כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 49

•אביתר•
איך שנשמע צליל הפעמון שחותם את סוף היום, מיהרתי לברוח מכיתה. יש לי עוד יום ארוך היום והמון דברים להכין.
"אביה." לפתע נשמעה צעקה מאחוריי. עצרתי והסתובבתי לדור הבטתי בו במבט שואל.
"מה, אתה לא בא למגרש?" שאל.
"יום שיש היום ו-"
"אויש, תעשה לי טובה." הוא מחא. "אל תגיד לי שאתה הולך לעזור לאימא שלך בהכנות," הוא גיחך ושאר החבורה פרצה בצחוק.
"אני שמח שאני מצחיק אתכם." אמרתי בעצבים.
"טוב, מה לקחת קשה?" דור הניח את ידו על כתפי.
"לא לוקח שום דבר קשה," התגוננתי והסרתי את ידו של דור מכתפי בגסות.
"לא, ממש לא." דור לעג לי.
"טוב, מה אתה כבד?" שאל עומרי. "בוא כבר למגרש."
"לא יכול אומר לכם!" התעקשתי.
"אני בטוח שאימא שלך לא תכעס אם תאחר באיזה שעה." דור ניסה לשכנע אותי.
"זה לא קשור לאימא שלי בכלל." התגוננתי.
"ברור שזה לא קשור לאימא שלו, זה ממזמן כבר לא קשור אליה. זה קשור ללינוי." אמר עומרי. כולם הביטו בי במבט שואל.
"זה העניין, לינוי?" שאל דור. בלעתי את רוקי. "אתה מפחד שהיא תכעס אם תאחר?" שאל בגיחוך.
צחקתי צחוק מזויף. "תתפלא, אבל זה גם לא קשור אליה." תירצתי.
טוב… זה כן, בדרך עקיפה.
"או-קיי." הוא הביט בי בצמצום עיניים.
"טוב, אני משחורר?" שאלתי בעצבים. "החקירה נגמרה?"
"כן, לך." הוא אישר.
"סלאמת." נופפתי להם בידי והסתובבתי ללכת, לפתע הפלאפון שלי צלצל.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס ועניתי לשיחה. "אביה, זאת אוריאן."
"היי, מה קורה?" שאלתי בהתעניינות.
"מעולה. אני רק מזכירה לך להביא את לינוי בשעה שבע בדיוק למקום שסיכמנו."
"אנחנו נהיה שם." אישרתי.
"מעולה."
"טוב, אז נתראה."השבתי בחיוך.
"נתראה." אישרה. לאחר מכן השיחה נותקה.
המשכתי ללכת. בעוד שש וחצי שעות זה הולך לקרות, אני מתרגש. אני רק מקווה ששום דבר לא ייהרס, אני רוצה שהכל יהיה הכי מושלם שאפשר.

"היי, מאמא." נשקתי למצחה של אימא כשנכנסתי למטבח.
"איזו חברה יש לך," אמרה אימא בחיוך.
"מה היא כבר עשתה?" שאלתי בגיחוך והסטתי את מבטי ללינוי שהביטה בי בחיוך.
"בלעדיה אין מצב שהייתי מסיימת להכין הכל." ענתה אימא.
"באמת?" שאלתי בפליאה והבטתי בלינוי בחיוך.
"טוב, אני רק…" לינוי החלה להצטנע.
"או'ח, איזו חברה יש לי." קירבתי אותה אליי לחיבוק.
"תשמור עליה טוב טוב." אמרה אימא. "אתם מקסימים ביחד." אימא יצאה מהמטבח.
טוב, זה לא סוד שאימא שלי ולינוי מסתדרות ממש טוב. למעשה, לינוי היא בת בית כאן, כולם אוהבים אותה.
בכל זאת, איך אפשר שלא?
כרכתי את ידיי סביב מותניה והיא ליפפה את ידיה סביב צווארי והתחבקנו. "התגעגעתי אלייך." מלמלתי אל תוך החיבוק.
"גם אני." השיבה בחיוך, חייכתי גם אני.
"אז מה, אני מבין שיש לי חברה בשלנית." גיחכתי.
"אתה יכול לצחוק עד כמה שאתה רוצה, עבדתי ממש קשה היום." השיבה.
"צוחק?"
"חס וחלילה."
"אין על החברה הבשלנית שלי!" נשקתי לשפתיה קלות.
"נראה אם גם הערב, אחרי הארוחה אתה עוד תצחק על כישורי הבישול שלי." אמרה בקול פגוע.
"די, חיים שלי."
"לא צחקתי עלייך." התגוננתי.
"אתה גיחכת." ענתה.
"רגע, שאני אבין, אסור לי?" פלטתי צחקוק מפי.
"לא, אסור לך." קבעה.
