כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 62 ואחרון – חלק א

•אביב•
״תאמיני לי את, לא חשבתי שיש לך מוח כל כך קרימינלי.״ אמר לידור בהתרשמות. אני כתגובה חייכתי.
״ומה אם יתפסו אותנו?״ שאל אביתר.
״איך בדיוק?״ שאל לידור. ״עם החלוקים הלבנים אנחנו נראים ממש כמו רופאים כאן במחלקה.״
״ומה אם הרופאים האמיתיים יגיעו ויגלו שהחלוקים וכל הציוד שלהם אצלנו?״ שאל אביתר.
״מישהו פה מפחד?״ שאל לידור בהתגרות.
״אתם יודעים כמה שנים אנחנו יכולים לשבת בכלא על התחזות לרופא?״ אמר אביתר.
״מי ישים אותך בכלא? אתה קטין.״ אמר לידור לאביתר.
״אולי אביב ואני קטינים, אבל אתה כבר לא.״ השיב בהתגרות. לידור שתק ונעצר במקומו.
״אתם לא נשברים לי עכשיו באמצע נכון?״ התחננתי.
״אביב, תחשבי על זה שנייה… זה באמת דיי מסוכן.״ אמר לידור.
״אי אפשר לבטל הכל עכשיו!״ מחיתי.
״את… את באמת חושבת שכאן נשיג את המידע שאנחנו צריכים?״ שאל לידור.
בלעתי את רוקי וחשבתי על זה קצת. אביתר ולידור הביטו בי בעיניים שואלות. ״אני לא חושבת, אני בטוחה.״ עניתי בבטחון.
״טוב, אז בואו נעשה את זה.״ אמר לידור.

״טוב… צריך שמישהו ישמור בחוץ בזמן שהשניים האחרים מחפשים.״ אמרתי.
״אני אשמור בחוץ!״ הציע אביתר. הנהנתי בראשי.
״במידה והרופאים או שמישהו עובר באיזור, תשרוק.״ אמר לידור. אביתר הנהן בראשו להסכמה.
״טוב, אז שיהיה לנו בהצלחה.״ מלמלתי.

״מוכנה?״ שאל לידור כאשר שנינו עמדנו בפתח החדר.
״מוכנה.״ הנהנתי בראשי.
לידור ואני נכנסנו אל תוך החדר. בחדר היו שתי מיטות טיפולים, טלוויזיה אחת, קירות לבן ששידרו אווירת מוות כזאת.
״אז מה אנחנו בדיוק מחפשים כאן?״ לידור העיר אותי ממחשבות.
״אהמ… בגדול… אנחנו מחפשים כמה שיותר לכלוך על קים, חפצים, בדיקות… הכל.״ עניתי.
״תגידו… יש מצב ששעות הביקור הסתיימו לפני שלוש שעות?״ שאל אביתר כאשר נכנס לחדר בסערה.
״מה?״ שאל לידור המום.
״זה מה שכתוב כאן בשלט.״ אמר אביתר. ״כתוב שמי שיסתובב מטייל בחלקות אחרי שעות הביקור ייענש.״
״מי יתפוס אותך גאון, אתה לבוש בחלוק של הרופאים.״ גיחכתי. ״טוב, עכשיו צא החוצה לשמור, חמש דקות אנחנו מסיימים כאן ויוצאים.״ אביתר יצא מהחדר.
״טוב, איפה היינו?״ שאלתי את לידור.
״צריך למצוא כמה שיותר דברים שקשורים לקים.״

