כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 48

•אליאור•
פקחתי את עיניי, חיפשתי את ירדן לידי, אבל היא לא הייתה שם. הבחנתי בה, היא ישבה על קצה המיטה ודיברה בפלאפון.
"וואו, שירני זה מדהים, אני ממש שמחה בשבילך." נראה שהייתה דיי נלהבת מהשיחה.
הנחתי את כפות ידיי על כתפייה ונישקתי אותה נשיקות קטנות באזור הצוואר, היא פלטה מפיה צחקוק קטן. "אליאור," היא צחקקה ואז התחלתי לדגדג אותה. "ד-די, אליאור…" היא ניסתה להשתחרר מאחיזתי אך ללא הצלחה.
"שירן, אני אדבר איתך כבר בבית הספר, אני קצת עסוקה." אמרה בהתנצלות והמשיכה לצחקק, לקחת הפלאפון מידה וניתקתי את השיחה ולאחר מכן זרקתי את הפלאפון על המיטה.
הרפיתי מאחיזתי וירדן ניצלה את ההזדמנות וקמה מהמיטה. "אפ אפ, לאן את חושבת שאת הולכת?" אחזתי בידה והושבתי אותה עליי.
"להתארגן לבית הספר?" ענתה ברטוריות.
"מישהי פה מתחכמת…" התגריתי בה.
"חשבתי שאתה אוהב משחקים." השיבה בהתגרות.
"ממ… אבחנה יפה." החמאתי לה, היא כתגובה חייכה אליי חיוך מתגרה. "אבל, יש משהו שאני אוהב יותר ממשחקים." חייכתי חיוך שובב.
"אנחנו נאחר." הזכירה.
"אז נאחר, לא ביג דיל, ממילא כבר חודש שאנחנו רק מאחרים." עניתי באדישות.
"לא היום, מאמי. יש לי מתמטיקה על הבוקר." אמרה בביטול וקמה מברכיי.
"אוח, ירדן, ירדן…" מלמלתי. נזרקתי על המיטה ובלי התראה מוקדמת משכתי את ירדן יחד איתי. "אליאור, לא!" היא התחננה ופלטה צחקוק מפיה.
"כן!" חייכתי חיוך מרוצה.
נוצר מצב ששנינו שכבנו על המיטה, ירדן שוכבת מעליי ומבטנו נפגשים זה עם זה.
ירדן פלטה אנחה מפיה. "מה אני אעשה איתך, תגיד?" שאלה בחיוך.
"אני יכול להוציא לך רשימה." התחכמתי.
"איך אני מתה על השטויות שלך." היא פרצה בצחוק.
"מה, לא יותר כיף ככה?" שאלתי ברטוריות.
"הכי כיף." ענתה בחיוך.
"תסכימי איתי שאפשר לוותר על יום לימודים אחד, במיוחד אם זה יום שישי." התחננתי.
"ממילא בעוד חודש לא נראה את בית הספר לצמיתות, יהיה לנו את כל הזמן שבעולם." היא חייכה חיוך משדל.
"אני רק חושב על זה ונהיה לי טוב." חייכתי חיוך חולמני. "כמה שאני כבר מחכה לרגע הזה." מלמלתי.
אני לא מאמין שעוד חודש זה נגמר. "הרומן" המאוד ארוך והמתמשך עם בית הספר סופסוף הולך להסתיים, והפעם לתמיד!
"טוב, אתה בא, או מה?" ירדן עמדה ממולי כשידיה מונחות על מותניה.
"בסדר, בסדר, ניצחת." אמרתי בכניעה ומיד זינקתי מהמיטה.
בכל זאת… נשאר רק עוד חודש.
מה זה חודש?
רק שלושים יום, וארבעה שבועות מסכנים. זה הכל.
צריך לנצל אותם בבית הספר כמו שצריך!