"את יודעת מה?" לינוי הביטה בי במבט שואל. "אולי כדאי שאני אפסיק לנשום?"
"רצוי אפילו." ענתה בהתגרות.
"ככה?" שאלתי בקול פגוע.
"ככה." השיבה בחיוך מתגרה.
"טוב, סבבה." השבתי באדישות.
"סבבה." השיבה באותה נימה.
"אני מפסיק לנשום מעכ…"
"שו…" לינוי השלימה אותי.
"חכי שנייה, לפני שאני מפסיק לנשום. יש משהו ש-"
"מה קרה?" שאלה בגיחוך. "מתחרט?"
"לא." השבתי.
"אז?" שאלה.
"סתם רציתי שתדעי שהכנתי לך איזה משהו, אבל זה כבר לא משנה ממילא אני מפסיק לנשום עכשיו ככה ש-"
"הכנת לי הפתעה?" שאלה בחיוך.
"עזבי, זה כבר לא חשוב כל כך." התגריתי בה. "טוב, אני עוצר את הנשימה מעכש-"
"נו, תספר לי מה ההפתעה." היא קטעה אותי.
"הפתעות נועדו בשביל שיישארו הפתעות, זו כבר לא תהיה הפתעה אם אגלה לך, נכון?"
"טוב, אז תפסיק לנשום יותר מאוחר." היא פלטה צחקוק קטן פיה.
ידעתי שהיא תישבר, מדהים עד כמה אני מכיר אותה.

"נו אביה, בבקשה תגלה לי." לינוי החלה לרדוף אחריי ברחבי הבית.
"אין מצב." התגריתי בה.
"לגלות מה למי?" התערבה אימא.
"הכנתי ללינוי איזו הפתעה ולינוי רוצה שאני אגלה לה את ההפתעה, נכון שהפתעות לא מגלים?" שאלתי. אימא הנהנה בראשה להסכמה.
למעשה, אימא יודעת על 'ההפתעה הקטנה' שאני מתכנן ללינוי. היא הייתה שותפה לכל התהליך, היא עזרה לי במה שצריך.
"אוף," לינוי עשתה פרצוף חמוץ.
"תצטרכי לחכות לערב, רק עוד חמש שעות." אמרתי בעידוד.
"אוף איתך," רקעה ברגליה בעצבים.
"מצטער, נסיכה." נשקתי לשפתיה נשיקה חטופה ועליתי במדרגות לחדר.

•אביב•
התעוררתי כששאריות של דמעות יבשות נותרו על לחיי.
מסתבר שכל זה לא היה חלום, מה?
ירדתי במדרגות בצעדים מרושלים כששמיכת הפוך עוטפת אותי. הרבה אומרים עליי כשאני מוזרה כשאני ישנה עם שמיכת פוך בקיץ, אבל זה לא ממש אכפת לי.
פסעתי לכיוון המטבח. "אביב." הסתובבתי לכיוונה של אימא, הבטתי בה במבט שואל. "איפה היית כל הזמן הזה?" שאלה בחשדנות.
"בבית. ישנתי." עניתי.
"בואי תראי איתנו טלוויזיה, יש את הסדרה שאת אוהבת. האנטומיה של גריי." אימא הזמינה אותי לצפות יחד איתה ועם לינוי בטלוויזיה.
"אולי עוד מעט." השבתי. "אני רעבה."
נכנסתי למטבח, פתחתי את המקרר. הוצאתי לי משהו קל לאכול.
אני לא מאמינה שאיבדתי את לידור. הוא כל מה שנשאר לי.
נועה לא מדברת איתי מאז… מאז שסיפרתי לה הכל, היא מתרחקת ממני.
החברים שלי בשכונה מסתכלים עליי ורואים בי מהילדות הזולות בבית הספר, לג'ודו לא הלכתי כבר למעלה מחודש וגם לא נראה לי שאחזור להתאמן.
המשפחה שלי… כל אחד עסוק בעצמו, בסיפור שלו, בזוגיות שלו.
למעשה, לידור הוא היחיד שנשאר לי ועכשיו גם אותו אין לי.
ככה זה, כנראה שאם טוב לך מידי סימן שאתה בירידה.
רק היום אני מבינה כמה אמת יש במשפט הזה.
השפלתי את מבטי לקערת הדגנים, התחלתי לשחק עם הדגנים והחלב. האמת, בכלל לא הייתי רעבה, רק חיפשתי משהו שיסיח את דעתי. מה שלא כל כך עזר לי.
שמעתי את דלת הבית נפתחת. "שלום לכולם!" נשמע קולו של אליאור.
רק אליאור יכול לעשות כל כך הרבה רעש כשהוא נכנס הביתה.
"היי קטנה," אמר אליאור כשנכנס למטבח.
"היי," השבתי.
