כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 52

•אביב•
״אני אוהבת אותך.״ אמרתי בשקט, לא הייתי בטוחה אם לידור שמע אותי או לא.
למעשה, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני מודה בפני לידור או בכלל בפני עצמי שאני אוהבת אותו.
״מה אמרת עכשיו?״ הוא רכן אליי, שמעו בקול שלו שהוא היה מופתע. יכולתי לנחש שהוא מחייך.
״שמעת מה אמרתי.״ התחלתי לצחקק מהמבוכה.
״תגידי את זה שוב,״ הוא התגרה בי.
״דורי,״ רטנתי.
״פעם אחת,״ הוא התחנן וחייך אליי את החיוך שלו שאי אפשר לעמוד בפניו.
״אני אוהבת אותך.״ אמרתי שוב, לידור הביט בי בחיוך.
הנחתי את ידי על לחיו וחייכתי אליו חיוך קטן. שפתינו רפרפו זו על זו ואז הגיעה הנשיקה.
מדהים איך כל פעם מחדש אני מתמכרת אליו יותר ויותר. לריח שלו, למגע שלו, לשפתיים שלו.
״גם אני.״ אמר בחיוך לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
״גם אתה מה?״ שאלתי בחיוך.
״אוהב אותך.״ הוא ענה. הבטתי בו בחיוך והוא חייך אליי חזרה ואז שוב נסחפנו לעוד נשיקה. "ואני תמיד אוהב אותך." הוסיף.
***

"גם אני אוהבת אותך." מלמלתי וחייכתי לעצמי חיוך חולמני.
לרגע נשאבתי לעולם משלי, למציאות אחרת, מושלמת. רק אני ולידור.
הכל היה כל כך יפה עד שנוחתים חזרה אל תוך המציאות הארורה.
"מה?" עשיתי פרצוף חמוץ כשהרגשתי נגיעה קטנה על הכתף.
"תקשיבי לי טוב, אין לי מושג איפה את חושבת שאת נמצאת, תתעוררי על עצמך." אמרה מאיה.
"מצטערת." מלמלתי בהתנצלות כששמתי לב היכן אני נמצאת.
"משוגעת." היא גלגלה את עיניה והסיטה את מבטה אל הלוח ואני בתגובה חייכתי חיוך מאולץ.
"המקהלה שרה על אהבה, על מה שהיא עושה לאדם. משגעת אותו. האהבה יכולה לגרום לדברים שליליים ואסונות, האהבה שולטת ברגשות שלנו וכולנו משתעבדים לה…" המורה החלה להכתיב.
"אז תגידו לי, מה בעצם, מה אנחנו יכולים ללמוד על הימון?" שאלה המורה.
"שהוא טיפש מאוהב, שלא ראה שום דבר חוץ מאהבה." מלמלתי לעצמי והשפלתי את מבטי למחברת, התחלתי לצייר צורות על הדף.
"אני אגיד לכם מה אנחנו יכולים ללמוד על הימון." אמרה המורה. "האהבה הייתה חשובה לו יותר מהכל, הוא היה מוכן לוותר על הכל בשביל אהובתו, להילחם עליה. גם אם זה אומר ללכת נגד אבא שלו."
"מזכיר לי מישהי ההימון הזה." מלמלתי לעצמי.