•אביב•
"דורי?" העברתי את ידי על פניו. כבר במשך כמה דקות הוא שותק. "דבר איתי." התחננתי.
הוא התיישב בקצה המיטה כשראשו קבור בין ידיו. "דורי," אמרתי בקול עדין וליטפתי את גבו. הוא נרתע ממני.
"אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל עובר עליך?" צעקתי וקמתי מהמיטה. "על מה רצית לדבר?" שאלתי בסקרנות.
הוא נשאר באותו מצב, ישוב בקצה המיטה עם הראש בין הידיים.
"דורי, תסתכל עליי." התיישבתי מולו על הברכיים. "אני… אני דואגת לך." אמרתי בדאגה. "דבר איתי, בבקשה." התחננתי התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.
סוף סוף הוא הרים את מבטו אליי, חייכתי אליו חיוך מעודד. "אני אוהבת אותך." אחזתי בפניו בשתי ידיי, הוא נמנע מלהסתכל לי בעיניים.
"זה לא ילך בנינו." אמר בקרירות.
הייתי המומה, לא ציפיתי לזה. היה לנו כל כך טוב ביחד, יש לנו אהבה כל כך חזקה. אז למה?
"די, דורי זה לא מצחיק." הייתי בטוחה שהוא צוחק.
"אני רציני, אביב." פניו הרצינו.
התאפקתי שלא לפרוץ בבכי, ניסיתי להילחם עם הדמעות שעמדו בעיניי, שפתיי רטטו. "אבל… אבל למה?" שאלתי בקול שבור.
"לא מגיע לך אחד כמוני."אמר בעצב.
"אל תדבר שטויות." מחיתי כמה דמעות שעמדו בעיניי והעברתי את ידי על פניו.
"אביב די," הוא הרחיק אותי ממנו.
"די אתה בעצמך," השבתי באותה נימה.
"אני אוהבת אותך, דורי." פרצתי בבכי.
"אני לא טוב בשבילך, אביב." אמר בביטול.
"אתה הכי טוב שבעולם בשבילי, אתה האחד שלי!" אמרתי בחצי צעקה.
"אני לא!" הוא צעק.
"לא מגיע לך אחד כמוני, מגיע לך יותר טוב." אמר בהתנצלות.
נענעתי את ראשי לשלילה. "אני לא רוצה אף אחד אחר, דורי." אמרתי בביטול. "אני רוצה אותך, ורק אותך." התנפלתי עליו בחיבוק.
"את לא מבינה מה אני אומר לך?" הוא צעק והרחיק אותי ממנו.
הייתי המומה, לידור אף פעם לא הרים עליי את הקול.
"ת…תגיד לי למה, תן לי סיבה אחת למה?" ביקשתי.
"מה, אני כבר פחות יפה מקודם?"
"אני שמנה?"
"אני… מה?" שאלתי מיואשת.
הייתי חסרת אונים, מה לעזאזל גרם לו להתהפך ככה?
"רוצה סיבה?" שאל בצעקה.
"כן, אני רוצה סיבה!" השבתי באותה נימה.
"אין בעיה, אני אתן לך סיבה." הוא מלמל.
"אני אשם בכל מה שקרה לך." הוא אמר.
"זאת הסיבה שלך?" פרצתי בצחוק מזויף. "די, דורי. זו לא אשמתך." התקרבתי אליו.
"אני שיקרתי לך, אביב." הוא הרחיק אותי ממנו. "אני הייתי מאלה שמכרו לליאב את הסמים." הוא אמר.
"מה… מה זה השטויות האלה?" פרצתי בצחוק.
"לשטויות האלה קוראים אמת." הוא השיב.
"איזה אמת בראש שלך?" צעקתי.
"לחזור על זה שוב, שתביני יותר טוב?" שאל באותה נימה.
"נניח שאני מאמינה לך, רק נניח. אז מאיפה היו לך סמים?" שאלתי בחשדנות. הוא שתק והשפיל מבט.
