כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 32

•אביתר•
עבר שבוע מאז אותו לילה שניסיתי להחזיר את לינוי אליי, מאז אותו יום הבנתי שזה חסר סיכוי.
אני צריך לשכוח אותה, להתקדם הלאה. למרות שכל יום שעובר עושה את המציאות קשה יותר.
״מה קורה איתך, תגיד?״ דור העיר אותי ממחשבות, שנינו ישבנו על אחד הספסלים בפארק בזמן שהאחרים שיחקו כדורגל במגרש.
״מה קורה איתי?״ שאלתי בתמימות. 
״אתה לא פה בכלל.״ הוא ענה.
״ברור שאני פה.״ התגוננתי.
״אתה בכלל הקשבת למה שאמרתי?״ הוא שאל.
״ב… בטח. כל מילה.״ עניתי בהיסוס.
״אז מה אמרתי?״ שאל בחשדנות.
״מבחן פתע יענו?״ שאלתי בעצבים.
״אתה יודע מה?״ שאל בעצבים. ״כן, מבחן. סבבה לך?״ ענה בעצבים.
״סבבה לי מאוד.״ הגברתי את קולי.
״לא ייאמן, הפרידה מלינוי דפקה לך את כל המוח.״ הוא אמר.
בדבר אחד הוא צודק, מאז הפרידה מלינוי אני כבר לא מה שהייתי קודם. אני עצבני יותר, אני פחות שמח.
״שתוק.״ השתקתי אותו והדלקתי סיגריה.
״חשבתי שהפסקת לעשן.״ הוא אמר.
״ואני חשבתי שאמרתי לך לשתוק.״ הוצאתי עשן מפי.
״תראה אותך, מה נהיה ממך.״ הוא הביט בי בגועל וברחמים.
״מה נהיה ממני?״ שאלתי בעצבים.
״אתה סמרטוט, אביה. סמרטוט של אהבה.״ הוא ענה.
זה נכון, הפרידה מלינוי כואבת לי מאוד. כבר אין לי חשק לעשות שום דבר.
״צריך למצוא לך מישהי חדשה.״ הוא קבע.
״לא, לא.״ מחיתי. ״אני עם אהבה גמרתי.״ קבעתי עובדה.
״תחשוב על זה, אתה צריך מישהי שתעזור לך לשכוח מלינוי ועל הדרך תהנה קצת.״ הוא הסביר.
אולי אחרי הכל זה לא רעיון כל כך גרוע? אולי הגיע הזמן לעשות סוויץ׳ בראש ולשכוח?
״טוב, אני לא יודע מה איתך, אבל אני לא מתכוון לשבת כאן כל אחר הצהריים.״ קמתי ממקומי.
״אוהו, עכשיו אתה מדבר.״ הוא טפח של שכמי.
״אתה בא, או מה? יש בנות שמחכות לי.״ חייכתי.
החלטתי להמשיך הלאה, אחרי הכל אני לא יכול לעצור את החיים שלי בגלל משהו שבקרוב כבר יחלוף מעצמו.
״החבר הכי טוב שלי חזר לעצמו,״ דור קפץ עליי בחיבוק.
״ווהו, תמיד ידעתי שאתה בקטע שלי, אבל אני סטרייט לגמרי. יש פה אנשים שיכולים לראות אותנו.״ מיהרתי להתרחק.
״אפ אפ, אל תעוף על עצמך.״ הוא נתן לי כאפה בעורף. צחקקתי.
״היינו פה?״ שאלתי.
״אחריך.״ ענה בחיוך.
שלב ראשון בתהליך השכחה מתחיל!