"מה אוכלת?" אליאור התיישב מולי.
"מה שיש." עניתי ביובש ותוך כדי המשכתי לשחק עם הדגנים בקערית.
"תגידי, איפה לידור?" שאל. "אני כבר שעתיים מנסה להתקשר אליו והדבע לא עונה ."
משכתי בכתפיי כסימן לכך שאין לי מושג.
"חשבתי שהוא פה." אמר אליאור.
"אז טעית." השבתי. מבטי היה מושפל לקערית הדגנים.
"אז את לא יודעת איפה הוא?" שאל.
"לא אליאור. אני לא יודעת."הרמתי את מבטי לאליאור.
"ואין לך לאן הוא יכול ללכת?" שאל בשנית.
"מאיפה אני אמורה לדעת לאן הוא הלך?" שאלתי בעצבים.
"את חברה שלו." השיב.
"כבר לא." מלמלתי לעצמי לעצמי בעצב והשפלתי חזרה את מבטי לקערית הדגנים.
התנהגתי כרגיל, לפחות ניסיתי לשדר שהכל כרגיל.
"איפה היית היום?" שאל אליאור בחשדנות.
"בבית. עזרתי לאימא." שיקרתי.
אני שונאת לשקר לאליאור. אני שונאת בכלל לשקר אבל לא רציתי שהוא יגלה על הפרידה שלי ושל לידור, לפחות לא עכשיו. פחדתי שזה יהרוס את החברות שלהם.
בכל זאת, מצב לא נעים. לידור ואליאור הם החברים הכי טובים מגיל חמש, אליאור הוא אחי הגדול ולידור הוא החבר שלי, היה לפחות.
אוח, אני כזאת סתומה מה חשבתי לעצמי שמיהרתי לקפוץ ממערכת יחסים למערכת יחסים?
מדהים כמה מטומטמת יצאתי.
"כל הכבוד, קטנה." אליאור נשק לראשי. שידלתי חיוך.
"אתה הולך?" שאלתי את אליאור כשהבחנתי בו עומד בפתח המטבח.
"כן, אני-" אליאור לא הספיק לסיים את סוף המשפט והפלאפון שלו צלצל. "מדברים על החמור שלך והינה הוא מתקשר." הוא גיחך. חייכתי חיוך מזויף ויצאתי מהמטבח.
ממש לא התחשק לי לשמוע את השיחות שלהם או כל דבר אחר שקשור ללידור.
"תעשו מקום." התיישבתי בין אימא ללינוי על הספה מול הטלוויזיה.
"הו, תראו מי הצטרפה." אימא נשקה לראשי.
"חשבתי שלא בא לך לראות טלוויזיה." אמרה לינוי בגיחוך.
"שיניתי את דעתי." השבתי.
"תגידי, אביב את יודעת במקר-"
"לינוי, אביה מאוד יכעס אם הוא ידע שגילינו לך מה שהוא מתכנן." אמרה אימא ללינוי.
"אוף," לינוי נחרה בבוז ושילבה את ידיה.
"רגע, איזו ההפתעה?" שאלתי בבלבול.
"אביה מכין ללינוי הפתעה, בעוד פחות מחמש שעות היא תגלה." אמרה אימא. "נכון, לינוי?"
"אני מניחה שכן." היא מלמלה.
האמת, אני כל כך מקנאה באהבה של אביתר ולינוי אחד לשנייה. אומנם אביתר לא משהו בתור אח. אבל, בתור בן זוג הוא מדהים. בחיים לא ראיתי אותו מאושר כמו שהוא מאושר עם לינוי.
"ביי, אימא." אליאור יצא מהבית בריצה.
שלושתנו החלפנו מבטים בנינו. "או-קיי." מלמלתי.
"לכו תבינו בנים." אמרה לינוי בגיחוך.
"כן, אני בחיים לא אבין אותם." מלמלתי לעצמי. הנחתי את ראשי על ברכיה של אימא.
לפעמים נדמה לי שאין אף אחד בעולם שבאמת יכול להבין מה עובר עליי.

•אליאור•
קיבלתי שיחת טלפון מלידור. "שלום לך, חתיכת זבל. כל היום אני מחפש אותך." התחלתי להתקיף אותו.
"אתה צריך להשתחרר קצת, מה אתה כזה עצבני. בוא אליי יש מוזיקה אש." הוא צחק, התקשיתי לשמוע אותו בגלל המוזיקה החזקה שהתגנה ברקע.
"מה זה, לידור איפה אתה?" צעקתי. התקשיתי לשמוע אותו בגלל המוזיקה החזקה.
"תל אביב יא חביבי תל אביב תסתכל כמה לירדים מסביב…" הוא התחיל לשיר ותוך כדי פלט כמה צחקוקים מפיו.