"מה, פתאום אין לך מה להגיד, הא?" גיחכתי.
"די דורי, בוא נשכח ממה שהיה עכשיו ונמשיך כאילו כלום לא קרה." התחננתי.
הרמתי את מבטו אליי ונישקתי אותו נשיקה חטופה על השפתיים. "אני אוהבת אותך, אתה מבין את זה?"
"אותך ורק אותך!" הדגשתי.
נשקתי לשפתיו בשנית, הוא לא התנגד. שנינו נסחפנו לנשיקה ארוכה ואגרסיבית יותר מכל הנשיקות שהיו לנו עד עכשיו.
לידור עצר את הנשיקה. "מה, כל כך מהר נגמר לך האוויר?" גיחכתי.
הוא כתגובה נענע בראשו וחזר לאותו מצב, התיישב בקצה המיטה כשמבטו מושפל לרצפה.
" אני מבינה ששוב חזרנו לאותו מצב." גיחכתי והתיישבתי לידו.
"מה… לא נהנית?" שאלתי בקול פגוע.
"זה לא זה." השיב בקרירות.
"אז מה זה?" שאלתי בייאוש ותוך כדי נישקתי אותו נשיקות קטנות באזור הצוואר.
"אני עובד אצל סוחר סמים כבר שנתיים." הוא אמר.
"אתה מה?" שאלתי בפה פעור.
"מצטער ששיקרתי לך." אמר בהתנצלות.
"לא, זה לא יכול להיות." נענעתי בראשי לשלילה.
"אין לך מושג כמה אני שונא את עצמי על זה." אמר בעצב.
"א… אתה מכרת לליאב את הסמים." רק עכשיו ירד לי האסימון, התמונה החלה להתבהר אצלי יותר.
"לא הייתה לי ברירה, אביב." הוא התגונן.
"אתה הרסת לי את החיים!" צעקתי. הדמעות לא איחרו לצאת.
"הוא… איים עליי, אני לא רציתי לעשות את זה." ראיתי את החרטה שהייתה לו בעיניים.
"למה לא אמרת לי שום דבר?" שאלתי בבכי. "הייתי עוזרת לך,"
"אני… אני לא רציתי לאבד אותך, תביני, אני פחדתי."
כיסיתי את פי עם ידיי ופרצתי בבכי. "אני לא רציתי להרוס לך עם ליאב, "
"למי אכפת מליאב עכשיו?" צעקתי.
"אתה שיקרתי לי, כל הזמן הכל היה שקר."
"אין לך מושג כמה אני מצטער על זה, אביב." הוא העביר את ידו על פניי. "תסתכלי עליי," הוא הרים את מבטי אליו.
"אני אשתנה בשבילך, אני מבטיח לך. אם צריך אני אפילו מוכן ללכת למשטרה להסגיר את עצמי." הוא אמר.
"שלא תעז!" אמרתי בביטול.
"אני חייב, אביב." הוא אמר.
"אני אעזור לך, אתה תצא מזה דורי." ניסיתי לשכנע אותו. "אנחנו נצא מזה." ניסיתי לשכנע את עצמי.
אני יודעת שכביכול אני אמורה לכעוס עליו, אבל אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. אני מפחדת ממה שיקרה לו במידה ויחליט ללכת למשטרה. אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר עליו.
אחרי הכל הוא לא הסתיר ממני את האמת, הוא סיפר לי הכל למרות כל הקושי.לפחות אני חושבת שזו כל האמת.
"לא, אני צריך ללכת לשם, לקבל את מה שמגיע לי. אולי אני אפילו אקב-" קטעתי אותו בנשיקה.
זו הייתה נשיקה עדינה יותר מהקודמת, לא רציתי לעזוב אותו.
התנתקנו מהנשיקה בלית ברירה, לידור הסתכל עליי המום. "אני אוהבת אותך, אני לא רוצה לוותר עליך." אמרתי בקול שבור.