***
דורי?" העברתי את ידי על פניו. כבר במשך כמה דקות הוא שותק. "דבר איתי." התחננתי.
הוא התיישב בקצה המיטה כשראשו קבור בין ידיו. "דורי," אמרתי בקול עדין וליטפתי את גבו. הוא נרתע ממני.
"אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל עובר עליך?" צעקתי וקמתי מהמיטה. "על מה רצית לדבר?" שאלתי בסקרנות.
הוא נשאר באותו מצב, ישוב בקצה המיטה עם הראש בין הידיים.
"דורי, תסתכל עליי." התיישבתי מולו על הברכיים. "אני… אני דואגת לך." אמרתי בדאגה. "דבר איתי, בבקשה." התחננתי התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.
סוף סוף הוא הרים את מבטו אליי, חייכתי אליו חיוך מעודד. "אני אוהבת אותך." אחזתי בפניו בשתי ידיי, הוא נמנע מלהסתכל לי בעיניים.
"זה לא ילך בנינו." אמר בקרירות.
הייתי המומה, לא ציפיתי לזה. היה לנו כל כך טוב ביחד, יש לנו אהבה כל כך חזקה. אז למה?
"די, דורי זה לא מצחיק." הייתי בטוחה שהוא צוחק.
"אני רציני, אביב." פניו הרצינו.
התאפקתי שלא לפרוץ בבכי, ניסיתי להילחם עם הדמעות שעמדו בעיניי, שפתיי רטטו. "אבל… אבל למה?" שאלתי בקול שבור.
"לא מגיע לך אחד כמוני."אמר בעצב.
"אל תדבר שטויות." מחיתי כמה דמעות שעמדו בעיניי והעברתי את ידי על פניו.
"אביב די," הוא הרחיק אותי ממנו.
"די אתה בעצמך," השבתי באותה נימה.
"אני אוהבת אותך, דורי." פרצתי בבכי.
"אני לא טוב בשבילך, אביב." אמר בביטול.
"אתה הכי טוב שבעולם בשבילי, אתה האחד שלי!" אמרתי בחצי צעקה.
"אני לא!" הוא צעק.
"לא מגיע לך אחד כמוני, מגיע לך יותר טוב." אמר בהתנצלות.
נענעתי את ראשי לשלילה. "אני לא רוצה אף אחד אחר, דורי." אמרתי בביטול. "אני רוצה אותך, ורק אותך." התנפלתי עליו בחיבוק.
"את לא מבינה מה אני אומר לך?" הוא צעק והרחיק אותי ממנו.
הייתי המומה, לידור אף פעם לא הרים עליי את הקול.
"ת…תגיד לי למה, תן לי סיבה אחת למה?" ביקשתי.
"מה, אני כבר פחות יפה מקודם?"
"אני שמנה?"
"אני… מה?" שאלתי מיואשת.
הייתי חסרת אונים, מה לעזאזל גרם לו להתהפך ככה?
"רוצה סיבה?" שאל בצעקה.
"כן, אני רוצה סיבה!" השבתי באותה נימה.
"אין בעיה, אני אתן לך סיבה." הוא מלמל.
"אני אשם בכל מה שקרה לך." הוא אמר
***

עבר שבוע מאז שלידור ואני נפרדנו, מאז לא ראיתי אותו. לפי מה שהבנתי מאליאור אני גם לא אראה אותו.
שלושה ימים לאחר מכן הכל החל להתבהר לי, הדבר שהכי פחדתי ממנו קרה. החברות של אליאור ולידור התפרקה. בגללי.
"כותרת חדשה במחברת, תפקידי המקהלה." המורה העירה אותי ממחשבות.
"טוב, לי זה הספיק." מלמלתי. עשיתי דבר שאני לא נוהגת לעשות בדרך כלל. שברתי את הסטיגמה של הילדה הטובה שאני. הכנסתי את כל חפציי אל תוך התיק, תליתי את התיק על הכתף שלי ופסעתי אל הדלת.
"גברת נהרי," המורה עצרה אותי. הסתובבתי והבטתי בה בשאלה. "השיעור עוד לא נגמר." העירה.
"בשבילי כן." מלמלתי ויצאתי מהכיתה לפני שהמורה תספיק להגיב.