•אביב•
״אז מה נכין?״ שאלתי ותוך כדי נשענתי על השיש.
״ממ… האמת שבא לי משהו מתוק.״ הוא ענה.
״אולי… עוגה?״ הצעתי.
״האמת,״ הוא התחיל לומר, הבטתי בו בשאלה. ״רעיון לא רע בכלל.״ הוא הסכים איתי.
״טוב… אז מה עושים?״ שאלתי.
״חשבתי שאת תגידי לי.״ הוא ענה.
״ווהו, לידור ביטון סופסוף התחיל לשמוע אנשים אחרים חוץ מאת עצמו?״ עקצתי אותו.
הוא זייף צחוק. ״אוהו, מה קרה החלטת שאת רוצה להיות בדרנית?״ שאל באותו טון.
״אולי.״ עניתי בציניות.
״באמת?״ שאל בפליאה.
״נראה לך?״ שאלתי ברטוריות.
״פיו… מזל, אחרת זו הייתה סכנה לאנושות.״ הוא גיחך.
״דביל,״ צחקקתי ודחפתי אותו בקטנה.
״את מתכוונת להכין לי משהו לאכול עוד היום, או מה?״ שאל בחוסר סבלנות.
״סליחה?״ שאלתי בפליאה, הנחתי את ידיי על מותניי.
״אני אסלח לך, אבל רק בתנאי שתתחילי לבשל עכשיו.״ הוא ענה.
״אתה ממש חצוף, אתה יודע?״ הבטתי בו במבט לא מאמין.
״חצוף שעוד שנייה מת אם הוא לא יכניס משהו לפה.״ הוא אמר.
״טוב… תביא לי, קמח, מים, ביצים, קערית…״ ביקשתי ממנו.
״אפ, אפ.״ הוא עצר אותי.
״לדבר יותר לאט, שתבין?״ גיחכתי.
״תסתכלי עליי, אני נראה לך משרת, אני?״ הוא הצביע על עצמו.
״ממ… עכשיו, כשאתה אומר,״ עשיתי את עצמי חושבת. ״דווקא מתאים לך.״ צחקקתי.
 ״אביב נהרי, את כל כך לא אמרת את זה עכשיו.״ אמר בעצבים מדומים.
״להגיד את זה שוב?״ שאלתי בהתגרות.
״תזהרי,״ אמר באזהרה.
״לידור המשרת, לידור המשרת…״ אהבתי לעצבן אותו, לחשוב שפעם זה היה הפוך. האמת, זה דווקא דיי כיף.
לידור התחיל לרוץ אחריי ברחבי הבית, זה היה כיף.
עליתי לקומה השנייה, חיפשתי מקום שאוכל להתחבא בו מפני לידור, מצאתי את נכנסת לחדרה של נופר. יותר נכון החדר שהיה שלה. הריח שלה עוד נשאר בחדר, חמש שנים עברו כבר. מי היה מאמין?
על השידה שלה עמדה תמונה של שתינו, שלי ושלה מהיום כיף שעשינו בפארק באחת השבתות. בתמונה שנינו צוחקות. אני זוכרת את היום הזה טוב, טוב מאוד אפילו. זה היה שבוע לפני שהיא נפטרה. 
ברגע אחד הרגשתי איך אני מתחילה לשקוע בזכרונות וגעגועים.

*
״אני כל כך שמחה לבלות איתך את הרגעים האחרונים שלי, אחותי.״ נופר הסיטה אליי את מבטה, היינו בפארק ישבנו על הספסל אחרי משחק כדורגל שערכנו עם כמה ילדים מהשכונה.
״תפסיקי כבר, אל תדברי שטויות,״ מחיתי.
ידענו שיומיה של נופר ספורים, וגם נופר ידעה את זה, העדפתי להדחיק. רציתי להאמין שעוד יש תקווה שהיא תחיה, שהמחלה הארורה תסתלק.
״תבטיחי לי שמתי שלא אהיה פה יותר, תשמרי על דורי בשבילי.״ היא ביקשה.
״נופי…״ רטנתי.
״תבטיחי לי!״ היא האיצה בי.
״מבטיחה.״ אמרתי בכניעה.
״אני אוהבת אותך.״ היא חיבקה אותי.
״גם אני אותך.״ מלמלתי אל תוך החיבוק וחיזקתי את האחיזה.

התעוררתי למשמע צלצול הפלאפון שבקע מהקומה הראשונה. העפתי מבט בשעון, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. נעלתי נעליי הבית שלי, נעמדתי ליד המדרגות. מקשיבה למתחולל בקומה הראשונה.
״אני מבינה,״ אימא מלמלה אל תוך הטלפון.
״תהיו חזקים, מיכל.״ לפי המילים שיצאו מפיה של אימא כבר הבנתי הנעשה. שזהו, זה הסוף.
תוך שניות ספורות דמעות הציפו את עיניי, הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשמור עוד בפנים. נפלתי על הרצפה והתפרקתי.