"זה לא מגיע לך, אביב. את לא צריכה אחד כמוני." אמר בביטול.
"אני לא מוותרת עליך, דורי." קבעתי.
לידור אחז בפניי בשתי ידיו, הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. מיד שנינו נסחפנו לעוד נשיקה ארוכה ולוהטת.
"לא, אני לא יכול." לידור התנתק מהנשיקה.
"מה הפעם?" שאלתי.
"זה נגמר, אביב." הוא אמר בלית ברירה.
"תפסיק כבר, אני לא הולכת לשום מקום." קבעתי.

•לידור •
"את לא מבינה מה אני אומר לך?" צעקתי.
"לכי מפה!" גירשתי אותה מחדרי.
כמה שזה כאב לי לעשות את זה הייתי חייב. אני לא רוצה לפגוע בה עוד יותר ממה שכבר פגעתי בה.
אסור שדולב יגיע אליה, זה מסוכן מידי!
"לא הקשבת למה שאמרתי לך לפני שנייה?" שאלה. "אני לא מוותרת עליך, לידור." היא התעקשה.
היא מדהימה, איך שהיא קיבלה את הדברים. אני לא בטוח שמישהי אחרת במקומה הייתה מקבלת את הדברים כמוה.
אני כל כך אוהב אותה, אני לא רואה את החיים שלי בלעדיה, אבל אין לי ברירה. אסור לי לקחת אפילו את הסיכון הכי קטן שדולב יפגע בה.
"זה מסוכן מדי, אביב." מחיתי.
"אנחנו ביחד בזה, לידור. אנחנו נצליח." אמרה בעידוד.
"לא, את לא קשורה לזה." אמרתי בביטול.
"לא מעניין אותי כמה זה מסוכן, אני לא עוזבת אותך." היא המשיכה להתעקש.
"אביב, אני לא יכול." מחיתי.
"אולי בכלל הסכנה זו לא הבעיה, אולי בכלל כל הזמן הזה הייתי כמו סוג של משחק בשבילך?" היא שאלה. "אולי, כל זה בכלל תירוץ?"
"אולי אתה רוצה להיפרד ממני אז-"
"את יודעת שזה לא נכון!" אמרתי בחצי צעקה.
"אז מה הבעיה שלך לעזאזל?" צעקה בייאוש והחלה להתהלך בחדר.
התיישבתי במיטה, קברתי את ראשי בין ידיי, אני לא מאמין שהצלחתי להגיע למצב הזה, שסיבכתי ככה את הכל.
"אתה משגע אותי!" היא נעמדה מולי חסרת אונים.
"אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה ממני, אתה מספר לי ששיקרת לי כל הזמן הזה, הבלגתי. אתה מספר שבגללך בעצם האקס שלי הפך מכור לסמים, סלחתי. אתה מספר לי שאתה עובד אצל סוחר סמים כבר שנתיים, קיבלתי. מה אתה עוד רוצה, למה אתה מרחיק אותי?" צעקה בייאוש ועל פנייה החלו להופיע דמעות.
קמתי מהמיטה והתקרבתי אליה, כל כך רציתי לחבק אותי. לקרב אותה אליי ולא לעזוב אותה, אבל היא הרחיקה אותי ממנה.
"אני לא רוצה לפגוע בך." עניתי בכנות. "אני פוחד, אני פוחד לפגוע בך." שיתפתי אותה בחששות שלי.
"לפגוע יותר ממה שכבר פגעת?" שאלה בגיחוך. "זה לא אפשרי." היא פרצה בבכי.
באותה רגע רציתי להרוג את עצמי שאני פוגע בה ככה, אני כל כך אוהב אותה. אני לא יכול לוותר עליה.
אבל אסור לי לקחת את הצ'אנס אפילו הכי קטן שדולב יגיע אליה.