***
"א… אתה מכרת לליאב את הסמים." רק עכשיו ירד לי האסימון, התמונה החלה להתבהר אצלי יותר.
"לא הייתה לי ברירה, אביב." הוא התגונן.
"אתה הרסת לי את החיים!" צעקתי. הדמעות לא איחרו לצאת.
"הוא… איים עליי, אני לא רציתי לעשות את זה." ראיתי את החרטה שהייתה לו בעיניים.
"למה לא אמרת לי שום דבר?" שאלתי בבכי. "הייתי עוזרת לך,"
"אני… אני לא רציתי לאבד אותך, תביני, אני פחדתי."
כיסיתי את פי עם ידיי ופרצתי בבכי. "אני לא רציתי להרוס לך עם ליאב, "
"למי אכפת מליאב עכשיו?" צעקתי.
"אתה שיקרתי לי, כל הזמן הכל היה שקר."
"אין לך מושג כמה אני מצטער על זה, אביב." הוא העביר את ידו על פניי. "תסתכלי עליי," הוא הרים את מבטי אליו.
"אני אשתנה בשבילך, אני מבטיח לך. אם צריך אני אפילו מוכן ללכת למשטרה להסגיר את עצמי." הוא אמר.
"שלא תעז!" אמרתי בביטול.
"אני חייב, אביב." הוא אמר.
"אני אעזור לך, אתה תצא מזה דורי." ניסיתי לשכנע אותו. "אנחנו נצא מזה." ניסיתי לשכנע את עצמי.
אני יודעת שכביכול אני אמורה לכעוס עליו, אבל אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו. אני מפחדת ממה שיקרה לו במידה ויחליט ללכת למשטרה. אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר עליו.
אחרי הכל הוא לא הסתיר ממני את האמת, הוא סיפר לי הכל למרות כל הקושי.לפחות אני חושבת שזו כל האמת.
"לא, אני צריך ללכת לשם, לקבל את מה שמגיע לי. אולי אני אפילו אקב-" קטעתי אותו בנשיקה.
זו הייתה נשיקה עדינה יותר מהקודמת, לא רציתי לעזוב אותו.
התנתקנו מהנשיקה בלית ברירה, לידור הסתכל עליי המום. "אני אוהבת אותך, אני לא רוצה לוותר עליך." אמרתי בקול שבור.
"זה לא מגיע לך, אביב. את לא צריכה אחד כמוני." אמר בביטול.
"אני לא מוותרת עליך, דורי." קבעתי.
לידור אחז בפניי בשתי ידיו, הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. מיד שנינו נסחפנו לעוד נשיקה ארוכה ולוהטת.
"לא, אני לא יכול." לידור התנתק מהנשיקה.
"מה הפעם?" שאלתי.
"זה נגמר, אביב." הוא אמר בלית ברירה.
***

שכבתי על הדשא. עצמתי את עיניי, תחבתי אוזניות לאוזניי. הקשבתי למוזיקה.
האמת, הדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע הוא ללכת הביתה.
אבל מה לעשות אני לא יודעת לטפס על הגדר ואני פוחדת לשבור משהו?
הייתי צריכה להמתין במשך חצי שעה עד שהפעמון יצלצל והשער ייפתח.
אחרי פחות מעשר דקות ששכבתי על הדשא והאזנתי למוזיקה, עיניי התחילו להיסגר לאט לאט.
כנראה שלשכב על הדשא ולהקשיב למוזיקה לא היה רעיון כל כך טוב.
התרוממתי מהדשא, ניקיתי את בגדיי מהדשא.
"עוד עשרים דקות." מלמלתי כשהבטתי בשעון היד שלי.
החלטתי לערוך סיבוב קטן בחצר בית הספר, הרי לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות במשך עשרים דקות.
"לא יכולה עוד בלעדיך, רוצה שכבר תחזור…" זמזמתי לי בזמן שטיילתי בחצר.
כשאני שרה אני מרגישה הרבה יותר טוב, כאילו אני בעולם משלי.
"לא, לא יהיה אחד שיימלא אותי…" המשכתי לשיר.
לפתע, שמעתי צחקוקים מאזור המחששה. אף פעם לא העזתי לבקר שם, זה בטח אחד הערסים של בית ספר אחת הבנות הזולות עם הלבוש המינימאלי. חשבתי לעצמי והמשכתי ללכת.
"תודי שנהנית אתמול." שמעתי קול מוכר מאזור המחששה.
"כן, טוב… היה כיף." הבחורה צחקקה.
עצרתי וחזרתי לאזור המחששה, אולי אף פעם לא ראיתי איך נראית המחששה, אבל אף פעם לא מאוחר מידי לראות.
עמדתי מאחוריי מבנה בית הספר, הזדעזעתי ממה שראיתי. אזור מוזנח, סיגריות מפוזרות בכל מקום, שלא נדבר על הריח.
המחששה הייתה ריקה, למעט בן אחד ועוד בת שלבושה בלבוש מינימאלי.
לא ראיתי בבירור את פניהם של אותו זוג. אבל, הקול שלו, הוא… הוא כל כך מוכר לי.

