כל הדרכים מובילות אלייך פרק 56

•אליאור•
״מגיע לך מזל טוב, אני מניחה.״ ירדן שברה את השתיקה ומיהרה להשפיל מבט.
״אני לא רוצה את הילד הזה, ירדן.״ אמרתי בכנות. ״יש רק אחת שממנה אני רוצה משפחה וילדים וזו את.״
״בגלל זה הכל היה?״ שאלה באכזבה.
״אני לא מבין, ירדן. על מה את מדברת?״ שאלתי בתמימות.
״אתה ידעת על ההיריון הזה או לא?״ שאלה בחצי צעקה.
״אני… ירדן, אני רציתי…״
״כן או לא?״ שאלה בצעקה.
״כן.״ עניתי ומיהרתי להשפיל מבט.
״כמה זמן?״ שאלה.
״כמה זמן?״ חזרתי על שאלתה בחוסר הבנה.
״כמה זמן אתה יודע מזה?״ היא שאלה. בלעתי את רוקי ושתקתי לכמה רגעים.
אני הולך לאבד אותה עכשיו. אני בטוח בזה.
״כמה זמן אתה מסתיר את זה ממני?״ היא חזרה על שאלה אך הפעם בטון גבוה יותר.
״שבועיים.״ עניתי בשקט ובמהירות.
״שבועיים…״ היא מלמלה והסתכלה עליי בזלזול.
״ירדני, אני התכוונתי לספר לך, אני…״ ניסיתי להתקרב אליה.
״עוף מהבית שלי, אליאור.״ היא נרתעה ממני.
״ירדן,״ ניסיתי להתקרב אליה בשנית אך ללא הצלחה.
״עוף מפה, פשוט עוף!״ היא צעקה.
״אני… אני אוהב אותך.״ אמרתי בקול רועד. ״אני לא מוכן לוותר עליך, ירדן.״ אחזתי בפנייה בשתי ידיי. לא נתתי לה הזדמנות לברוח. ״אני לא רוצה לאבד אותך בגלל טעות.״ הסתכלתי עמוק אל תוך עיניה הירוקות.
״בבקשה תלך, אליאור.״ התחננה ואפילו לא העזה להביט בעיניי.
״ירדני, בבקשה… אל תוותרי עלינו.״ התחננתי.
״אתה מבין בכלל שיש פה ילד שמעורב בכל הסיפור הזה?״
״ילד שאני לא רוצה בכלל.״ אמרתי בכנות.
״זה לא משנה את העובדה שהוא שלך.״ אמרה בעצב.
״אני אדבר עם קים.״ קבעתי. ״אני אתן לה כל מה שצריך, שתגדל היא את הילד. אני רוצה להיות איתך.״
למרות שידעתי שאפילו בחלומות הכי יפים שלי אין מצב לשכנע את קים לעשות דבר כזה. היא הייתה כלבה וכזו היא נשארה. עוד מהימים שלנו יחד היא הייתה עקשנית.
״לא, אליאור.״ אמרה ירדן בביטול.
״למה לא?״ שאלתי בפליאה. ״אני רוצה להיות איתך.״
״אתה לא יכול לבקש ממנה דבר כזה.״
״אני מוכן לעשות כל מה שתגידי לי, ירדן. רק בבקשה אל תגידי לי שזה נגמר.״
״אם אתה באמת אוהבת אותי אז אני רוצה שתלך לקים ותגדלו את הילד.״ היא שידלה חיוך.
״ירדן…״ כאב לי לשמוע את מה שהיא אומרת. המילים שלה. היא ויתרה עלינו.
״אני אהיה בסדר, אני רוצה שתהיה מאושר.״ היא חייכה רק שהפעם הרגשתי שהחיוך שלה היה אמיתי.
״את היחידה שבאמת עושה אותי מאושר.״ העברתי את ידי על פנייה הרכות. היא השפילה מבט.
״קח,״ היא הסירה מאצבעה את הטבעת שנתתי לה ושמה אותה בידי.
פה כבר הבנתי. היא ויתרה אין מכאן דרך חזרה. הכל נגמר.
״לא,״ מחיתי. ״תשמרי אותה אצלך.״ ביקשתי.
״אני לא יכולה.״ אמרה בחיוך. ״תן אותה לקים.״ היא ביקשה.
לתת אותה לקים?
גם אם יגיע היום שסוסים יצמיחו לעצמם כנפיים ויתחילו לעוף או שפסל החירות בניו יורק יתחיל לשיר, אין מצב שאני מתחתן עם המטורפת הזאת.
