כל אחד והשריטה שלו פרק שני

נקודת מבט ליאל:

ישבתי על מיטתי מנסה ללמוד קצת לבגרויות, לימודים זה הכרטיס יציאה שלי מהחיים שלי וזה למה אני משקיעה בהם כל כך.
'אני אוהב ללמוד ושונא שמלמדים אותי' קראתי איפשהו את המשפט הזה והתחברתי אליו מאוד. שונאת שיש לאנשים סמכות מעליי ושונאת מורים שחושבים שהם יכולים להחליט עליי. את כל החומר אני מוציאה מהאינטרנט.
"ליאל" שמעתי את קולו של סהר בן דודי קורא לי מחוץ לחדרי. שמעתי קולות צעדים מתקרבים לדלת ומיד דפיקה קלה נשמעה על הדלת.
"כנס" צעקתי לו והוא נכנס מיד. הוא החזיק בידו מעטפה וישר ידעתי מאיפה היא באה.
"האדיוט עדיין לא וויתר?" שאלתי ברטוריות ונשכבתי על המיטה שמה יד אחת מתחת לראשי.
"הוא עדיין אבא שלך" סהר אמר וראיתי ששחר נכנס לחדרי. שניהם כל כך דומים שקשה להבדיל ביניהם. יש להם שיער שחור ועיניים חומות. תווי הפנים שלהם כל כך דומים ויש להם את אותו מבנה הגוף. ההבדל ביניהם זה שלסהר יש נקודת חן קטנה מעל הגבה וכמובן אישיות שונה שחר יותר ערס וסהר נחמד כזה יש לו אישיות של מושבניק.
"הוא הבן אדם שתרם זרע בשביל להביא אותי לעולם לא יותר מזה" פלטתי בעצבים ושחר וסהר ישבו ביחד על המיטה שלי.
"וגם גידל אותך תשע שנים" סהר אמר הוא מנסה לגרום לי לא לשנוא עת אבא שלי, סליחה את תורם הזרע. הוא גידל אותי תשע שנים ואז נכנס לכלא, ממש צריך לקבל את תואר אבא השנה.
"הבן אדם פושע ובן זונה" אמרתי ושחר הנהן מאשר את דבריי.
"שמע דוגרי היא צודקת הבן אדם גנב מאנשים תמימים ורוצח" שחר אמר הוא תמיד בצד שלי. הוא תמיד אומר שהם המשפחה היחידה שאני צריכה ואני כמו אחותם.
"לא הוכיחו שהוא רוצח" סהר ישר אמר ואני התעצבנתי כל כך. למה לעזעזל הוא מגן עליו, מה זה משנה לו בכלל.
"הקיצר, עם מי אתם הולכים לנשף?" שחר שאל בהתלהבות ואני גלגלתי עיניים.
"יש עוד חודש ואני לא באה" הודעתי להם ושניהם הסתכלו עליי במבט רצחני.
"אתה באה!" הם אמרו ביחד מה שגרם לי לגחך.
"חבל אף אחד לא רוצה להזמין אותי" אמרתי בגאווה. בנות נורמליות היו בוכות על זה אבל אני שמחה מהמצב הזה. אף אחד בשכבה לא יודע שאני קיימת כל כל ואני דאגתי שזה ישאר ככה, עשיתי הכל בכדי שלא למשוך יותר מידי תשומת לב אליי.
"סתיו רוצה להזמין אותך" סהר אמר וצחוק חזק נפלט מפי. סתיו זה החבר הכי טוב שלו שהוא די ערס סטוציונר מגעיל.
"לא יקרה ואני לא באה נקודה" אמרתי נחושה בדעתי "ועכשיו תנו לי ללמוד" הוספתי רומזת להם לצאת. סהר נתן לי את המכתב ויצא ומיד אחריו שחר. אחזתי במכתב בלי לקרוא קמתי ממקומי פתחתי את מגירת התחתונים שלי והוצאתי משם קופסה. הכנסתי את המכתב הזה ביחד עם כל המכתבים שהוא שלח לי. אף פעם לא קראתי אותם ותאמת אני לא יודעת למה אני שומרת אותם אבל אני שומרת.

