כל אחד והשריטה שלו פרק 3

נקודת מבט בר:

נכנסתי לבית הריק שלי אחרי יום עבודה ארוך ומתיש. הגיעה נערה חדשה לארגון שלנו ואני זה שלקח אותה תחת חסותו על מנת לשקם אותה.
היא בת 14 ונראית כל כך פחות מזה, היא מדברת כאילו כל העולם מנסה להרע לה, היא כל כך שבורה העולם שבו היא גדלה, המציאות שאליה היא נולדה שרטה אותה.
התמקמתי על הספה מול הטלוויזיה רואה משחק כדורגל כאשר ביחד אחת הבירה וביד השנייה השלט. שקעתי בהרהורים כאשר הקולות הבוקעים מהטלוויזיה משמשים כקול רקע.
קול דפיקה חזקה נשמעה על הדלת והחזיר אותי למציאות. בלי רצון קמתי מהספה וגררתי את רגליי לדלת.
"מה את עושה פה?" שאלתי בארסיות
"אתה לא שמח לראות אותי?" היא שאלה וחייכה חיוך מזויף רחב שחשף טור שיניים לבנות.
"לא יובל ממש ממש לא!" אמרתי וסגרתי את הדלת בפניה. נזכרתי בתקופה שהייתי עם יובל ובמבט לאחור אני מבין עד כמה הייתי עיוור באהבה שלי אליה. עשינו רע אחת לשני, נכנסנו ביחד לתקופה שחורה בחיינו או לפחות מבחינתי היא הייתה שחורה. הייתי במצב רע, עשיתי למשפחה שלי את המוות עישנתי סמים ומכרתי אותם, נשרתי מבית ספר הייתי יוצא מהבית והם לא היו יודעים מתי הייתי חוזר אם בכלל. בקיצור תקופה רעה.
"נו בר" היא צעקה מחוץ לדלת והמשיכה לתקתק כמו שאני מכיר אותה היא לא תוותר היא תהיה שם גם כל היום. לקחתי מפתחות ואת הפלאפון שלי כיביתי את הטלוויזיה והתקדמתי לדלת.
"הייתי בטוחה שלא תפתח" היא אמרה בחיוך לאחר שפתחתי את הדלת.
"אל תטעי מאמי" אמרתי לה בזמן שסגרתי אחריי את הדלת ונעלתי אותה במפתח. הסתובבתי בחזרה אליה "כשאני חוזר אני לא רוצה לראות אותך" קבעתי עובדה התנגשתי בכתפה והלכתי. לא ידעתי בדיוק לאן פשוט נתתי לרגליי להוביל אותי.
"בר?" שמעתי קול נשי חלש קורא לי מאחור. הסתובבתי ועיניי הצטלבו עם עינייה הירוקות.
"היי מה קורה?" שאלתי את ליאל והיא חייכה חיוך קטן וציני.
"אתה שואל מנחמדות או כי אכפת לך?" היא שאלה במלמול שבקושי שמעתי והסיטה מבטה לכביש.
"אם לא היה לי אכפת לא הייתי שואל" עניתי והיא הרימה את מבטה ועיקלה את שפתייה לקו עקום שאמור להיות חיוך.
"אני בסדר" היא אמרה הניפה את שיערה הבלונדיני אחורה וחייכה חיוך מזויף.
"אם הייתי רוצה שתשקרי לי הייתי מבקש" אמרתי לה וראיתי איך היא מנסה להחניק חיוך.
"מה קורה?" היא שאלה התעלמה ממה שאמרתי
"הכל דבש" אמרתי וחייכתי חיוך קטן. כל מה שהרגשתי בפנים היה שהיום הזה היה ארוך מידי והיא חייכה חיוך מתחכם.
"אם הייתי רוצה שתשקר לי הייתי מבקשת" היא אמרה וצחקנו שנינו. הבטתי סביבי וראיתי גלידריה.
"רוצה לאכול גלידה?" שאלתי אותה והצבעתי לעבר המקום.
"אין לי שום דבר טוב יותר לעשות" היא מלמלה והתעלמתי מכך. הלכנו שנינו לגלידריה, היא ביקשה גלידה בטעם נוטלה בכוס ואני לקחתי גלידה בטעם ריבת חלב. שילמתי על שנינו אחרי ויכוח ארוך של מי ישלם וישבנו מחוץ לגלידריה. היא אכלה את הגלידה כמו ילדה קטנה ולכלכה מעט את פנייה.
"ליאל" אמרתי והיא הביטה בי במבט שואל שרק גרם לי לצחוק. היא הבינה את הרמז לקחה מפית וניקתה את פניה. היא הייתה כל כך יפה משהו בפשטות שבה כל כך יפה ומושך.
"מה קרה לך היום שהכל היה לא בסדר?" היא שאלה בהתעניינות שהפתיעה אותי מעט כי בדרך כלל היא לא שואלת.
"הרבה" אמרתי מנסה להתחמק מביט בעיניים הירוקות ושוקע בהן.
"זה בסדר יש לי זמן" היא אמרה והתקילה אותי.
"אני מספר בתנאי שאת מספרת" אמרתי וראיתי שהיא טיפה נרתעת.
"אוקיי" היא אמרה לבסוף. סיפרתי לה על הילדה החדשה ועל האקסית. היא הקשיבה והתעניינה הביעה דעה בנושא שדי יכול לעזור.
"למה לך היה יום לא בסדר?" שאלתי אותה והיא פלטה גיחוך עצוב. שרר שקט קצר ראו שהיא נאבקת עם עצמה וחושבת יותר מידי.
"אממ אתה לא יודע אבל אני לא גרה עם ההורים שלי, אני גרה עם דוד שלי אשתו ושלושת ילדיהם. ולפעמים יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות" היא אמרה וחייכה חיוך עצוב. היא נתנה תשובה עקיפה.
"מה קרה להורים שלך?" שאלתי בהתעניינות וראיתי שהנושא רק מעציב אותה עוד יותר. "את לא חייבת לענות" אמרתי במהירות. הרגשתי אדיוט ורק רציתי לגרום לה לחייך בחזרה.
"זה בסדר" היא מלמלה, "את אמא שלי אני לא מכירה ואבא שלי לא יכול לטפל בי" היא אמרה בקצרה לא מפרטת יותר מידי. לא שאלתי אותה על זה הרגשתי שזה נושא קשה בשבילה לדבר עליו.
קמנו ממקומנו והתחלנו ללכת נתתי לה להוביל. הגענו לחוף הים וישבנו על החול, קרוב לקו המים.
"בטח ההורים שלך גאים בך" היא אמרה הביטה בחול וציירה עיגולים וקווים.
"לא תמיד" מלמלתי יותר מאשר אמרתי היא הביטה בי ואני הסטתי את מבטי לים. מביט בגלים מגיעים לחוף ואז נעלמים. שרר שקט של כמה שניות שבו שמעו רק את קול הגלים וקולות של אנשים מהטיילת. השמש החלה לשקוע וצבעי ארגמן כיסו את השמים. "כשהייתי צעיר יותר הייתי עושה להם הרבה בעיות. בואי נגיד הם היו תמיד בספק אם אני עדיין חי" אמרתי והבטתי בה מבטה היה מבולבל ראו שהיא רוצה לדעת יותר אבל לא נעים לה לשאול.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה לבסוף. שקלתי אם לספר לה את כל הסיפור. "אתה לא חייב לענות" היא אמרה וחייכה חיוך קטן. השמש כבר שקעה כולה והחל להיות טיפה מאחור.
"אולי בפעם אחרת" אמרתי והיא הנהנה "בואי אני אחזיר אותך הביתה" אמרתי לה וקמתי מהחול. היא גלגלה עיניים וקמה ביחד איתי והתחלנו ללכת.
"אתה יודע אני יכולה לחזור לבד" היא אמרה וגרמה לי לגחך קצת, היא כל כך מנסה להיות עצמאית ולא מוכנה לקבל שמישהו נחמד אליה שזה מצחיק אותי.
"את יכולה אבל אני רוצה ללוות אותך הביתה" אמרתי לה וחייכתי. הרגשתי את מבטה נח עליי אך לא הבטתי בה בחזרה.

