהו מזה.
"תני לי את המספר שלה ואני אדבר איתה, אעזור לה להתאקלם בגדוד", אמר.

"שלום קוראים לי אורן. חשבתי שיהיה נחמד להכיר אותך. אעזור לך במה שתרצי" שלח אורן הודעה לחיילת החדשה.
"תודה רבה, אני צריכה להגיע לגדוד מחר, תוכל להסביר לי איך?" שאלה.
"בטח" השיב לה.
"מה שמך?"
"ליאור. אני מאוד חוששת מהמקום החדש הזה. תוכל לספר לי מעט?" שאלה ליאור.
"תראי, את מגיעה למקום מיוחד. את תהיי הפקידה של מפקד הבסיס אז אין לך מה לחשוש. מהניסיון שלי, את תקבלי כל מה שתרצי ותחפצי בו" הרגיע אותה אורן.
"אוקיי…" ענתה לו ליאור.

השיחה נמשכה שעות, לרגע היה נדמה שאורן מאבד את עצמו בשיחה. רגשות של שמחה וסיפוק מילאו את ליבו, ועל כן לא היה מרוכז. כבר חודשים שלא הגיעו חיילים חדשים לבסיס. אורן ראה בכל אדם אתגר, ולכן חיכה לאתגרים חדשים.

יום ראשון הגיע, אורן וגם דורית חיכו שליאור תגיע מתחנת האוטובוס. הגדוד היה מחולק בין מספר בסיסים. מספר החיילים שהיו בבסיס של אורן היה מצומצם, ועל כן גם אווירה של פרטיות ואף רומנטיות שררה שם.
והנה מגיעה לה חיילת חדשה, שיער שחור ארוך וחלק. איפור גס ושחור על עיניה. לחייה בצבע ורדרד, מהסומק ששמה או שמא הן מעידות על תחושת המבוכה איתו הגיעה?!
"שלום" אמרה דורית. "אני האחראית פה ואת בטח ליאור."
"כן…" ענתה ליאור בקול מפוחד.
"אמרו לי להגיע לבסיס אחר, לבסיס השני הגדול יותר."
"נכון" השיבה דורית. "מיד תגיעי לשם."

שמוליק היה מנהל העבודה. כיאה למנהל עבודה, היה לו מבט תקיף בפנים, אולי מעט מפחיד. למרות גילו המופלג הוא לא נפל בכושרו משאר החיילים בבסיס. שמוליק הוא גבוה, כהה עור ובעל בלורית מסודרת. רואים שהוא אדם שמטפח את עצמו על אף מקצועו התובעני והמלכלך.
היחסים בין אורן לשמוליק היו יחסים טובים, מעבר למפקד-פקוד. אורן הרגיש חופשי לדבר איתו על הכל.
"שמעת שמגיעה מישהי חדשה לגדוד?" שאל אורן את שמוליק.
"בטח ששמעתי…פקידה" צחקק שמוליק. "עוד אחת לאוסף, אה?"
אורן הסמיק כי ידע ששמועות הן כמו אש בשדה קוצים. קשה מאוד לעצור אותן, אבל גם אין טעם להלחם בהם. "מה שתגיד" ענה אורן. "גם ככה הרבה זמן כבר לא היה אקשן בבסיס, תהנו לחשוב על חיי."
מכיוון שאורן, שמוליק וכל שאר המחלקה היו בבסיס מרוחק מעט מהבסיס הראשי, היה לכולם המון זמן להתעסק בדברים אחרים. יותר "עסיסיים", אם אלה ריכולים, ישיבות חסרות טעם עד השעות הקטנות של הלילה, ואפילו צפייה בתכניות בוקר חסרות תכלית במשרד של שמוליק.

דורית ליוותה את ליאור לרכב ההסעות, אותו רכב שאמור לקחת אותה לבסיס הראשי, שם תיקלט הפעם הראשונה.
"שמוליק" צעקה דורית. "נוסעים…"
אורן הבחין באותה חיילת כפופת ראש. שערה הארוך והחלק לא נעלם מעיניו.
לאורן תמיד היה טעם מסוים בבחורות. שיער ארוך וחלק, גוף צנום. אבל מעבר לזה חשוב לו גם האופי של הבחורה. בחורה שאין לו נושאי שיחה משותפים איתה פסל מיד על הסף. נדמה היה לו שליאור עומד בקריטריונים.
"ליאור, ליאור…" הוא צעק.
היא הסתכלה לו בעיניים למשך מספר שניות, סגרה את הדלת של הרכב.
הרכב נסע ונעלם באופק.
אורן נכנס למשרד של שמוליק והתיישב בכיסא שלו. הוא פתח את הטלוויזיה, רק שהפעם הוא לא באמת התייחס לשידור, כל מה שהוא חשב עליו זה מה בעצם קרה כאן.
הוא נשאר חסר מילים. הוא התקשה להאמין שככה ליאור ברחה ממנו.
הרי הוא היה נחמד, חייך, התנהג בכבוד, שאל לשלומה.
אז מדוע היא ברחה?
מדוע היא לא החזירה לו תשובה, או לכל הפחות התעניינה לשלומו רק מתוך נימוס?