כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 62 – חלק ב' פרק הסיום

•כעבור חודש •
•אביב•
התייצבתי מול המראה, הייתי לבושה בשמלת מקסי שחורה ומבריקה. שיערי היה אסוף ומעט שיער נפל על פניי. את פניי עיטר איפור עדין. התיישבתי על מיטתי ונעלתי את נעלי העקב הכסופות שלי.
"אביב!" צעקות בקעו מאזור הסלון.
העפתי מבט בשנית מול המראה. הייתי יפיפייה גם הרגשתי כך לשם שינוי. השמלה ממש התאימה לגופי, האיפור על פניי הפך את פניי לזוהרות ובוגרות יותר. שיערי היה אסוף בצורה מדויקת ואפילו מושלמת. ללא ספק המאפרת והספרית עשו עבודה טובה.
אבל בכל זאת… למרות הכל הרגשתי כאילו משהו חסר. לא הייתי מאושרת במאה אחוזים, היה לי מין עצב קטן כזה בלב.
היום זו החתונה של קים ואליאור. מסתבר שכל המאמצים שלידור, אביתר ואני השקענו בכדי לעצור את החתונה הארורה הזאת, כשלו.
לא משנה מה ניסיתי לעשות בשביל למנוע את החתונה הזאת, לא הצלחתי. נכשלתי בסופו של דבר. הדבר היחידי שיצא מכל העניין הוא שאיבדתי את אליאור. הוא כעס עליי כל כך באותו הערב שבאתי אליו וסיפרתי לו את האמת על קים, הוא אפילו צחק עליי. הוא לא האמין לי בכלל. לפעמים נדמה לי שמיום ליום הוא חוזר להיות האליאור הזה של פעם, האגואיסט, העיוור.
גם את לידור איבדתי. טוב… אותו למעשה איבדתי כבר באותו היום שהוא טס ללונדון. כשלידור שמע שהחלטתי ללכת לאליאור ולספר לו את האמת, הוא כעס עליי כל כך. ומסתבר שדיי בצדק. אחרי הכל לא הרווחתי מזה שום דבר, רק רבתי עם שני האנשים שאני הכי אוהבת. אפשר לומר שמאז אותו היום שרבנו לא ראיתי אותו. ומאז כבר חלפו שלושה שבועות. אני אשקר אם אני אומר שאני לא חושבת עליו או שהשאלה "איפה הוא?" "מה איתו?" "אם הוא מאושר?" לא מעסיקה אותי בכלל.
בנוגע אל קים ואליי, קים לא מפסיקה לעשות לי את המוות. היא מנצלת את הקרע הזה שנוצר ביני לבין אליאור ורק מנסה להגדיל אותו יותר. לפני שבועיים וחצי היא ואליאור עברו לגור יחד בדירה משותפת לא רחוק מהבית שלנו. הבטן של קים הולכת ותופחת. אימא סיפרה לי שיש לקים בת. נראה שאליאור לאט לאט מתחיל להשלים עם המצב. ונראה שהוא אפילו דיי מאושר באיזה שהוא מקום.
החודש הזה ללא ספק היה חודש מלא בטלטלות ובסערת רגשות המונית. החודש הכי ריק שהיה לי איי פעם.
העפתי מבט במזוודה השחורה אשר מוצבת ליד הדלת שלי. הכנסתי לתוכה עוד כמה דברים אחרונים.
היום, או יותר נכון מחר לפנות בוקר אני טסה לניו יורק. לאליפות ג'ודו העולמית לנוער. התלבטתי עם עצמי המון אם לטוס או לא, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני זקוקה לקצת חופש. קצת לשנות אווירה. אני אבלה בניו יורק את שארית החופש הגדול ואחזור לקראת תחילת שנת הלימודים החדשה.