נשכבתי לישון סוף סוף אחרי היום הארוך הזה. יובל האקסית המטורללת שלי לא נשארה למזלי. לא היה לי את הכוח או הרצון לטפל בה.
הבטתי בתקרה וחשבתי בעיקר על ליאל, היא מטריפה לי את השכל. מהרגע שנפרדנו אני רק חושב עליה, חושב על הפעם הבאה שאני אראה אותה. מדמיין את פניה מדמיין שהיא שלי.
כשאני איתה היא גורמת לי לשכוח לרגע מהצרות שלי, מהחיים שלי, היא גורמת לי לחייך.
התהפכתי במיטה ואחזתי את הטלפון שלי בין ידי מדליק אותו ומביט בשעה. מחשב את השעות שיש לי לישון ומבטל את הנעילה. נכנסתי להודעות ושקלתי אם לשלוח לליאל הודעה. כותב משהו ומוחק כותב שוב חושב למה זה לא טוב מוצא פגמים בשורת הטקסט הקצרה הזו ומוחק שוב.
'היה לי ממש כיף היום.. לילה טוב' שלחתי לה לבסוף ומיד מתחרט היא בטח תחשוב שאני מתלהב מידי אבל עכשיו אין כבר מה לעשות. כיביתי את הפלאפון במתח לאיך היא תגיב.