פתאום בלי ששמתי לב דמעות הופיעו בעיניי, אני מתגעגעת אליה כל כך. לרגע שכחתי מהכל, מכולם. נתתי לעצמי לשקוע בתוך כל הזכרונות והגעגועים לנופר.
״הינה את, חיפשתי אותך בכל הבית.״ לידור נכנס לחדרה של נופר והתיישב לידי על המיטה.
לא עניתי, ניסיתי להסתיר את הדמעות שעמדו בעיניי.
״גם אני מתגעגע אליה.״ הוא אמר כשהבחין בדמעות שעמדו בעיניי.
״זה לא פייר, זה פשוט לא פייר.״ ייבבתי.
״היא הייתה מלאכית. מלאכית אמיתית.״ אמר לידור בעצב.
״אוף, אני כל כך אוהבת אותה וכל כך מתגעגעת אליה.״ לפתע התחלתי לפרוץ בבכי כמו ילדה קטנה.
כל הלחץ והמטענים שהיו בתוכי והגעגועים לנופר הכל יצא ביחד.
״די, קטנה שלי.״ לידור משך אותי אליו לחיבוק.
התפרקתי, נתתי לכל הכעס, הכאב, העצב, הכל. הכל יצא החוצה.
התפרקתי בין זרועותיו של לידור, הרגשתי מוגנת בזרועותיו, בטוחה.
״תסתכלי אליי,״ לידור הניח את ידו על פניי.
עכשיו בוודאות אני יודעת שהצמרמורות שעברו בי קודם נובעות מהמגע של לידור.
״גם אני מתגעגע אליה, אין יום שאני לא חושב עליה. היו פעמים שהייתי חושב שאני הוזה שאני מתחיל לראות אותה בחלומות שלי.״ הוא הביט עמוק אל תוך עיניי.
״פעם חשבתי שאיפה שהיא נמצאת היא סובלת, אבל היום אני מבין שהיא מאושרת. אז גם אני.״ הוא חייך חיוך מעודד.
הנהנתי בראשי להבנה וחייכתי גם אני.
״תודה דורי.״ חיבקתי אותו חזק, לא רציתי לעזוב אותו.
התנתקנו מהחיבוק אבל עדיין היינו קרובים. הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים.
הבטתי בעיניו הירוקות הגדולות. הן שידרו בגרות ובטחון ובעיקר רוגע, חיוך קטן נפלט מפי.
״אני רואה שהגשר עשה לך רק טוב.״ הוא גיחך.
״אתה לא תשכח את העובדה שהיה לי גשר, מה?״ נאנחתי.
״ממ… לא.״ הוא ענה. ״האמת, יפה לך ככה.״ הוא אמר.
״איך ככה?״ שאלתי בתמימות.
״כשאת מחייכת.״ הוא חייך, חייכתי חיוך ביישני.
״אולי לא אמרתי לך את זה אף פעם, אבל את יפה.״ הוא אמר.
הרגשתי איך לחיי מתחילות להאדים מהבושה. וואו, לידור אמר לי שאני יפה. למה אני כל כך מתלהבת?
״תודה.״ אמרתי וכחכחתי בגרוני.
זה מוזר, אבל כשליאב אמר לי את לא התרגשתי כמו שהתרגשתי שלידור אמר לי את זה.
מה לעזאזל קורה פה?
״כדאי… כדאי שנלך להכין ארוחת ערב.״ העברתי נושא.
״אחרייך.״ לידור פינה לי את הדרך החוצה. 

״אז עכשיו ברצינות, אני רעב!״ לידור התבכיין.
״בסדר בכייני.״ צחקקתי.
״למי קראת בכיין?״ פניו הרצינו.
״לך.״ צחקקתי.
״אביב…״ הוא רטן.
״בסדר, בסדר.״ נאנחתי.
״טוב, תביאי לי קמח, אבקת אפיה, מים, ביצים וקערית.״ הוא אמר.
״מה זה?״ שאלתי בפליאה והנחתי את שתי ידיי על מותניי.
״אם אנחנו באמת רוצים שתהיה פה עוגה, כנראה שאני צריך לקחת את העניינים לידיים.״ הוא ענה.
״למה לא בעצם?״ אמרתי במשיכת כתף.
התיישבתי על יד הדלפק במטבח, צפיתי בלידור אופה עוגה, יותר נכון מנסה לאפות עוגה.
״שיט, הבגדים שלי.״ הוא צעק כששכבת קמח לכלכה את בגדיו.
צחקקתי לי בשקט. אם הייתי יודעת שלצפות בלידור אופה עוגה יכול להיות כל כך משעשע הייתי נותנת לו לעשות את זה קודם.
״מה מצחיק, מה?״ שאל בעצבים. ״כל המכנס, אני לא מאמין.״ 
״רצית לקחת את העניינים לידיים, בבקשה.״ חייכתי חיוך ממזרי.
״חכי חכי.״ הוא סימן לי בידו.
״אני מחכה.״ מלמלתי. 
העפתי מבט בפלאפון שלי, ליאב לא מפסיק להתקשר מאז שעזבתי.
אני יודעת שלא אוכל להתחמק ממנו לנצח, שבסופו של דבר נצטרך לדבר על מה שהיה. אבל, אבל בינתיים אני מעדיפה להתרחק, להירגע.
לפתע הרגשתי משהו קר נוזל מעליי, הנוזל נזל על פניי.
״לידור!״ צעקתי כשירד לי האסימון מה לעזאזל מטפטף עליי. 
״מגיע לך.״ הוא פרץ בצחוק.
״הא, כן?״ שאלתי בעצבים.
לקחתי את הביצים שהיו על הכיור ושברתי על ראשו. ״לא! השיער שלי!״ הוא צעק.
״היית צריך לחשוב על זה קודם.״ צחקקתי.
לאט לאט החלה להתפתח לה ״מלחמת אוכל״ קטנה כזאת בנינו. זה היה כיף.
מה שיצא בסופו של דבר, שנינו היינו מלוכלכים באוכל וגם לא הכנו ארוחת ערב נורמלית.
״וואו, יש לי ריח של סוכר.״ הרחתי את עצמי.
״הבגדים שלי הרוסים והשיער שלי הרוס.״ אמר לידור.
מאז שאני מכירה את לידור ההופעה החיצונית שלו הייתה הדבר הכי חשוב לו.
״אויי אויי, מסכן.״ גיחכתי.
״טוב, אני בעד ללכת להוריד את הגועל נפש הזה מעלינו.״ הוא אמר.
״לא, אני דווקא אוהבת את זה.״ אמרתי בציניות. לידור הסתכל עליי במבט לא מאמין.
״מה אתה לוקח כל דבר ברצינות?״ צחקקתי.
״כזה אני.״ ענה במשיכת כתף.
״האמת, אני לא זוכרת אותך כזה רציני.״ הודיתי.
״משתנים עם הזמן.״ הוא ענה.
״כנראה שאתה לא היחיד.״ מלמלתי כשנזכרתי בליאב.