פתחתי את המגירה בתוך ארון הבגדים שלי. העפתי מבט בתמונה אשר הוצאתי מתוך המגירה. חיוך עצוב נפלט מפי ודמעה בוגדנית זלגה במורד לחיי. זו תמונה מהאחד מהערבי קריוקי שאליאור עשה בבית. בתמונה נמצאים כל בני המשפחה, כולל לידור. כולנו מחייכים בתמונה ונראים מאושרים. אני כל כך מתגעגעת לאותה התקופה. לפעמים אני שואלת את עצמי, למה? למה אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור? להתחיל את הכל מההתחלה.
"אביב!" קולה של אימא בקע מן הקומה הראשונה.
"אני באה!" השבתי בצעקה. מחיתי את הדמעות מעיניי והכנסתי את התמונה אל תוך המזוודה.

ירדתי במדרגות כשיד אחת שלי אוחזת בשמלה ומרימה אותה מעט וידי השנייה אוחזת במעקה.
"היי," אמרתי חלושות ושידלתי חיוך.
"יופי באמת," אביתר שילב את ידיו והחמיץ את פניו. "באמת הגיע הזמן שתרדי."
"אביה, לך תביא את המזוודה מהחדר שלי." ביקשתי.
"סליחה?!" שאל המום.
"את המזוודה ללכת להביא מהחדר שלי." חזרתי על דבריי באיטיות.
"ולמה נראה לך שאני אעשה את זה?" שאל. "אני נראה לך משרת?"
חייכתי חיוך משועשע. "טוב… עם הטוקסידו והפפיון אתה…"
"תשכחי מזה!" מחה.
"אביתר, לך תביא את המזוודה של אחותך." אמרה אימא.
"אבל…"
"עכשיו!" אמרה אימא. חייכתי אל אביתר חיוך מתגרה. הוא נחר בבוז ועשה פרצוף חמוץ.
"תודה אימא." הודיתי לה והתנפלתי עליה בחיבוק. אני באמת לא יודעת איך אני אעביר חודש שלם בלעדיה.
אימא חייכה ונשקה ללחיי. "את יפיפייה, אביבוש."
"תודה." השבתי מובכת וחייכתי חיוך קטן.
יום החתונה של אליאור וקים הוא יום קשה לכולנו. כי זה אומר היום למעשה קים הופכת באופן רשמי להיות חלק מהמשפחה שלנו.
"תבטיחי לי שאת לא תכנסי להיריון מאף אחד לפני החתונה." אמרה אימא.
"אימא!" לחיי האדימו מהמבוכה.
"תבטיחי לי!" היא האיצה בי.
"מבטיחה." השבתי בחיוך.
"שיואו, תגידי לי מה שמת שם?" שאל אביתר כאשר ירד עם המזוודה שלי מהקומה השנייה.
"לא הרבה, רק כמה בגדים שיספיקו לי לחודש וקצת. לא רציני." השבתי בציניות.
"אני חושב ששברתי משהו." אמר אביתר בזמן שעיסה את כפות ידיו.
"אויש, אתה סתם מגזים." אמרתי בביטול.
"אני?" שאל בפליאה והצביע על עצמו.
"אתה." אישרתי והנהנתי בראשי.
"מעניין אם נועה תחשוב כמוך." אמר בהתגרות.
"היי!" צייצתי. "היא תגיד לך כל מה שאתה רוצה, היא אוהבת אותך."
"בדיוק כמו שאת אוהבת את לידור." התערבה נועה.
"מה?" שאלתי המומה. "מאיפה צצת פתאום?" שאלתי מבולבלת.
"מהדלת." ענתה בחיוך ונישקה את אביתר נשיקה חטופה על השפתיים.
"איכס." עשיתי פרצוף נגעל. "אני ממש עוד לא התרגלתי לעובדה שאחי התאום יוצא עם החברה הכי טובה שלי." אמרתי בכנות.
"את סתם מגזימה." אמרה נועה מצחקקת ואביתר כרך את ידיו סביב מותניה.
"טוב.. אני כל כך הולכת מכאן." מלמלתי ומיהרתי להסתלק מהאזור.