עם כמה שזה קשה אני חייב להיות חזק! הזכרתי לעצמי.
"אני רק…" ניסיתי להסביר את עצמי.
אוח, אני לא יכול להיות רחוק ממנה. התקרבתי אליה שוב, כל כך רציתי לחבק אותה, להרגיש אותה, גם אם זו תהיה הפעם האחרונה.
"תגיד לי מה עוד אתה רוצה?" שאלה בייאוש. היא דחפה אותי אחורנית והניפה את ידיה לצדדים.
"אני באמת לא מבינה מה הסיפור שלך, אני מוכנה לסלוח לך, שנתחיל מחדש, אבל אתה, אתה בכ-" התקרבתי אליה שוב, תפסתי בפנייה, הצמדתי את שפתיי לשפתיה וקטעתי אותה בנשיקה.
שנינו נסחפנו לנשיקה ארוכה, עוצמתית ומלאת תשוקה.
אח, כמה שאני מכור לשפתיים הרכות שלה, לריח שלה, לטעם המתוק שלה.
התנתקנו מהנשיקה, מחיתי עם אגודלי דמעה בוגדנית מעיניה של אביב.

"אני… אני באמת חושב שכדאי שניקח הפסקה." הצעתי.
"הפסקה?" שאלה בפליאה. "למה?"
"אני… אני צריך לחשוב על הדברים עוד קצת, בכובד ראש." הסברתי.
"אני לא מבינה, אחרי הכל אתה… אתה מוותר עליי, עלינו?" שאלה. בעיניה הירוקות עמדו דמעות.
שנאתי את עצמי על מה שאני הולך לעשות עכשיו, אבל לא נשארה לי ברירה.
"אני מצטער, יפה שלי." אמרתי בהתנצלות.
"אז למה, למה כל זה היה?" צעקה בתסכול.
"אני… באמת חושב שמגיע לך יותר טוב ממני."
כאב לי. רציתי לצרוח בתוכי. רציתי באותו רגע לעלות על הגג של עזריאלי ולקפוץ.
"אני באמת לא מבינה מה עוד אתה רוצה?" שאלה בייאוש. "אני סלחתי לך, אני מוכנה לקבל אותך בחזרה למרות הכל, אז למה?" היא פרצה בבכי.
"כי זה לא פייר, זה לא מגיע לך." השפלתי את מבטי. כל כך שנאתי את עצמי שזה המצב.
"נכון, אתה צודק. זה באמת לא מגיע לי, מגיע לי הרבה יותר טוב." היא הסכימה איתי.
היה לי כל כך קשה לשמוע אותה אומרת את זה, אבל זו האמת.
"שמח שהבנת את זה." מלמלתי.
"לא ייאמן, היית ונשארת אותו ילד קר ומגעיל בדיוק כמו שהיית. לא השתנית בכלל." אמרה בבכי.
"אביב…"
"אני לא רוצה לדבר איתך בחיים." אמרה בצעקה. "הלוואי ש… הלוואי שמישהי תרסק לך את הלב בדיוק כמו שריסקת את שלי." אמרה ויצאה מחדרי בבכי ובטריקת דלת חזקה.
כעסתי על עצמי שנתתי לה ללכת, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות.
הרגשתי מופסד, מטומטם שנתתי לה ללכת, אני כל כך אוהב אותה שזה כואב לי.
ברגע שהיא יצאה מהדלת הרגשתי שאיתה יצא כל האושר שהיה בי, הרגשתי שאיבדתי הכל.
למעשה, נשאר לי רק דבר אחד לעשות, להטביע את יגוני באלכוהול.
נכנסתי למטבח, הוצאתי את הבקבוק הכי חדיש, פתחתי אותו, הפעלתי מוזיקה על פול ווליום, עליתי על הספה והתחלתי לקפוץ. ככה למעשה התחיל שלב ראשון בתהליך השכחה.