״אני רוצה שתשמרי אותה אצלך, מזכרת.״ ביקשתי.
״אני מעדיפה שלא.״ היא הביטה בעיניי במבט קר.
״אין מצב שאם אני שר לך אני מצליח לגרום לך לשנות את ההחלטה שלך?״ שאלתי בציניות. ניסיתי להפיג את המתח שנוצר בנינו.

״מצטערת, אבל לא.״ היא חייכה חיוך מאולץ.
לקחתי את הטבעת מידה ותחבתי אותה בתוך כיסי. לאחר מכן, מיהרתי להשפיל מבט.
״בהצלחה.״ היא חייכה חיוך מעודד. הסתכלתי עליה במבט שבור. ״אני אהיה בסדר.״
״אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, לא משנה מה.״ נשקתי למצחה. ״את תמיד תישארי ותמיד תהי האחת שלי.״ לחשתי לה.
לאחר מכן מיהרתי לעזוב את ביתה.
זה נגמר בפעם השנייה והפעם לתמיד.
נכנסתי לאוטו. במשך כמה דקות ישבתי כשראשי מונח על ההגה.
התחלתי לדפוק על ההגה בחוזקה, לאחר מכן השענתי את ראשי אחרונית ולחצתי עם אצבעותיי על עיניי שלא יכלו להישאר יבשות עוד.
לומר את האמת, אני לא נוהג להראות את החולשות שלי או להודות שקשה לי. אני תמיד נלחם עם הקשיים שלי, נלחם רק שהפעם בשונה משאר המקרים, הפסדתי במלחמה.
אני חושב שזו אולי הפעם הראשונה מזה שנים שאני מעז לבכות. להוציא את כל הכאב שלי החוצה. להודות שקשה לי, שכואב לי.
חשבתי על כל מה שירדן אמרה לי, אבל רק המחשבה על להיות עם קים מחליאה אותי.
זה כנראה איזשהו מזל רע.
זה כמו חוק כזה בחיים. ״אסור לאליאור נהרי להיות מאושר.״ זאת עובדה.
הרמתי את מבטי למעלה וחייכתי חיוך מזויף. ״אז מה, אחרי הכל הצלחת לשבור אותי.״ מלמלתי.
אחרי כמה דקות, אחרי שהפנמתי ועיכלתי את המציאות שאליה נקלעתי. התנעתי את המכונית ונסעתי בפול מהירות. התחלתי לטוס על הכביש. יש רק מקום אחד שאליו אני יכול ללכת עכשיו לפרוק את הכעס, העצב, הכאב, השנאה. הכל.

•לידור•
עברו כמה שעות מאז שאליאור היה אצלי. מאז הספקתי לצאת לכמה מקומות.
הייתי בדרכי הביתה. גם היום הלכתי לביקור בבית הקברות. בזמן האחרון אני מבקר את נופר דיי הרבה.
אני מרגיש שהיא ממלאת בי את החלקים החסרים. את הריקנות שיש בתוכי.
בשבועות האחרונים החיים שלי הפכו לריקים ומשעממים. מבית הספר, לבית ולעבודה.
האמת, כבר שבוע שלא הלכתי לעבודה. לא יודע, חיים אמר שהוא מוציא אותי לחופשה קצרה. הוא אומר שזה יעשה לי רק טוב. יכול להיות שהוא צודק.
חניתי את המכונית ממול ביתי וירדתי מהמכונית.
עליתי במדרגות עד שהגעתי. הוצאתי את המפתח הכסוף מכיס הג׳ינס שלי ופתחתי את הדלת.
״מאמו?״ צעקתי אל חלל הבית. אך לא הייתה תשובה.
פסעתי לכיוון המטבח. פתחתי את המקרר, חיפשתי לי משהו לאכול.
הבחנתי בפתק ורוד אשר היה תלוי על המקרר. קראתי את הפתק וחייכתי לעצמי.
גם כשאימא יוצאת עם חברות, היא עדיין לא שוכחת להכין לי את הקוסקוס שאני כל כך אוהב. תליתי חזרה את הפתק הורוד על המקרר והוצאתי את הסיר עם הקוסקוס.
אין ולא יהיה כמו האוכל של אימא.
התיישבתי מול השולחן עם הצלחת המלאה בקוסקוס והירקות.
מילאתי את הכף בקוסקוס. דווקא אז כשעמדתי להכניס את הכף המלאה בקוסקוס לפי הפלאפון שלי צלצל.