כן, החודש הזה שינה את כולנו שינוי של שלוש מאות ושישים מעלות. וגם את נועה ואביתר.

התיישבתי על הספה בסלון. הדלקתי את הטלוויזיה.זפזפתי מערוץ לערוץ בשעמום. זרקתי את השלט על הספה ופלטתי אנחת ייאוש פי. מדהים איך בכל תוכנית טלוויזיה היום מתפתח סיפור אהבה ואיך בסופו של דבר הכל מסתדר. לפעמים אני כל כך מצטערת שהחיים שלי הם לא כמו בסרט. שאני לא נסיכה ושאין לי נסיך מושלם מהאגדות.
צלצול בדלת נשמע בפתאומיות. אביתר ונועה היו עסוקים מידי מכדי לגשת לפתוח את הדלת, אימא ואבא היו בקומה השנייה ודיברו, אז נותרתי רק אני. ברור. "כמה צפוי." מלמלתי ופלטתי אנחה מפי. ניגשתי לפתוח את הדלת.

פתחתי את הדלת, אליאור עמד בפתח לבוש בחליפה שחורה מחויטת. שיערו היה מסודר לקוצים, ידו אחזה בזר פרחים אדום ומרשים. נעמדנו אחד מול השנייה, אחרי שכבר הרבה זמן לא היינו לבד.
"אממ… אליאור, אני…"
הוא הניד בעפעפיו ופלט אנחה מפיו. "מה את רוצה, אביב?" שאל בקרירות.
"אני לא… אני… אני מצטערת." אמרתי במהירות. "סליחה הכל." התנצלתי. "אני באמת מקווה שתוכל לסלוח לי, אני לא רוצה לאבד אותך." אליאור לא אמר דבר. הוא רק הביט בי. ראיתי את העצב שהיה בעיניו.
לפתע, הוא משך אותי אליו לחיבוק. "את הכי חשובה לי בעולם." הוא מלמל אל תוך החיבוק. "אני כל כך אוהב אותך."
"התגעגעתי אלייך." חיוך קטן נפלט מפי. התנתקנו מהחיבוק. אליאור העביר את ידו על פניי ואז חיבק אותי שוב.
"גם אני התגעגעתי אליך, אח גדול." מלמלתי בחיוך והנחתי את ראשי על כתפו.

•אליאור•
***
חניתי את המכונית ממול המסעדה. ירדתי מהמכונית כשידי אוחזת במסמכים והתחלתי לצעוד אל עבר המסעדה.
נכנסתי למסעדה עם ערימת המסמכים בידיי, חיפשתי את שמעון או את דניאל בעיניי. מדהים כמה המסעדה השתנתה בשלושה חודשים שלא ביקרתי בה. המסעדה הייתה מפוצצת באנשים כמו בכל פעם. התיישבתי ליד אחד השולחנות אשר מוקמו במסעדה. הנחתי את המסמכים על השולחן וחיכיתי לשמעון.
לפתע, היא נכנסה. לבושה בשמלת פרחונית קיצית קצרצרה, אוחזת בידה בתיק קטן. מבטים הצטלבו זה עם זה. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותה. היא נשארה בדיוק כמו הייתה, יפיפייה ועדינה.
"היי," היא אמרה חלושות כאשר התייצבה מולי.
"היי," החזרתי ושידלתי חיוך.
"לא ידעתי שחזרת לעבוד אצל אבא שלי." אמרה.
"אני לא!" עניתי. "רק… רק באתי לקחת כמה דברים." הסברתי.
היא כתגובה הנהנה בראשה. "מה שלומך? מה שלום קים? איך ההיריון?" שאלה בהתעניינות.
"אממ… אני…" גירדתי בעורפי. "אני בסדר, וקים… גם בסדר, נראה לי."
"יופי." היא חייכה.