כל זה הביא אותי לתשובה אחת חד משמעית- הוא שיכור!
"תגיד לי איפה אתה ואני בא." קבעתי.
"זורחת שמש בעיר הלבנה ונועצים בו מבט מכל פינה…" הוא שר בקולי קולות.
"לידור!" צעקתי בייאוש.
"תגיד לי איפה אתה." התחננתי.
"בבית אחויה." הוא צחק.
"אני בא." ניתקתי את השיחה. לקחתי פלאפון ומפתחות ויצאתי מהבית בריצה.
בכל הפעמים שלידור שותה זה לא נגמר טוב, הייתה פעם שאפילו הוא הגיע לבית חולים כתוצאה מהרעלת אלכוהול.
החלטתי שלא לספר לאביב, לא רציתי להדאיג אותה. יצאתי מהבית וניסיתי כמה שפחות למשוך תשומת לב.
נכנסתי לאוטו והקשתי את הקוד במהירות. הייתי חייב להגיע אליו כמה שיותר מהר, לפני שהוא יספיק לאבד שליטה, לפני שאימא שלו תספיק להגיע הביתה לפני!
דווקא עכשיו האוטו לא מתניע. הקשתי את הקוד בשנית, כלום. אין אוטו. "כוסאמק." צעקתי בעצבים והתחלתי לדפוק על ההגה.
הבנתי שאסור לי לבזבז אפילו לא דקה אחת מיותרת. יצאתי מהאוטו והתחלתי לרוץ. כשאין ברירה, אין ברירה.

נעמדתי מול דלת ביתו של לידור מזיע ומתנשף, הייתי בטוח שהבניין הולך לקרוס בעוד שנייה מהעוצמה החזקה של המוזיקה שבקעה מביתו של לידור.
"לידור!" צעקתי והתחלתי לדפוק על הדלת כמו משוגע. אין סיכוי שהוא ישמע אותי עם המוזיקה החזקה הזאת.
למזלי עם קצת כוח הצלחתי לפתוח את הדלת.
עמדתי בפתח הבית, צפיתי במתחולל, ריח חזק של אלכוהול הציף את חלל הבית, בקבוקיי אלכוהול מפוזרים בכל מקום.
"סופסוף נזכרת לבוא," לידור פלט צחקוק מפיו.
הוא היה נראה זוועה, בחיים שלי לא ראיתי אותו במצב כזה.
"לידור." קראתי לו, הוא רקד ושר בקולי קולות.
ניגשתי למערכת וכיביתי את המוזיקה.
"היי!" צעק לידור.
"אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?" צעקתי.
הוא הביט בי והחל לפרוץ בצחוק. "כמה שתית, לידור?" שאלתי.
"שניים, שלוש, רבע, חמש…" הוא צחק.
באותו רגע הסתכלתי עליו והייתי חסר אונים, איך לעזאזל אני הולך להוציא אותו מזה?
"גם כשאת עוברת ונועצת מבט כמה שאני מכור אלייך את לא מבינה…" הוא התחיל לשיר ולרקוד, בידו נמצא עוד בקבוק אלכוהול.
חטפתי את הבקבוק מידו. "תחזיר לי את זה!" הוא דרש.
"אין מצב." קבעתי.
"נו, תחזיר לי!" הוא צעק וניסה לקחת את הבקבוק מידי.
"טוב, די, נמאס לי." הוצאתי את הפלאפון מהכיס.
"מה אתה עושה?" הוא שאל.
"מתקשר לאביב, אולי היא תצליח להוציא אותך מזה."
"לא!" הוא צעק.
"אתה מוכן להסביר לי לכל הרוחות מה עובר עליך?" צעקתי בייאוש.
"החיים עוברים עליי ושמים עליי פס." הוא צחק.
"אני לא יכול ככה יותר, אם אני אשמע עוד שטות אחת יוצאת לך מהפה אני אצא מדעתי."
"מה אתה כל כך רציני?" שאל.
"לא מתאים לך." הוא החל להסתובב ברחבי הבית בפיתולים.
"מה קורה לך לכל הרוחות?" מלמלתי.
התיישבתי על ספת העור, קברתי את ראשי בין ידיי שואל את עצמי איך לעזאזל הגענו למצב הזה.
הווליום החזק של המוזיקה גרם לי לבהלה. מסתבר שלידור הצליח להדליק שוב את המוזיקה. "תגידי מה עובר עליך מה עובר עלי עד שתבואי אליי עד שתבואי אליי עד שתבואי…" לידור שר בקולי קולות.
הרגשתי חסר אונים, התפללתי שתגיע איזו עזרה משמיים.
"מצטער, אבל להתמודד עם כל זה לבד אני ממש לא יכול." מלמלתי. עוד דקה אחת והרגשתי שאני יוצא מדעתי. אני צריך עזרה!