ואז קרה הסיוט הכי גדול שלי, ראיתי אותו. את דורי שלי, אחרי שבוע שלא ראיתי אותו. זה היה הוא!
לפני שהספקתי למצמץ הוא ואותה אחת היו בעולם משלהם ועוד שנייה בלעו אחד את שנייה.
לא האמנתי למה שראיתי, איך הוא יכול להמשיך הלאה כל כך מהר? עבר רק שבוע, פאקינג שבוע!
באותו רגע הדבר שהכי רציתי הוא לברוח לבית, אל החדר שלי. להסתגר בתוך החדר, בין ארבעת הקירות ולא לצאת משם לעולם.
הפלאפון נשמט מידי בפתאומיות כתוצאה מההלם, ונפל על הרצפה, הדמעות לא איחרו לפרוץ החוצה.
"מה זה?"
"אתה שמעת את זה?" שניהם הסתכלו לצדדים. ברחתי משם בריצה, לפני שדורי או 'החברה החדשה שלו' יבחינו בי.

•לידור•
"אני לא רוצה לפגוע בך." עניתי בכנות. "אני פוחד, אני פוחד לפגוע בך." שיתפתי אותה בחששות שלי.
"לפגוע יותר ממה שכבר פגעת?" שאלה בגיחוך. "זה לא אפשרי." היא פרצה בבכי.
באותה רגע רציתי להרוג את עצמי שאני פוגע בה ככה, אני כל כך אוהב אותה. אני לא יכול לוותר עליה.
אבל אסור לי לקחת את הצ'אנס אפילו הכי קטן שדולב יגיע אליה.
עם כמה שזה קשה אני חייב להיות חזק! הזכרתי לעצמי.
"אני רק…" ניסיתי להסביר את עצמי.
אוח, אני לא יכול להיות רחוק ממנה. התקרבתי אליה שוב, כל כך רציתי לחבק אותה, להרגיש אותה, גם אם זו תהיה הפעם האחרונה.
"תגיד לי מה עוד אתה רוצה?" שאלה בייאוש. היא דחפה אותי אחורנית והניפה את ידיה לצדדים.
"אני באמת לא מבינה מה הסיפור שלך, אני מוכנה לסלוח לך, שנתחיל מחדש, אבל אתה, אתה בכ-" התקרבתי אליה שוב, תפסתי בפנייה, הצמדתי את שפתיי לשפתיה וקטעתי אותה בנשיקה.
שנינו נסחפנו לנשיקה ארוכה, עוצמתית ומלאת תשוקה.
אח, כמה שאני מכור לשפתיים הרכות שלה, לריח שלה, לטעם המתוק שלה.
התנתקנו מהנשיקה, מחיתי עם אגודלי דמעה בוגדנית מעיניה של אביב.
"אני… אני באמת חושב שכדאי שניקח הפסקה." הצעתי.
"הפסקה?" שאלה בפליאה. "למה?"
"אני… אני צריך לחשוב על הדברים עוד קצת, בכובד ראש." הסברתי.
"אני לא מבינה, אחרי הכל אתה… אתה מוותר עליי, עלינו?" שאלה. בעיניה הירוקות עמדו דמעות.
שנאתי את עצמי על מה שאני הולך לעשות עכשיו, אבל לא נשארה לי ברירה.
"אני מצטער, יפה שלי." אמרתי בהתנצלות.
***

עבר שבוע וקצת מאז שנפרדתי מאביב. כל יום שעובר בלעדיה הוא כמו נצח בשבילי.
בכל יום שעובר אני מתחיל להתחרט על מה שעשיתי, איבדתי אותה לתמיד.