הסתכלתי על עצמי במראה, הייתי לבושה באחד הטרניגים של לידור, הוא היה ממש גדול עליי. אספתי את שיערי לקוקו גבוה.
איך שיצאתי מהמקלחת ולידור הבחין בי הוא פרץ בצחוק.
״מה אתה צוחק?״ שאלתי בעצבים.
״דווקא מתאים לך.״ אמר בציניות והצביע על הטרניג שלבשתי.
״להזכירך, איזה לידור ביטון אחד שפך עליי את כל התערובת של העוגה ולכלך לי את כל בבגדים.״ הדגשתי.
״טוב, אני לא יכול להאשים אותו. זה באמת הגיע לך.״ הוא התגרה בי.
״אני שונאת אותך.״ נחרתי בבוז.
״תאמיני לי, היה שווה לחטוף ביצים על הראש בשביל לראות אותך לובשת טרניג שלי, עוד מישהו יחשוב שאנחנו…״ הוא חייך שובב.
״איכס יא מגעיל,״ דחפתי אותו.
״תודי שהיית רוצה.״ הוא התגרה בי.
״ממש לא.״ התגוננתי.
״יפה לך אדום.״ הוא צחק.
״אוח, לידור.״ נאנחתי.
״תפסיקי להיות קשה, שתחררי קצת.״ הוא חייך.
״אני לא קשה.״ התגוננתי.
״את קשה כמו סלע.״ הוא התגרה בי.
״ואתה.. אתה…״ לפתע נעלמו לי כל המילים, כל מה שרציתי להגיד.
״אני…״ הוא השלים אותי.
״טיפש כמו נעל.״ עקצתי אותו.
״למי קראת נעל?״ הוא התקרב אליי, לקחתי צעד אחורה, התנגשתי בקיר.
״לך.״ התגריתי בו.
״אביב, אני מזהיר אותך.״ אמר באיום.
״אתה לא מפחיד אותי.״ צחקקתי.
״הא כן? ועכשיו?״ הוא אחז בשתי ידיי והצמיד אותן לקיר.
״איי.״ זעקת כאב נפלטה מפי כשנזכרתי בידי החבולה.
״מצטער.״ הוא שיחרר את האחיזה.
״זה בסדר, אתה לא זה שצריך לבקש סליחה. אחרי הכל לא אתה גרמת לזה.״ הצבעתי על ידי החבולה, תחבושת לבנה כיסתה אותה.
״מה זאת אומרת?״ שאל בהרמת גבה. ״חשבתי שנפצעת באימון בכלל.״ הוא אמר.
״כן. זה מה שקרה.״ ניסיתי להתחמק.
רק עכשיו קלטתי איזו שטות פלטתי מפי.
״אביב,״ לידור לא השתכנע.
״זה סתם. באמת.״ אמרתי ברוגע.
״למה התכוונת שאמרת, שמי שעשה את זה צריך לבקש סליחה?״ הוא שאל בחשדנות.
״בוא… בוא נרד מזה, בבקשה.״ התחננתי.
״אביב,״ לידור התעקש.
״יא, אולי נזמין פיצה, מה אתה אומר?״ שאלתי בהתלהבות מזוייפת. ניסיתי להעביר נושא.
״אביב, תעני לי!״ הוא לחץ עליי.
הבנתי שאחרי הכל הוא לא עומד לרדת מהעניין כל כך בקלות.
מה אני הולכת לעשות עכשיו, לספר או לא לספר זאת השאלה.