״אוף, אני לא מוצאת כלום.״ מלמלתי מיואשת והתיישבתי על הרצפה.
״אביב!״ לידור קרא בשמי.
״מצאת משהו?״ שאלתי וקמתי מיד.
״תראי.״ הוא החזיק בידו כמה מסמכים.
״מה זה?״ שאלתי מבולבלת.
״טופס שחרור… מהמחלקה.״ אמר לידור לאחר שקרא את המסמכים שבידו.
״מה זאת אומרת… מישהו שחרר אותה?״ שאלתי המומה.
״תסתכלי זה מה שכתוב כאן.״ לידור הראה לי את המסמכים.
עיינתי במסמכים בעיניי. ״אנחנו חייבים לגלות מי שחרר אותה.״ אמר לידור.
עיניי נעצרו על שורה אחת דיי חשובה במסמך. ״חתימת הערב.״ מלמלתי.
״מה?״ שאל לידור מבולבל.
״אתה זוכר, אז כשנופר… כשנופר הייתה בבית החולים, כששיחררו אותה אז באותו יום, היה צריך חתימת מלווה. זאת אומרת ש…״ הסברתי.
״שצריך לגלות מי היה זה שחתם על הטופס לשחרר את קים.״ אמר לידור.
״בדיוק.״ חייכתי. לידור בתגובה חייך אליי חזרה.
שנינו אחזנו במסמכים. ״דג?״ צחקקתי. ״דג שחרר את קים.״
״מה?״ לידור החל לצחקק.
״תסתכל, זו החתימה של מי ששחרר אותה.״
״קוראים לו דג?״ שאל לידור מבולבל. ״איזה שמות הורים נותנים לילדים שלהם?״ שאל בגיחוך.
״לא דביל. דג זה בעצם ראשי תיבות.״
״רגע…״ לידור לקח את המסמכים מידי וקירב אותם לעיניו. ״א…אני מכיר את החתימה הזאת.״ אמר.
״מה… מאיפה?״ שאלתי המומה.
לידור הוציא את הארנק מכיסו. ״מה אתה עושה?״ שאלתי מבולבלת.
״תחזיקי את המסכים שנייה.״ הוא הושיט לי את המסמכים.
לידור הוציא מתוך הארנק שלו פיסת נייר שנראתה כמו צ׳ק אבל הייתה קצת שונה. ״אתה מוכן להסביר מה אתה עושה?״ דרשתי.
״ידעתי!״ הוא חייך חיוך ממזרי.
״מה?״ שאלתי מבולבלת.
״תסתכלי.״ הוא הצמיד את פיסת הנייר אל הדף. ״זו אותה חתימה.״
״וואו, אתה צודק.״ הגנבתי לעברו מבט חטוף.
״טוב, עכשיו הכל ברור.״ הוא מלמל.

•אביתר•
״נו כמה זמן לוקח להם, שני אלה…״ מלמלתי בזמן שעמדתי מחוץ לדלת.
הרגליים שלי החלו לרעוד מרוב לחץ.
״אני לא מאמין שנכנסתי לזה. אני פאקינג ויתרתי על מסיבת הסיום בשביל לשחק שוטרים וגנבים״ מלמלתי בעצבים. ״אתה אידיוט, אביה. עד שסופסוף היו לך חיים שקטים היית צריך לסבך הכל.״
נו מה אני אמור לעשות בחוץ עכשיו לבד? משעמם לי. כל האקשן קורה בפנים ואני כאן.
התפללתי כל כך חזק בליבי שאף אחד לא יחליט לעבור כאן במסדרון.
פתאום נשמע רעש מחריש של אזעקה. הדלת נפתחה ואביב לידור יצאו מהחדר בריצה. ״בוא, אביה. יש לנו כל מה שצריך.״ צעק לי לידור מרחוק.
התחלתי לרוץ אחריהם. שלושתינו התחלנו לרוץ ממחלקה למחלקה. ״אתם יכולים להסביר לי למה אנחנו רצים?״ שאלתי בעודי מתנשף כתוצאה מהריצה.
״לא משנה מה, אל תסתכל אחורה.״ צעקה אביב.
״לא להתסכל אחורה?״ מלמלתי בזמן שהעפתי מבט לאחור. הבחנתי בשני שומרים שרצים בעקבותינו. כן, אני חושב שהבנתי.
הלב שלי פעם ממש מהר, כל כך מהר שעוד שנייה יכולתי להרגיש אותו יוצא מהמקום.
הרגשתי ממש כמו בסרט משטרתי, כשכל צוות האבטחה אחרינו ואנחנו נמלטים מבית החולים. לפתע הבחנתי בלידור ואביב עוצרים ומתנשפים.
״זהו,״ מלמל לידור מתנשף. ״נראה לי שהם הלכו.״
״אתם מוכנים להסביר לי מה קרה שם?״ תבעתי.
״האזעקה… מישהו הפעיל את האזעקה.״ אמרה אביב.
״תגידו… איפה אנחנו בכלל?״ שאלתי.
״במחלקת הילדים כנראה.״ אמר לידור למראית בובות הענק והבלונים שהציפו את המחלקה והתמונות של דמויות האגדות שהיו תלויות לאורך המסדרון.
״האמת… דווקא טוב לי כאן.״ הודיתי ולידור ואביב צחקו.
״וואי, אני צמא מת.״ אמרתי.
״יש קולר בהמשך המסדרון.״ אמרה אביב.
״טוב אז אני הולך לשתו…״
״תביאי גם לי.״ אמרה אביב.
״גם לי.״ אמר לידור.
״עוד משהו?״ שאלתי עצבני. ״גם כוס קפה ומאפה, אולי?״
״נו מה אתה מתבכיין, כולה מים.״ אמרה אביב. עשיתי פרצוף חמוץ ופסעתי אל עבר הקולר.