בחנתי אותה בעיניי ואז הבחנתי בבטן קטנטנה מבצבצת מבעד לשמלה. "ה…" התקשיתי לשאול את השאלה שרציתי כל כך לשאול.
"כן." אישרה בחיוך.
בלעתי את רוקי והידקתי את לסתי. "הוא…"
"הוא לא שלך." ענתה במהירות כאילו ידעה כבר מראש מה רציתי לשאול.
"אה." מלמלתי והשפלתי את מבטי אל המסמכים. "בכל מקרה, מזל טוב." הרמתי את מבטי אליה וחייכתי חיוך מזויף.
"תודה." היא חייכה ועיניה משמחה.
***

העפתי מבט במראה. הייתי לבוש בחליפה שחורה ומחויטת. לגמתי מכוסית הוויסקי אשר הייתה מונחת בחדר ההמתנה.
הוצאתי את הפלאפון מכיס המכנס שלי. אצבעותיי רעדו. כל כך רציתי לחייג אליה, לשמוע את קולה גם אם זה אומר שזה רק לשנייה.
התמונה שלה עם הבטן העגלגלה לא יוצאת לי מהראש. האושר שהיה בעיניים שלה. כל כך רציתי לחבק אותה ולנשק אותה. אבל, עצם העבודה שהיא המשיכה בלעדיי, שיש לה ילד ממישהו שהוא לא אני, זה הרג אותי.
נכנסתי לווצאפ. נכנסתי להודעות של ירדן ושלי. "אני אוהב אותך." הקלדתי ומחקתי מיד. "אני לא מצליח להוציא אותך מראש שלי." הקלדתי ומחקתי בשנית.
"אוף." נחרתי בבוז והטחתי את הפלאפון על ספת העור. התיישבתי על הספה כשמרפקיי מונחים על ברכיי.
אתה חייב לשכוח אותה אליאור, אתה מתחתן עוד פחות מחצי שעה. הזכיר לי הקול שבראשי. היא המשיכה הלאה, בלעדיך. ניסיתי לשכנע את עצמי לשכוח ממנה.
הוצאתי מכיס המכנס שלי את הטבעת בעלת אבן הספיר, הטבעת שקניתי לירדן. היא הדבר האחרון שנשאר לי ממנה. הטבעת הזו מלווה אותי תמיד. "אני תמיד יאהב אותך. לא משנה מה." מלמלתי וקירבתי את הטבעת אל ליבי.
"שלום לך, חתן!" לפתע הדלת נפתחה בפתאומיות ולידור עמד בפתח. מיהרתי לתחוב את הטבעת בחזרה אל הכיס.
"היי," שידלתי חיוך.
"מה הפרצוף תשעה באב?" שאל ועיקם את פרצופו. "אתה מתחתן היום, בן אדם!" אמר בהתרגשות.
"כן…" מלמלתי בעצב.
"מה," לידור נאנח והתיישב לידי על ספת העור החומה. "אתה לא שלם עם החתונה הזאת, הא?"
"לא, אני לגמרי שלם איתה." שיקרתי.
"אליאור." לידור לא ממש השתכנע מדבריי. "אל תשכח שאני מכיר אותך כבר למעלה מעשר שנים." הזכיר.
"אין מה לעשות, לידור." אמרתי בביטול. "אין מכאן דרך חזרה." לידור בתגובה חייך אליי חיוך עצוב, מאשר את דבריי.
"הכל לטובה, אחי." אמר בעידוד וטפח על שכמי.
"כנראה." מלמלתי ולגמתי מכוסית הוויסקי אשר הונחה על השולחן.

"לידור," פניתי אל לידור. לידור הביט בי בשאלה. "אני רוצה שתבטיח לי משהו." ביקשתי.
"בטח אחי, מה שתרצה." ענה.
"אני… אני רוצה שתבטיח לי ש… שלא תעשה את הטעות שאני עשיתי."
"מה זאת אומרת?" שאל מבולבל.