עניתי לפלאפון מבלי לראות מי זה. ״מה?״ צרחתי אל תוך הפלאפון.
״לידור?״ שמעתי קול עדין על הקו שגרם לי להתרכך מיד. כמה התגעגעתי לקול הזה.
״א…אביב?״
״אני…אני מפריעה?״
בחיים לא, אין מצב שהיא תפריע לי. אוח, כמה התגעגעתי אליה.
״לא.״ ניסיתי לרסן את ההתרגשות שהייתה בי לשמוע את הקול שלה שוב.
״אני…יש מצב ש…״
״שמה?״ השלמתי אותה.
״תני לי את זה.״ שמעתי קולות מבעד לקו. גם את הקול הזה זיהיתי דיי טוב. אביתר.
״לידור, מה קורה, אחי?״ נשמע קולו של אביתר על הקו.
החליטו לשגע אותי שני אלה. מי הבא בתור, אליאור?
״הכל טוב, השבח לאל. מה איתך?״ השבתי.
״תקשיב, אליאור… הוא…״
״הוא מה?״ שאלתי מבוהל.
״הוא לא נראה טוב, הוא חיוור, שיכור. בחיים לא ראינו אותו ככה.״ הוא החל להסביר.
״אתה יודע אם אולי קרה משהו?״ שאלה אביב בדאגה.
״אני…״
״ההורים שלנו לא בבית, הם צריכים לחזור עוד מעט. ואליאור, הוא…״ אמר אביתר.
״אני בא!״ קבעתי. ניתקתי את הפלאפון ותחבתי אותו אל תוך הכיס.
הכנסתי את הצלחת עם הקוסקוס למקרר. אולי כשאחזור אני אוכל. חשבתי לעצמי.
לקחתי את המפתחות ויצאתי מהבית במהירות.

•אביב•
אליאור החל לשיר ולרקוד בבית. אני חושבת שבחיים שלי לא ראיתי את אליאור ככה.
ראיתי אותו בלא מעט מצבים שהוא היה שיכור, אבל לא ככה.
זה כאילו היה לו מבט מת כזה בעיניים, הוא היה חיוור והחל להתהלך בצעדים כבדים.
״תודה רבה לכולם, הייתם קהל מדהים.״ הוא החל להשתחוות ולמחוא כפיים.
״אליאורי,״ העברתי את ידי על פניו. ניסיתי להרגיע אותו.
״וואו, אני לא חושב שראיתי אותו מסטול ככה.״ אמר אביתר וחייך חיוך משועשע. ״הוא יותר גרוע ממני.״
״אתה ממש מצחיק, אתה יודע?״ שאלתי ברטוריות וחייכתי חיוך מזויף.
אני באמת לא מבינה איך לעזאזל זה קרה, או מה קרה בכלל.
הרגשתי מבולבלת.
אליאור הוא הבנאדם הכי שפוי בבית. אחריי כמובן. הוא תמיד נמצא בקונטרול ולא נותן לעצמו לאבד שליטה, במיוחד לא לידינו.
אז מה קרה פתאום?
באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם הכל לבד. הייתי צריכה עזרה.
אבא ואימא נמצאים מחוץ לעיר וטוב שכך. מה שחסר זה שהם יראו את אליאור במצב כזה.
למעשה, היחיד שנשאר זה לידור.
אחרי אינספור התלבטויות ולבטים עם עצמי החלטתי לאזור אומץ ולהתקשר אליו. וכמובן שגם עם קצת עזרה מאביה.
לפתע נשמע צלצול בדלת. ״תודה לאל.״ מלמלתי וניגשתי לפתוח את הדלת.
לידור עמד בפתח, חתיך כמו תמיד. עברו כמה שבועות מאז שראיתי אותו כל כך מקרוב.
אוף, אני כל כך מתגעגעת אליו. לרגע נוצר מצב שבהיתי בו לכמה שניות.
״אז מה קרה?״ הוא העיר אותי ממחשבות.
״כנס.״ הזמנתי אותו להיכנס פנימה בלי יותר מידי הסברים והרחבות.
״הבנתי.״ הוא מלמל וניגש לאליאור.
״אנחנו חייבים לטפל בו לפני שההורים שלי יגיעו.״ הזכרתי. לידור הנהן בראשו להבנה.
״טוב,״ לידור החל לבחון את הסביבה בעיניו.