***
ישבתי בחדר שלי, שיחקתי עם כדור טניס בין הידיים. זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות עכשיו.
לפתע, דלת החדר שלי נפתחה. הסטתי את מבטי אל הדלת מתוך אינסטינקט. "אפשר?" שאל בן שעמד בפתח. סימנתי לו עם ידי להיכנס.
בן הוא בן דוד שלי מהקיבוץ. הוא כמו האח שמעולם לא היה לי. מאז ומתמיד הייתי מתייעץ איתו על הכל.
"אני מבין שאותך אימא שלי שלחה להשגיח עליי שאני לא אעשה שטויות." גיחכתי.
"תשמע, אחרי מה שקרה איתך בפעם הקודמת, הכל יכול להיות." השיב באותה נימה.
"כן הא." פלטתי צחקוק מפי.
"אתה מבין שאתה לא יכול לשבת בבית כל היום בבאסה, נכון?"
"תעשה לי טובה בן," מחיתי. "זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות."
"זהו עשית את זה כבר, אין דרך חזרה."
"יופי, אתה מעודד אותי ממש." אמרתי בציניות ותוך כדי שיחקתי עם כדור טניס בין ידיי.
"אביב מדהימה, זה נכון. אבל קרה מה שקרה. תתקדם הלאה." האיץ בי.
"לא יכול, אחי. אני לא מפסיק לחשוב עליה." הודיתי.
"תקשיב לי ואתה תראה איך הכל יסתדר. רק תקשיב לבן."
"אוקיי, אני מקשיב." נאנחתי.
***

קרה מה שקרה, הקשבתי לבן. כבר יום למחרת מצאתי את עצמי עם מישהי חדשה.
זה באמת גרם לי להרגיש טוב באיזושהי דרך.
לקחתי את קורל למחששה. דיברנו, צחקנו קצת ואז הגיע רגע השיא.
קורל יפיפייה, אבל לא כמו אביב שלי.
דווקא ברגע שקורל ואני היינו בשיא, שמענו רעש מאזור החצר. "שמעת את זה?" שאלה קורל. הנהנתי בראשי והלכתי בעקבות הרעש.
התקדמתי לתחילת המחששה, מצאתי פלאפון על הרצפה. הרמתי את הפלאפון. זה הפלאפון של אביב.
אביב הייתה פה וראתה הכל. אני בטוח.
"איזה מטומטם אני." מלמלתי ולחצתי עם כפות ידיי על עיניי.
"מה מצאת?" קורל הניחה את ידה על כתפי. "פלאפון, מגניב. " אמרה בהתלהבות. "תביא לראות." היא ניסתה לקחת את הפלאפון מידי.
"עזבי!" צעקתי עליה.
"וואו, תרגיע." היא נעלבה.
"אין לי כוח אלייך." מלמלתי ויצאתי מהמחששה בריצה.
בדיוק נשמע הצלצול, אני יודע שנותרו לי עוד שעתיים, אבל למי יש כוח ללמוד?
הכנסתי את הפלאפון אל תוך הכיס ויצאתי משער בית הספר.
התחלתי ללכת לכיוון הבית של אביב.
'מה אתה עושה, מטומטם?' צעק עליי הקול שבראשי.
'אתה באמת חושב שהיא תסכים לפתוח לך את הדלת?'
יש משהו בזה, אם הייתי במקומה לא הייתי רוצה לראות אותי. רוב הסיכויים שאיך שהיא או אליאור יראו אותי, הם יטרקו לי את הדלת בפנים.
אז מה לעשות, ללכת או לא ללכת? זאת השאלה.