"שבחיים אבל בחיים לא תוותר על זו שאתה אוהב, לא משנה מה." התחננתי.
לידור שתק ובלע את רוקו. "תבטיח לי!" לחצתי עליו.
הוא פלט אנחה מפיו. "מבטיח." הוא הנהן בראשו חיוך.

"מתרגש?" שאלה אימא בעודה מסדרת את הצווארון בחולצתי.
"הכל בסדר, אימא." עניתי ביובש.
למעשה, אני מודה שהתרגשתי קצת. אם להתחשב בעובדה שגופי לא הפסיק לרעוד והידיים שלי הזיעו בלי הפסקה.
"מה זה, מאמו?" שאלתי המום כאשר הבחנתי בדמעות שזלגו במורד לחייה.
"זה מההתרגשות." ענתה בחיוך ומחתה את הדמעות מעיניה. "לא בכל יום זוכים לחתן בן."
"כפרה עלייך." קירבתי אותה אליי לחיבוק ונשקתי לראשה. "איזו אימא בורא עולם נתן לי." מלמלתי והרמתי את מבטי על השמיים.

•אביב•
הגענו לאולם. האורחים התחילו להגיע בלי הפסקה. "תגידו, כמה אורחים יש בחתונה הזאת?" שאלה נועה המומה. "הם לא מפסיקים להגיע."
"זה מהצד של המטורפת." ענה אביתר וכרך את ידיו סביב מותניה של נועה ונישק אותה נשיקה חטופה על השפתיים.
"איכס, אתם דביקים שזה מגעיל." מלמלתי בגועל.
"מישהי פה מקנאה?" שאל אביתר בהתגרות.
"ממש לא." מחיתי. "טוב לי ככה." שיקרתי. האמת, זה דיי צבט לי בלב לראות כל הזוגות המוקפים סביבי. אבל מה שצריך לקרות קורה.
"אביבוש." נועה התנתקה מאחיזתו של אביתר וחיבקה אותי.
"אני בסדר גמור." שידלתי חיוך. "טוב, אני הולכת לשירותים לתקן את האיפור." הודעתי.
"אני אבוא איתך!" הציעה נועה. אביתר אחז בידה של נועה וקירב אותה אליו. כאילו פחד שהיא תברח לו.
נענעתי בראשי. "אני אסתדר לבד." אמרתי וסובבתי את גבי והלכתי.

לומר את האמת, לא באמת התכוונתי ללכת לשירותים. סתם חיפשתי מקום שבו אוכל להתבודד קצת עם עצמי.
יצאתי מחוץ לגן האירועים, רוח קרירה הכתה בפניי והעיפה את שיערי על פניי. התיישבתי על קצה המדרכה כשמבטי מושפל אל הקרקע. הבטן שלי התהפכה, הרגשתי כאילו לונה פארק שלם מתחולל בתוך בטני. חשתי בפתאומיות בסחרחורת קלה ומועקה בגרון שעוררה בי רצון עז להקיא.
רצתי לשירותים הקרובים ביותר. סגרתי את עצמי באחד מתאי השירותים. הרמתי את המכסה של האסלה ורכנתי אל האסלה. דחפתי אצבע לפי ועודדתי את עצמי להקיא.
התחלתי להתנשם בכבודת אל מול האסלה לאחר שהקאתי. הרגשתי הקלה. "נשבעת שאת הכלה הכי יפה שראיתי." שמעתי קול פרחי וצייצני שבקע מאזור השירותים.
"תספרי לי משהו שאני לא יודעת." שמעתי את קים מצחקקת. אני מכירה את הצחוק שלה. אני מזהה אותו מקילומטרים. צחוק כמו שלה אי אפשר לשכוח. צחוק של מכשפה.
"לא ייאמן איזה גאונה את." אמרה הבחורה בעלת הקול הצפצני. "כאילו… אליאור הזה, הוא כזה דפוק." אמרה אותה בחורה והחלה לצחקק. "זאת אומרת.. איך הוא לא שם לב?"
