כך זה היה – פרק שלישי

אורן ישב עם עצמו וחשב. חשב על מחר. מחר כולם מגיעים לבסיס החדש, חוזרים לשרת כולם ביחד, זה סימן טוב. אבל לא רק על זה הוא חשב. אורן גם חשב כיצד כדאי לו לנהוג עם ליאור. שאלתה "מה אתה רוצה ממני?" עוד הדהדה בראשו. ההודעה האחרונה ממש הוציא אותו מגידרו.
הוא כעס על ליאור, מדוע ענתה לו בצורה כזאת.
אומרים ששינה תמיד מסדרת לך את המחשבות. ואכן, לאחר שינה טובה, קם אורן עם מסכנה ברורה. מעכשיו הוא מתעלם ממנה. האמת תחושת כעס גדולה מאוד הייתה בליבו, אולי זה האגו שלו שנפגע.

כולם הגיעו לבסיס החדש, שממוקם בצפון הרחוק. לא באמת הפריע לאורן המרחק, העיקר שכולם חזרו לשרת יחד.
הוא חיפש מיד את חברו הטוב לב. חיפש אותו בבסיס שעה ארוכה.

"לב מה שלומך?" אמר אורן.
"הכל מעולה, איזה כיף שאנחנו שוב ביחד כולם" ענה לב. "אני רוצה שתכיר את דורון, חייל חדש במחלקה שלי, גאון מחשבים."
"עכשיו לא יהיו יותר בעיות במחשב של שמוליק הכל מסודר." צחקק לב.
דורון היה חייל חדש. סיים לא מזמן קורס.
גאון.
דורון היה בחור גבוה, רזה, הנדסאי במקצועו. לא סתם הוא לקח חלק בקורס המחשבים המיוחד. לא סתם אומרים עליו שהוא גאון. לדורון היה הרבה מאוד כסף. בקיצור, דורון הוא כל מה שאישה רוצה.
"אני בטוח שנהיה חברים טובים" חשב בליבו אורן. "הרי גם אני הנדסאי."

לב השאיר את דורון במגורים.
המגורים היו מאוד קטנים. עשרה חדרים היו אמורים לאכלס את כל חיילי הבסיס. ובניגוד לבסיסים אחרים, מגורי הבנות היו מול מגורי הבנים. ממש מרחק של 5 מטרים זה מזה. בין שני מתחמי המגורים יש את חדר הפלוגה, שלידו יש ספסל. החיילים איכלסו את הספסל במשך רוב שעות היום, אך עיקר ההתכנסות שם הייתה בלילה, שם היו עורכים שיחות נפש.

"נו, סידרת כבר את כל העניינים עם ליאור?" שאל לב.
"שמע, חשבתי על זה ואתה מכיר אותי, כשאני נעלב או נפגע אני מיד מפעיל מנגנון של הגנה. אין טעם שאני אדבר איתה. לא רוצה לא צריך. יש עוד המון בנות בבסיס."
"אתה מחליף בנות מהר" צחק לב. "צודק, הנה רק היום הגיעה בחורה חדשה לבסיס,קוראים לה שרון, הולכת להיות קצינה בעתיד. בטוח שהיא משהו מיוחד."
"שיהיה לה בהצלחה" ענה אורן באדישות.

לשרון היו מספר תכונות, כשהבולטת שבהן היא הנוכחות העצומה שלה. אי אפשר שלא לשים לב אליה, ובטח שליופי שלה. לשרון שיער בצבע חום, ארוך וחלק. עיניים ירוקות בהירות. שרון החליפה את האודם שעל שפתיה ממש כמו גרביים, בכל יום צבע אחר, אך תמיד שפתיה היו בולטות.

אורן כבר מרגיש בנוח במחלקה שלו ולכן הרשה לעצמו לא פעם להתבטל, אל אף שהעבודה לא פסקה. כל החיילים קינאו במערכת היחסים שלו עם שמוליק, שנתן לו לא פעם משימות פשוטות לכאורה.
שמוליק ואורן ישבו במשרד. שמוליק יושב מול המחשב, בלבוש של חצי ב' ואורן יושב מול הטלוויזיה, צופה בתכנית בוקר מיותרת.
"זרוק את המראה שבמשרד לזבל" אמר שמוליק לאורן.
"חס וחלילה" השיב אורן. "אסור לזרוק מראות זה מביא מזל רע."
"אמרתי אותו דבר לאשתי שביקשה לזרוק את המראה בבית. ועד היום המראה בבית. ועדיין אין לי מזל, אני עוד עם אשתי."
"תן את המראה לאחת הבנות" המשיך, "אתה בקשר טוב עם כולן, תדאג שזה יתבצע."