״אביה, לך תשיג לי קערה.״
״מאיפה אני אשיג לך קערה?״ שאל אביתר בגיחוך.
״תמצא כבר מאיפה.״ לחצתי עליו.
״אביב,״ לידור פנה אליי ונוצר מצב ששנינו הסתכלנו אחד לשניה בעיניים.
העיניים הירוקות שלו… אני יכולה להביט בהן שעות.
״תעזרי לי לקחת אותו ולאמבטיה.״ הוא ביקש. הנהנתי בראשי.
לידור ואני ליפפנו את ידיו של אליאור סביב צווארנו והובלנו אותו אל חדר האמבטיה.

נכנסנו אל חדר האמבטיה. הכנסנו את אליאור אל תוך האמבטיה.
הוא היה נראה רדום מעט. נראה שהאנרגיה שלו הולכת ופוחתת לאט לאט.
לידור פתח את הברז ואני התיישבתי על ברכיי מחוץ לאמבטיה ליד אליאור.
״סעמק זה קר!״ אליאור צעק וניסה להילחם עם זרם המים הקרים.
״אתה חייב, אליאורי.״ אמרתי בשקט ולקחתי קצת מים בידי והרטבתי את פניו.
״לידור…״ אליאור פנה אל לידור.
״אני כאן, אחי.״ לידור התיישב לידי ונוצר מצב שכתפו נגעה מעט בכתפי. לו הייתי יכולה לתאר מה הרגשתי כשהייתי קרובה אליו כל כך… להריח את הריח שלו מקרוב.
התמלאתי בצמרמורות נעימות כאלה בגוף, הרגשתי חום בכל הגוף.
״אני…אני אלך להביא לו מגבת ובגדים נקיים.״ אמרתי בהתחמקות. ניסיתי לברוח. לידור הנהן בראשו לחיוב.
״נו, אבל למה על הג׳ינס?״ אליאור החל להתבכיין ולידור צחק.
עמדתי מחוץ לחדר האמבטיה כמה דקות וחייכתי לעצמי.
אני כל כך שמחה שלידור כאן.

נכנסתי לחדרו של אליאור. פתחתי את הארון והוצאתי לו בגדים נקיים.
לפתע הבחנתי במשהו שגרם לי לזעזוע.
זה היה שקיק קטן עם אבקה לבנה. כבר יצא לי לפגוש את השקים הקטנים האלה מקרוב בעבר.
כיסיתי את פי עם ידיי ופרצתי בבכי.
לא יכולתי לראות את אחי הגדול ככה. את מי שבמשך כל השנים האלה שימש מודל לחיקוי עבורי.

״למה?״ שאלתי אותו בקול חנוק כשנכנסתי לחדר האמבטיה בסערה, אוחזת בשקים הלבנים בידי.
לידור היה המום בדיוק כמוני.
״זה לא שנשאר לי משהו בחיים האלה, אביב.״
הוא ענה באדישות שגרמה לי לזעזוע. נענעתי את ראשי לצדדים והבטתי בו במבט לא מאמין. ״איבדתי הכל.״
לא יכולתי לשמוע את השטויות שיוצאות לו מהפה. באותו רגע לא שלטתי בעצמי ומצאתי את עצמי סוטרת לו בחוזקה. לאחי הגדול. לידור ואליאור הביטו בי המומים. ״מה איתי, אליאור?״ שאלתי לפני שאליאור יספיק להוציא מילה מפיו. דמעות החלו לבצבץ בעיניי. ״מה עם אימא, עם אבא, אביה, לידור. כולנו כלום?״ שאלתי בחצי צעקה.
״מה אתה חושב, אתה היחידי שקשה לו?״ שאלתי. ״אתה יכולת למות! אתה בכלל מבין את זה?״ שאלתי בחצי צעקה.
״תרגיעי, אוחתי.״ אמר באדישות. ״לא הייתי מת כל כך מהר.״
האדישות שלו באותו רגע הוציאה אותי מדעתי.
״אתה יודע מה? רוצה לסבול, בעיה שלך.״ יצאתי נסערת מחדר האמבטיה ורצתי לבכות בחדרי.

נכנסתי לחדרי. סגרתי את הדלת והחלקתי במורדה.
שום קושי שבעולם לא מצדיק לוותר על החיים שלנו.
כעסתי על אליאור, כמה אדיש הוא יכול להיות?
זה נכון, החיים לא קלים. אבל הקשיים זה לא הכל בחיים. יש עוד דברים. דברים טובים. רק צריך להתאמץ לראות את הטוב. למצוא אותו בתוך כל הרע.