"מה זה משנה עכשיו, דנה." אמרה קים. "השגתי את מה שאני רוצה, גם אם הוא יגלה, אחרי החתונה הוא לא יוכל לברוח ממני."
פערתי את פי ואישוניי התרחבו. "חתיכת כלבה." מלמלתי המומה. זה אומר שצדקתי כל הזמן. מיד פתחתי את הפלאפון שלי והקלטתי את השיחה שלהן.
"יואו קים, אני באמת לא יודעת אם לי היה את האומץ לשקר ככה למישהו." אמרה הבחורה בלעת הקול הפרחי. "תאמיני לי, יש לך מזל שדניאל הסכים לוותר על הילד שלו בשבילך שתהיי עם אליאור."
באותו רגע לבי הלם. קים בהריון ממישהו אחר.
"האמת, דניאל לא יודע שהילד שיש לי בבטן זה הילד שלו." אמרה קים. "אל תשאלי, את לא מבינה אפילו על איזו משפחה נפלתי." קים החלה לספר. "אם לא דניאל, כל הערב הזה לא היה קורה." סיפרה בהתרגשות.
"את רעה, קים." אמרה חברתה. "איך אשכרה מנצלת אותו, הבחור מאוהב בך."
"אל תדאגי, אחותי. אתמול בערב דאגתי לקיים את החלק שלנו בעסקה."
"דיי!" אמרה חברתה בהתרגשות. "איך הוא? שווה?"
"הוא סבבה, אבל אליאור יותר טוב ממנו."
זהו זה! נמאס לי! סגרתי את מכסה האסלה בחוזקה.
"מה זה?" שאלה קים. "את שמעת את זה?"
"אויי שיט." מלמלתי ומיהרתי לטפס על מכסה האסלה במהירות. אסור שהן יגלו אותי.
"קים, נראה לי שמישהו מצותת לנו."
בעלתי את רוקי והידקתי את לסתי. "יש פה מישהו?" צעקה קים אל חלל החדר. שתקתי. ליבי החל לפעום בחוזקה. פחדתי כל כך שהן יגלו אותי.
"מי שזה לא יהיה, יש לך עשר שניות לצאת." אמרה קים באיום.
שתקתי. המשכתי להסתתר בתוך התא, למרות שידעתי שזה לא טוב לי להישאר במקום סגור כל כך הרבה זמן.
"טוב, אתה ביקשת את זה." מלמלה קים. התחלתי להתנשם בכבדות, הרגשתי איך המחנק מתחיל לסגור עליי מכל הכיוונים. לפתע נשמעו נקישות עקבים. קים וחברתה עזבו את המקום. חיכיתי עוד כמה דקות ליתר ביטחון ויצאתי מתא השירותים.
רחצתי את פניי עם מעט מים קרים. אני חייבת לרוץ לאליאור לספר לו הכל, לעצור את החתונה. ניגבתי את פניי ומיהרתי לרוץ אל האולם.
"את לא הולכת לשום מקום." לפתע עמדה מולי דמות של גבר בסביבות גיל העשרים פלוס לחייו, לבוש בחליפה שחורה ומשקפי שמש כהות. לידו עמדה קים לבושה בשמלת כלה לבנה נפוחה ועשירה.
"הייתי צריכה לדעת שזו את." קים שלחה לעברי חיוך מזויף.
"זה נגמר, קים. אני יודעת הכל."
קים נענעה בראשה וצחקוק נפלט מפיה. "את כל כך אבל כל כך לא יודעת כלום."
"אני יודעת שבגדת באח שלי, אני יודעת ששיקרת לו." סיפרתי.
"חבל." אמרה קים בביטול. "אליאור לא יאמין לך."
"אני לא אתן לך להרוס לאח שלי ולמשפחה שלי את החיים." קבעתי.
קים צקצקה בלשונה. "אני לא חושבת שזה נמצא בשליטתך." השיבה.