אורן שלח הודעה בקבוצה של הבסיס, כל הקודם זוכה במראה.
שרון הייתה הראשונה לקפוץ על המציאה. מיד שלחה הודעה לאורן. לאורן לא היה ספק ששרון תקפוץ על המציאה, יופי הוא הדבר החשוב ביותר בחייה.
"אין בעיה שרון, תבואי אליי לקחת אם את רוצה."
כעבור שעה הגיעה שרון, מלווה בליאור. אותה ליאור שאורן קיווה לא לראות בזמן הקרוב.
"למה את לוקחת אותי איתך?" שאלה ליאור את שרון. "למה דווקא ממנו?"
"נו זה בסדר ליאור, זה בסך הכל מראה. ניקח ונלך. חוץ מזה אורן ממש חמוד."

" המראה בתוך המשרד בנות, אתן מוזמנות להיכנס ולקחת" אמר אורן.
"תודה אורן, יש לי היום שמירה ממש מוקדם, בשעות של לפנות בוקר, אתה יותר ממוזמן לבוא ולארח לי חברה" אמרה לו שרון בחינניות.
"לא חושב" אמר אורן.
"גם לב יהיה שם, נו יהיה נחמד" השיבה שרון.
"בסדר, אגיע לשעה אחת לא יותר."
"מבטיח?" שאלה שרון.
"כן, נותן לך את המילה שלי" אמר אורן.
כל הזמן הזה הסתתרה ליאור מאחורי שרון, כמעין ילדה קטנה שמפחדת מאדם זר ואמה מגנה עליה.

שרון ולב ישבו אחד ליד השני בעמדה, יושבים וצוחקים. כשלפתע מגיחה דמות שחורה מאזור המגורים. היה זה אורן.
"אורן…" צעקה שרון. "באמת הגעת בסוף" כשחיוך גדול מרוח על פניה.
"עמדת במילה שלך" חיבקה שרון את אורן.
העבירו שלושתם את השמירה עד הבוקר.
מאותו רגע היה קשה להפריד בין אורן לשרון.
כל בוקר שניהם קמים ומחייכים למשמע צמד המילים "בוקר טוב" האחד של השני.
שניהם נהגו לשבת ביחד על הספסל ליד המגורים עד שנשבעו כי יכלו להרגיש כאילו הם חיים ביער נטול אנשים, עם פרחים מלבלבים מסביב. הם יכלו אף לשמוע את ציוציי הציפורים. הכל היה מושלם. עד שדלת המגורים נפתחה.
מהדלת יצאה ליאור.
"שרונה!!!" היא צועקת בהתלהבות, ורצה לחבק אותה.
"בוקר טוב אהובתי, לאן נעלמת לי?"
"ישבתי קצת עם אורן."
"למה את יושבת איתו?" לחשה לה ליאור באוזן. "את יודעת שאנחנו לא ממש אוהבים אחד את השני."
"אני יודעת" לחשה שרון. "אני אוהב לשבת עם שניכם."

מרגע זה הייתה האווירה שונה במעט. ליאור יושבת בצד אחד של השולחן. אורן בצד השני. כשבאמצע משמשת שרון כמעין חוצץ אנושי. שחלילה לא יפגשו מבטיהם.
מלבד כמה משפטים עוקצניים וציניים אחד כלפי השני, לא היה שום קשר בין השניים.

הערב ירד והעבודה בבסיס נגמרה.
אורן הזמין את שרון לשבת איתו בחדר הפלוגה הריק.
"שבוע הבא כבר יוצאים לנופש כל הבסיס אה?" אמר אורן. "הייתי שם פעם" הוא אמר, "אבל עם אנשים שונים, בלעדייך" הוא גיחך מעט.
מבטיהם של שרון ואורן נפגשו. היה שקט מסביב, כולם כבר ישנים ונראה שהרגע הזה הוא הרגע של שניהם.
"שרון, בואי נעשה משהו בסוף השבוע הקרוב."
שרון חייכה, בקושי הצליחה לענות.
"בסדר" ענתה בקול רך.
"נצא לראות סרט, אני אוסף אותך בערב מהבית" הודיע לה אורן.
הוא הסתכל על עיניה הבורקות של שרון ופניהם התקרבו זה כלפי זה, לאט לאט.