החלטתי שאני הולך לשתות כאילו אין מחר, אני לא מפסיק לשתות עד שאני לא שוכח את השם שלה.

•אביב•
יצאתי מביתו של לידור בבכי. אני לא מאמינה שהוא ויתר עלינו אחרי הכל.
אני נתתי לו את הלב שלי והוא ריסק אותו לאלף ואחת חתיכות, זה כל כך לא פייר.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי, הרגשתי פראיירית, ממושפלת, מטומטמת. איך נתתי לו לרסק לי ככה את הלב?
פתאום הרגשתי שהתנגשתי במשהו, יותר נכון במישהו. "סליחה, אני…"
"אביב?" עדיאל קטע את דבריי.
"עדיאל, היי." חייכתי חיוך מאולץ.
"הרבה זמן לא ראיתי אותך." הוא חייך.
"כן, אני… אני הייתי קצת עסוקה." הודיתי.
"כן, שמעתי שיש לך חבר חדש, מחליפה אותם כמו זוגות גרביים, הא?" הוא גיחך.
כיף לדעת שזה מה שכולם חושבים עליי בשכונה.
ניסיתי להחזיק את הדמעות, התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.
"לא, אני…"
"אז מה, מי הולך להיות החבר הבא שלך?" עדיאל הלך איתי בדרך.
"תתעסק בעניינים שלך!" צעקתי.
"כי אם את מחפשת חבר חדש, אני מתנדב." אמר בחיוך.
למה, למה מגיע לי כל הסבל הזה?
קודם, לידור זרק אותי ועכשיו החלאה הזה נדבק אליי?
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בעצבים.
"סתם, פשוט אמרו שאת מחלקת לכל אחד אז חשבתי…" הוא חייך חיוך שובב.
הייתי מזועזעת מהדברים שעדיאל אמר. לא מספיק כל היום שעבר עליי, עכשיו… עכשיו יצא לי שם של 'מחלקת לכל אחד' בשכונה.
"תקשיב לי ותקשיב לי, תמסור לאותו אחד שמפיץ את השמועות שאם אני אתקל בו זה הסוף שלו." אמרתי בעצבים וברחתי משם בריצה.
זה רשמית היום הכי גרוע שהיה לי בחיים, נכנסתי הביתה, למזלי אף אחד לא היה בבית, כנראה שאימא עוד לא חזרה מהקניות. עליתי במדרגות בריצה. נכנסתי לחדרי, נעלתי את הדלת והחלקתי במורדה.
באותו רגע הדבר שהכי רציתי הוא להיעלם מהעולם. רציתי להיכנס למיטה שלי, ללכת לישון, להתעורר למחרת ולקוות שכל זה רק היה סיוט.
אט אט הדמעות החלו להשתחרר מעיניי ולזלוג במורד לחיי.
אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה.
ידעתי שלא משנה מה אני אעשה שום דבר לא יצליח להשכיח ממני את היום הארור הזה.
אחרי שעה שלימה שישבתי ובכיתי על גורלי האכזר, הבנתי שבכי זה לא מה שיעזור לדברים להסתדר, זה לא מה שיחזיר את לידור אליי או מה שישנה את מה שחושבים עליי כאן בשכונה.
זה לא יעזור לי אם אשב ואבכה כמו ילדה קטנה שמישהו העליב אותה או שלקחו לה את הצעצוע האהוב עליה, או צחקו עליה.
העפתי מבט בשעון, בעוד שעה כולם אמורים לחזור, זה אומר שיש לי שעה שלימה של שקט.
ניצלתי את הזמן הנותר, שכבתי במיטתי והתכרבלתי בשמיכת הפוך, תחבתי אוזניות לאוזניי, ברקע התנגנו להם שירים שקטים. אט אט עיניי החלו להיעצם ושקעתי בשינה.
קיוויתי כשאתעורר אגלה שכל זה למעשה היה חלום בלהות אחד גדול.