•אליאור•
סופסוף יום הלימודים הסתיים. "רק עוד עשרים יום." מלמלתי לאחר שספרתי כמה ימים נותרו בטבלת הייאוש שהכנתי לי.
"אתה כבר ממש מחכה לגמור עם בית הספר, מה?" שאלה ירדן בגיחוך.
"ברור." עניתי.
"אתה באמת חושב שבית הספר כל כך גרוע?" היא שאלה.
"הוא גרוע." השבתי.
"החיים שמצפים לנו בחוץ לא ממש תותים, אתה יודע." היא צחקקה.
"למה מה כבר מחכה לנו בחוץ?" הנחתי את ראשי על ברכיה של ירדן.
"צבא, משפחה, עבודה." היא ענתה תוך כדי ששיחקה בשיערי.
"מעולה." אמרתי בחיוך.
"אתה… אתה לא קצת פוחד מכל זה?" שאלה בחשש.
"ממה יש לי לפחד?" גיחכתי.
"בכל זאת, זה-"
"עבודה, כבר יש." ירדן חייכה. "משפחה, כבר יש." הסתכלתי על ירדן וחייכתי.
"התכוונתי למשפחה שתקים, דביל." היא צחקקה.
"שאנחנו נקים, את מתכוונת." תיקנתי אותה.
"אנחנו?" שאלה בחיוך.
"אנחנו שנינו, את ואני."
"אליאור, אני…"
"את המשפחה שלי, ירדן." הבטתי עמוק אל תוך עיניה הירוקות.
"א-אני אוהבת אותך, אליאור." חיוך התפרס על פנייה.
"גם אני אוהב אותך." השבתי בחיוך.
שנינו נסחפנו לנשיקה ארוכה ועוצמתית. "את הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי בחצי שנה האחרונה." אמרת לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
עבר יותר מחודש מאז שירדן ואני חזרנו. חזרנו ואין שום דבר שבעולם שיכול להפריד בנינו.
"מה, אתה כבר הולך?" שאלה ירדן בפליאה כשהבחינה בי נועל את נעליי.
"אביב בדיכי, היא צריכה עידוד." עניתי.
"כן, מסכנונת, אני כל כך מבינה אותה."
"כואב עליה." אמרתי בכנות.
מאז שלידור ואביב נפרדו, המצב של אביב לא מזהיר במיוחד. היא מרגישה דיי לבד.
אני מרגיש צורך להיות איתה ולהגן עליה, אני מתגעגע לאחותי שהייתה פעם.
מי כמוני יודע מה זה להיות שבור מאהבה, חודש הייתי במצב הזה. בגלל אני מרגיש צורך כל כך גדול להיות איתה כל התקופה הזאת.
"כל הכבוד, רגיש שלי." ירדן נשקה לשפתיי נשיקה חטופה. "תמסור לה שאני אוהבת אותה."

נכנסתי הביתה, אביתר עדיין לא הספיק לחזור מבית הספר, אבא ואימא עוד בעבודה ואביב, כמו שאני מכיר אותה בטח בחדר שלה מתחת לשמיכה.
עליתי במדרגות לחדר של אביב, הצצתי מהדלת.
"היי, קטנה." אצרתי חלושות.
"היי," השיבה ביובש.
"את רעבה?" שאלתי אותה.
"לא, רק עייפה."
"טוב קטנטונת, תישני קצת. נדבר אחר." סגרתי את הדלת בעדינות.
ירדתי חזרה אל הסלון, נזרקתי על ספת העור החומה, לקחתי את השלט והדלקתי את הטלוויזיה.
לפתע הפלאפון שלי צלצל. "כן?" עניתי לשיחה.
"היא הגיעה."
"מעולה. אני בדרך." כיביתי את הטלוויזיה, לקחתי פלאפון ומפתחות ויצאתי.