״איזה קולר מעאפן, עדיף את תמי ארבע שיש אצלנו בבית, זה בקושי מוציא מים.״ מלמלתי בעודי ממלא שתי כוסות מים קרים.
פסעתי לכיוונם של לידור ואביב כשידיי אוחזות בכוסות המים. לפתע פתאום בלי שום התראה מוקדמת שתי הכוסות נשמטו מידי ונפלו על הרצפה והמים נשפכו על חולצתי.
״אוח, אולי תסתכלי לאן את הולכת?״ צעקתי בעצבים על אותה בחורה שהתנגשה בי.
״א…אני ממש מצטערת, סליחה.״ היא אמרה בקולה העדין. ״אביה?״ הלם הופיע על פניה.
״ל…לינוי?״ שאלתי המום. היא חייכה אליי חיוך קטן ואני נמסתי בתוכי. כמה שהתגעגעתי לחיוך שלה.
״לינוי? זאת באמת את?״ שאלתי בשנית.
״אני.״ היא חייכה.
היא השתנה כל כך מהפעם האחרונה שראיתי אותה. ״השיער שלך… הסתפרת.״
״כן… רציתי קצת שינוי, התחלה חדשה.״ היא חייכה חיוך עצוב.
התספורת הקצרה כל כך התאימה לה, הבליטה לה את הפנים.
״מה את עושה פה?״ שאלתי בזהירות.
״אני עובדת כאן, אביה.״
״עובדת כאן?״
״אני ליצנית רפואית.״ סיפרה. היא הייתה זורחת כל כך. רואים שהיא מאושרת.
״זה היה החלום שלך.״ חייכתי.
״סופסוף הגשמתי אותו, הגיע הזמן.״ אמרה בהתרגשות.
״כן…״ מלמלתי.
״כנראה שהיינו צריכים להיפרד בשביל שזה יקרה.״ אמרה בעצב.
״תקשיבי… בקשר לזה, אני…״
״עזוב, מה שהיה היה.״
״דור סיפר לי הכל, אני יודע שאת לא אשמה.״
לינוי עיקמה את פרצופה והנידה בראשה. ״זה לא חשוב עכשיו. באמת.״
הרגשתי את הלב שלי נצבט. כל כך רציתי לחבק אותה חזק, שהיא תהיה שוב שלי.
העברתי את ידי על פנייה בפעם האחרונה. היא השפילה את מבטה אל הרצפה. ״שיהיו לך חיים מאושרים, לינוי.״ היא בתגובה חייכה אליי חיוך עצוב ונישקה אותי על לחיי.
מיד לאחר מכן כל אחד פנה לדרכו. אני אוהב את לינוי, אולי בזמן או אולי במציאות אחרת יכל להיות לנו טוב באמת. אבל אומרים שאם אתה אוהב מישהו, אתה רוצה שהוא יהיה מאושר. גם אם זה אומר שאתה כבר לא חלק מאושר שלו.
והיום… היום אחרי שראיתי אותה מאושרת וזוהרת כל כך, אני יודע שבחרתי נכון.