זה כאילו הוא חזר להיות אליאור האגואיסט מפעם, הוא חושב רק על עצמו.
אני צריכה אותו. את אחי הגדול.
ללא ספק בחצי שנה האחרונה כולנו עברנו טלטלות בחיים. כל אחד ואחד.
אבל בסופו של דבר התגברנו עליהם. וגם אליאור יתגבר.
שכבתי על מיטתי כשראשי מוסט לכיוון התקרה. על לחיי עוד נותרו שאריות של דמעות יבשות ומלוחות.
דפיקה פתאומית על הדלת העירה אותי ממחשבותיי. ״כן?״ עניתי בקול שקט והזדקפתי במקומי. לידור עמד בפתח מציץ מבעד לדלת.
״היי,״ שידלתי חיוך וניקיתי את שאריות הדמעות מעיניי.
״אליאור בחדר שלו, ישן. הוא מרגיש יותר טוב.״ הוא אמר.
״יופי.״ זייפתי חיוך ונשכבתי חזרה במיטה.
״באתי… באתי לראות אם את בסדר, לפני שאני הולך.״ אמר תוך כדי שגירד בעורפו.
״אני בסדר גמור. כולה אח שלי ניסה להתאבד לי מול העיניים.״ עניתי בציניות.
לידור נאנח וחייך אליי חיוך עצוב. הוא התיישב לידי על המיטה.
באותו רגע הרגשתי כמו סכינים כאלה בבטן. הלב שלי החל להשתולל ולפעום בחוזקה.
הריח שלו… כל כך התגעגעתי אליו.
פתאום, בלי שום התראה מוקדמת לידור משך אותי אליו לחיבוק.
המגע שלו היה לי כל כך חסר לי כל הזמן הזה. רציתי להישאר ככה איתו לנצח.
״תודה.״ הודיתי לו כששנינו עוד נותרנו מחובקים.
״על מה?״ הוא חייך אליי את החיוך הזה שלו עם הגומות.
כמה שאני אוהבת לראות את הגומות שלו.
״על הכל. לא יודעת איך הייתי מצליחה להסתדר עם כל זה בלעדיך.״
״זה…זה בסדר.״ אמר מובך.
למשך כמה דקות שתיקה שררה בנינו. כל אחד מאיתנו הסתכל על כל פינה בחדר. נמנענו מלהסתכל אחד על השניה.
השפלתי את מבטי והתחלתי לשחק באצבעותיי.
״תקשיבי שניה, אני…״
״תקשיב, אני…״ שנינו אמרנו יחד באותו הזמן.
״נו מה, תגיד מה שרצית להגיד.״ חייכתי.
״תגידי קודם את.״ השיב באותה נימה.
״קודם אתה.״ ביקשתי.
״לא, את.״ הוא התעקש.
״אתה.״ התעקשתי.
״את.״ השיב באותה נימה.
שנינו התחלנו להתווכח ויכוח טיפשי. ממש כמו בתקופה שהיינו יחד. כל כך התגעגעתי לויכוחים האלה.
״הפסקת אש?״ הציע.
״אוקיי.״ צחקקתי.
שנינו שתקנו לכמה רגעים. כל אחד היה מרוכז במחשבות שלו.
שוב, לאחר כמה רגעים חזרנו להביט אחד בשנייה והתחלנו לפרוץ בצחוק בפתאומיות.
״מה?״ שאל מצחקק.
״לא יודעת. תגיד לי אתה.״ צחקקתי.
״אני אוהב אותך.״ הוא אמר. החיוך שהתפרס על שפתיי ירד. באותו רגע הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת ואת הלב שלי משתולל מרוב שהוא פעם בחוזקה.
״אני יודע ש…שפגעתי בך. שהרסתי את כל מה שהיה בנינו, ואני כזה מטומטם. אבל, חודשיים בלעדייך ואני מרגיש כבר שאני…״
״אולי תשתוק כבר ותנשק אותי?״ קטעתי אותו. הוא חייך אליי והגומות שלו שאני כל כך אוהבת בצבצו להן שוב.
הוא אחז בפניי בשתי ידיו. פנינו היו קרובות אחת לשנייה. הבטנו אחד בשנייה מחוייכים. תוך שניות ספורות זה קרה. הנשיקה המיוחלת. כל כך הרבה זמן חיכיתי לה.
כל כך התגעגעתי אליו.