"נו, אז מה אתה אומר?" שאל המוכר.
הסתכלתי עליה בעיניי למשך כמה דקות. "מושלם." השבתי בחיוך. שילמתי למוכר ויצאתי מהחנות כשעל פניי פרוס חיוך מרוצה.
מיהרתי לחזור הביתה לפני שאביב תרגיש בחסרוני, חזרתי לאותו מצב שהייתי קודם לכן, צפיתי בטלוויזיה.
כל שנייה פתחתי את הקופסה והצצתי בה, אני כבר מת שהיא תראה אותי. אני רק מקווה שהיא תאהב אותה.
לפתע, נשמעה דפיקה על הדלת. קמתי ממקומי, ניגשתי לדלת.
"חשבתי שאמרתי שאני לא רוצה לראות אותך כאן יותר." אמרתי בעצבים כשראיתי את לידור בפתח.
"תירגע," לידור עצר אותי.
"נו מה?" זירזתי אותו.
"אני… אני רק באתי, קח." הוא שם בידי פלאפון. הפלאפון של אביב.
"מה זה עושה אצלך?" שאלתי בחשדנות.
"מצאתי אותו ליד המחששה." הוא ענה.
"טוב, תודה." הודיתי לו.
"בבקשה." הוא השיב.
במשך כמה דקות שנינו עמדנו בפתח הדלת, אחד מול השני. אף אחד לא הוציא מילה מפיו.
אני אשקר אם אני אומר שאני נהנה מהמצב הזה שנוצר בנינו, כואב לי שזה ככה.
אני מתגעגע לצחוקים שלנו, ליציאות שלנו ובעיקר לשיחות שלנו. אבל קשה לי, קשה לחזור ולהתנהג כרגיל אחרי כל מה שקרה.
"טוב, אני… ביי." לידור שבר את השתיקה ומיהר לברוח.
"ביי." מלמלתי כשלידור כבר היה רחוק ממני.
סגרתי את הדלת, הנחתי את הפלאפון של אביב על השולחן.
מעניין איך לעזאזל הפלאפון של אביב הגיע למחששה? אני מניח שאת זה אני אגלה ממש עוד מעט.
חזרתי לאותו מצב, התיישבתי חזרה על ספת העור, חיפשתי משהו מעניין בטלוויזיה.
כמה דקות לאחר מכאן שוב נשמעה דפיקה בדלת. "מעניין מה הוא מצא עכשיו." מלמלתי לעצמי.
"רגע!" צעקתי ופסעתי אל הדלת בשנית.
"מה מצאת הפעם, אולי את המפת…"
"היי," קים עמדה בפתח מחויכת, היא הייתה יפה יותר, זוהרת יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותה. הייתי המום.
"אני…אני הוזה, נכון?"
"התגעגעתי אליך." היא העבירה את ידה על פניי. קפאתי במקומי.
"לא… לא יכול להיות שאת פה." מיהרתי להתעשת על עצמי.
"מה, לא תזמין את האקסית שלך להיכנס?" היא צחקקה. בלעתי את רוקי.
אין מצב, אני מדמיין. קים שאני מכיר עכשיו מאושפזת באיזה בית משוגעים רחוק רחוק מכן. ניסיתי להרגיע את עצמי.
"אני אחכה עוד הרבה?" היא העירה אותי ממחשבות.
"מה… מה את עושה פה?" שאלתי. "את… את אמורה להיות ב…"
"כן, שיחררו אותי." היא ענתה.
"האמת, אתה ולידור עשיתם עבודה מעולה, שאפו." היא מחאה כפיים.
"מה את רוצה ממני?"
"הייתי שמחה לענות לך על זה, אילו היית נותן לי להיכנס." ענתה בהתחכמות.
"קודם תגידי לי מה את רוצה ממני." התעקשתי ומנעתי ממנה להיכנס.
"יש… יש משהו שאני צריכה לדבר איתך עליו." פנייה הרצינו.
"אוקיי. והוא?" שאלתי בטון מזלזל.
מה היא כבר יכולה להגיד לי, שהיא רוצה שנחזור? נעע, היא יכולה לחלום על זה.
"אני בהריון, אליאור." היא אמרה בטון רציני.