•אליאור•
שכבתי במיטה בוהה בתקרה, קים לידי ישנה. אני לא יודע למה, אבל אני פשוט לא מצליח להירדם.
כבר שעתיים שאני לא מפסיק להתהפך מצד לצד. לא ידעתי אם זה בגלל החום המטורף באמצע הקיץ או שזה בגלל האנדרנלין המטורף שזרם לי בגוף בגלל המסיבה, או בכלל זה משהו אחר שמטריד אותי.
קמתי מהמיטה בשקט ובזהירות. פתחתי את המגירה אשר הייתה מוצבת ליד מיטתי והוצאתי משם את קופסאת הקטיפה האדומה והכנסתי אל תוך כיס המכנס שלי.
ירדתי בשקט במדרגות ויצאתי לחצר. התיישבתי בחצר והוצאתי מכיס המכנס שלי את קופסאת הקטיפה.
פתחתי את הקופסה, בתוכה הייתה טבעת יהלום כסופה. הטבעת של ירדן. שהייתה של ירדן.
כבר כמה חודשים שלא שמעתי ממנה. אני כל כך מתגעגע אליה.
זה לא פייר איך תמיד בסופו של דבר אני תמיד סובל. כאילו… כאילו שיש חוק כזה בשמיים שאוסר על שיהיה טוב לאליאור.
למרות שחלפו כמה חודשים מאז הפרידה של ירדן ושלי, אין יום שאני לא חושב עליה.
איך שבכל לילה לפני השינה אני נושא תפילה בליבי כשאני אקום אני אראה אותה לידי.
תמיד בכל לילה אני חולה עליה ועל המשפחה שיכלה להיות לנו יחד.
הבחנתי בדף ועט שהיו נמצאים על השולחן בגינה והתחלתי לעלות את כל הצער והכאב על הדף. כי אין דרך טובה לבטא רגשות מאשר הכתיבה.

•לידור•
״וואו, אני לא מאמינה שכשהגענו לכאן היה אמצע הלילה ועכשיו בוקר.״ אמרה אביב בזמן שיצאנו מבית החולים.
״כן… זה באמת היה לילה מטורף.״ הסכמתי איתה.
״אז מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?״ שאל אביתר.
״נוסעים למסעדה של שמעון.״ עניתי.
״אתה בטוח שזה הוא?״ שאלה אביב.
״יש לו את המניע הכי חזק להפריד ביניהם.״ הסברתי.
״לא יודעת… ואם זה לא הוא?״
״את סומכת עליי?״ שאלתי אותה.
היא התלבטה עם עצמה למשך כמה רגעים. ״כן.״ היא ענתה לבסוף.
״אז יהיה בסדר.״ אמרתי בחיוך.

חניתי את המכונית ממול המסעדה של שמעון. שלושתנו ירדני מהמכונית ופסענו לכיוון המסעדה.
״מה הולך להיות עכשיו?״ שאלה אביב.
״הולך להיות בסדר.״ השבתי.
״אנחנו לא יכולים להיכנס למסעדה ככה סתם, מה עושים?״ היא שאלה.
״את סומכת עליי?״ שאלתי אותה שוב.
״אמרתי לך שכן.״ היא ענתה.
״אז תמשיכי ככה.״