למדתי עד השעה אחת בלילה והרגשתי צורך לצאת מהבית הרגשתי חנוקה. קמתי ממיטתי פתחתי את חלון חדרי והתגנבתי ממנו. לא רציתי שדוד שלי ואשתו יתעוררו בגללי.
הלכתי ברחוב כשרוח קלה מעיפה את שיערי הארוך אנשים חלפו על פניי נועצים מבט לכמה שניות וממשיכים. כנראה תוהים מה ילדה כמוני עושה בחוץ בשעה כזאת ועוד לבד.
שקעתי במחשבות על האמא הביולוגית שלי ולמה היא אף פעם לא חיפשה אותי, למה היא נטשה אותי. ניסיתי לדמיין איך היא נראית ואיך היא הייתה מתנהגת לו היא הייתה אמא שלי. צפירה חזקה של מכונית הקפיצה אותי וגרמה לי להסתכל אל מוקד הרעש.
"אתה בסדר אדוני?" הנהג קרא ומיד יצא מרכבו התקדמתי לאזור התאונה וראיתי את הגבר ההוא שמצייר גרפיטי שרוע על הכביש נאנק מכאבים.
"אני בסדר" הוא אמר וניסה לקום מהכביש כאשר אנחת כאב נפלטה מפיו.
"בוא אני אקח אותך לבית חולים" הנהג אמר, כנראה מנסה לכפר על כך שדרס אותו.
"לא לא, אני בסדר" הוא אמר וניסה לקום שוב. מיד התקרבתי אליו ועזרתי לו לקום לאט לאט.
"בזהירות" אמרתי לו והוא חייך.
"מה אתה מחייך דרסו אותך הרגע" אמרתי לו והוא צחק.
"זה בסדר זה כמה שריטות" הוא אמר והשתחרר מאחיזתי בו, "ליאל נכון?" הוא שאל ובחן את גופו לראות שהכל עדיין במקום.
"כן" אמרתי הוא הביט בי ושפתיו התעקלו לחיוך קטן.
"בר" הוא אמר והרגשתי קצת מטומטמת שלא זכרתי את שמו.
"כן.. אני זכרתי את זה" אמרתי מכחישה את זה ששכחתי והוא צחק עוד יותר.
"בואי אני אלווה אותך הביתה את לא אמורה להסתובב בשעה כזו לבד" והניח את ידו על כתפי.
"לא צריך" אמרתי והורדתי את ידו ממני באלגנטיות, לא הרגשתי בנוח בזה שהוא שם עליי יד.
"אני מתעקש" הוא אמר והכניס את ידיו לכיסי מכנסיו.
"אז תתעקש עד מחר מה אכפת לי" אמרתי בעוקצנות והוא הביט בי במבט כועס שמיד התרכך.
"די להיות ככה ותקבלי פעם אחת שמישהו נחמד אלייך" הוא אמר ושתקתי לא היה לי מה להגיד. התחלנו ללכת כאשר אני מובילה. דיברנו קצת בדרך ויצא לי להכיר אותו טיפה. הוא סיפר לי שהוא עובד עם נוער בסיכון כי הוא מושלם וחייב לעזור לזולת.
"כאן אני גרה" אמרתי לבסוף כשהגענו לביתי והוא חייך.
"וואלה אני גר שני רחובות מכאן" הוא אמר "היה נחמד להיתקל בך שוב, ליאל" הוא הוסיף על דבריו מדגיש את שמי וחייך חיוך רחב שחשף טור של שיניים לבנות.
"כן, כל יום שווה להידרס רק בשביל להכיר סתם מישהי" אמרתי בציניות והוא צחק טיפה.
"את לא סתם מישהי" הוא אמר וגרם לי להסמיק מזל שהיה חשוך ורק אור מנורת הרחוב הצהובה האיר עלינו ככה שהוא לא ראה את זה.
"לילה טוב בר" אמרתי לו וחייכתי חיוך קטן.
"לילה טוב" הוא אמר והתקדם לעברי אך מיד קפצתי לאחור.
"סליחה לא התכוונתי להבהיל אותך" הוא אמר והשפיל את מבטו לכביש.
"זה בסדר" אמרתי והוא הביט בי בעיניו החום דבש.
"נדבר?" הוא שאל וראו שהייתה איזו תקווה קטנה בעיניו.
"כן בטח" אמרתי וחייכתי חיוך קטן. הסתובבתי והלכתי לבית. נכנסתי לחדרי כפי שיצאתי דרך החלון, נשכבתי על המיטה וחשבתי על מה שקרה הלילה.