שלושתינו נכנסנו למסעדה. בחנתי את המסעדה בעיניי. וואלה… לא השתנה נשארה בדיוק אותה מסעדה.
״מה עכשיו?״ שאלה.
״עכשיו מתיישבים בשולחן ומתחילים את שלב אלף בתוכנית שלי.״ השבתי.
שלושתינו התיישבנו סביב השולחן. ״אז מה עכשיו?״ שאלה אביב.
״עכשיו מחכים.״ השבתי ברוגע.
״מחכים למה בדיוק?״ שאלה מבולבלת.
״מחכים לדניאל כמובן.״
״לידור, אחי אכפת לך שבזמן שאנחנו מחכים נאכל איזה משהו קטן על הדרך?״ שאל אביתר.
״האמת, רעיון פיצוץ.״ אישרתי.
״אוכל? זאת התוכנית הגאונית שלך?״ שאלה אביב.
״תראי, כל המרדף הזה בבית החולים עשה אותי קצת רעב אז…״
״שיואו, אין לתאר אותכם פשוט.״ אביב שפשפה את מצחה עם ידה.
״טוב, אז מה נזמין?״ שאל אביתר כאשר התבונן בתפריט.
״תסתכל בארוחות בוקר.״ עניתי.
ואז הגיעה לין, אחת המלצריות במסעדה.
״וואו, את מי רואים כאן?״ היא שלחה לעברי חיוך פלרטטני. ״לידור ביטון.״ החזרתי לה חיוך.
״התגעגעתי, אז באתי.״ קרצתי לה. אביב ישבה מולי וגלגלה עיניים.
״אז איך היה בלונדון.״ שאלה לים והתיישבה איתנו בשולחן.
״את יודעת… לונדון זה…״
״טוב… את מלצרית לא?״ אביב התפרצה לשיחה. ״אז תעשי את התפקיד שלך.״
״עצבנית חברה שלך.״ לין הגניבה לעברי חיוך.
בלעתי את רוקי. אביב ואני הסתכלנו אחד על השניה מובכים מכל הסיטואציה. ״לא… אנחנו לא ביחד.״ אמרנו.
״טוב, אז לי תביא ארוחת בוקר גדולה. עם מיץ תפוזים.״ אמר אביתר.
״הלו, מה?״ התפרצתי. ״זה יקר!״
״אתה אמרת לי לקחת ארוחת בוקר.״ אמר אביתר.
עיינתי בתפריט שוב ושוב. ״סנדוויץ׳ יהיה מעולה.״ אמרתי.
״תביא לו סנדוויץ׳.״ אמרתי ללין. ״ולי תביאי אותו הדבר.״ לין חייכה אלינו חיוך קטן והלכה.
״לא זכור לי שחלק מהתוכנית היא לעשוק אותי לגמרי.״ אמרתי לאביתר.
״אני רעב.״ אמר באדישות.
״אתה מבין שארוחה כאן זה כמו כרטיס למשחק כדורגל של ריאל?״ שאלתי אותו.
״וואי, באמת אחי?״ שאל בהתלהבות.
״ברור, הרי לידור יודע מה הוא אומר.״ אמרה אביב בעצבים.
״מה יש לך?״ שאלתי אותה.
״כלום.״ ענתה והניחה ראשה על השולחן.
אביתר ואני משכנו בכתפנו. ״בנות.״ מלמלנו.
ההזדמנות שלנו הגיעו אחרי זמן המתנה לא קצר, לין הניחה את ההזמנות על השולחן וזרקה לנו חיוך קטן.
אביתר ואני הסתערנו מיד על האוכל.

״לזה אני קורא תענוג.״ אמר אביתר לאחר שסיימנו לאכול.
״כן הא?״ הסכמתי איתו.
״שבעתם? נהניתם?״ שאלה אביב.
״מאוד.״ השיב אביתר כשעל פניו פרוס חיוך מרוצה.
״אנחנו נמצאים כאן כבר שעה, ואני לא רואה את הדניאל הזה שלך באופק.״ אמרה אביב בחוסר סבלנות.
״יופי, אז אפשר גם להזמין קינוח.״ אמר אביתר. שלחתי לו מבט אזהרה. ״או שלא.״
״אני בטוח שהוא צריך להגיע ממש עכשיו.״ אמרתי.
״יופי, כי כבר נמאס לי לחכות.״ אמרה בילדותיות.
״אולי בינתיים נשחק משחק?״ הציע אביתר.
״מה משחק מה?״ שאלה אביב בעצבים. ״אנחנו במארב, לא בצופים.״
״כפי שזכור לי, פעם מאוד אהבת ללכת לצופים.״ אמר אביתר.
לפתע הבחנתי בדניאל נכנס למסעדה, מבטנו נפגשו זה עם זה. הוא הביט בי במבט חשדן ונכנס למטבח.
״זה הוא.״ אמרה אביב כאשר הבחינה במבטים שלנו זה בזה. הנהנתי בראשי להסכמה.

•קים•
התעוררתי למשמע צלצול הפלאפון שלי. גיששתי עם ידי על השידה, חיפשתי את הפלאפון שלי.
שמו של דניאל התנוסס על הצג. עניתי לפלאפון בלית ברירה. ״תקשיבי, אני יודע שסיכמנו שאני לא מתקשר אלייך יותר, אבל את חייבת להיזהר.״ אמר דניאל במהירות.
״להיזהר ממה בדיוק?״ שאלתי באדישות.
״אני לא יודע אם זה קשור, אבל לידור, אביב ואביתר אצלי במסעדה. אני חושד שהם לא באו הנה סתם.״ הוא אמר.
״אתה חושב שהם יודעים משהו?״ שאלתי לחוצה.
״לפי המבטים שלידור נעץ בי, אני כבר לא חושב אני בטוח.״
״שיט…״ מלמלתי וקמתי מהמיטה בפרעות.
״טוב, אל תדאגי. הדבר הכי קטן ואני דואג להעלים אותם מהשטח.״
״סומכת עליך.״