"אני אספר לכולם, קים. זה אבוד לך." אמרתי.
"את לא הולכת לספר כלום לאף אחד, כי את לא הולכת לצאת מכאן בכלל." אמרה מצחקקת.
דחפתי את קים והפלתי אותה אחורנית. "חתיכת כלבה." מלמלתי ומשכתי בשיערה. קים לא נשארה חייבת ותוך שניות ספורות התפתח לו קרב חתולות. לפתע הרגשתי משהו כבד נופל על ראשי. עיניי נעצמו בניגוד לרצוני. קרסתי על הרצפה כאשר נותרתי עם אפיסת כוחות.

פקחתי את עיניי, אותה דמות גברית בעלת המשקפיים הכהות והחליפה השחורה ניצבה מולי. "בוקר טוב, נסיכה." הוא העביר את ידו על פניי.
"אל תיגע בי!" צעקתי וסובבתי לו את פניי. ניסיתי להשתחרר מהחבלים אשר הייתי כבולה בהם.
"עושה בעיות?" שאלה קים ורכנה לעברי.
"על גופתי המתה את ואחי תתחתנו." מלמלתי. "שמעת אותי?" צעקתי.
"חבל, כי את ההזדמנות שלך כבר פספסת." אמרה בהתגרות.
"יש לי הוכחות." אמרתי. "הכל אצלי מוקלט."
הבחור בעלת החליפה השחורה החל לממש את גופי. צמרמורות החל לעבור בגופי. הרגשתי מגעילה כל כך.
"מצאתי אותו!" אמר כאשר שלף את הפלאפון שלי.
קים לקחה את הפלאפון מידו. "ביי ביי הוכחות." מלמלה וניפצה את הפלאפון על הרצפה.
"לא!" צעקתי בבכי.
"טוב, עכשיו אם לא אכפת לך, אני הולכת להתחתן." אמרה וחייכה לעברי חיוך מתגרה. "אתה יודע מה לעשות איתה, כן?" שאלה קים את הבחור בעל החליפה השחורה והמשקפיים הכהות. הוא הנהן בראשו.
"הוא הרים אותי ודחף אותי אל תוך תא השירותים. "לא, בבקשה לא." התחננתי בבכי. "אני קלסטרופובית. הוא הכניס אותי אל תוך התא הקטן והדביק חתיכת דבק סלוטייפ לפי ונעל אותי בפנים.
התחלתי להתנשם בכבדות בתוך התא, לאט לאט הרגשתי את לחץ האוויר הולך וסוגר עליי. תחושת המחנק והצפיפות השתלטה עליי. החמצן בחדר הלך ופחת. אט אט הרגשתי את עצמי נחלשת, קרסתי על הרצפה ועיניי נעצמו להן.

•לידור•
התחלתי להתהלך באולם בין כל האנשים. השיחה שלי עם אליאור עזרה לי להבין כמה דברים חשובים על עצמי.
רק אחרי שראיתי את אליאור, כמה הוא אומלל ביום החתונה שלו. שהוא איבד את זו שהוא אוהב לנצח. זה גרם לי להבין שעל אהבה אמיתית צריך להילחם. ואביב ואני… אנחנו זו האהבה הכי אמיתית שיש.
"הא, אחי." הרגשתי טפיחה על גבי. אביתר.
"אותך לא ראיתי הרבה זמן." השבתי בחיוך.
"בכל זאת… " הוא הסיט מבטו אל נועה והביט בה בחיוך.
"מברוק, אחים שלי." אמרתי בחיוך וחיבקתי את שניהם.
"מה… אני רואה שבאת לבד." אמר אביתר.
"אביה!" נועה נתנה לו מכה עדינה בעורף.
"מה?" שאל בתמימות.
"אתה כזה חסר טקט." אמרה נועה.
"ואתם כאלה מצחיקים." התערבתי.
"לא אתה מצחיק." אמר אביתר.
"היא לא עונה." אמר נועה והצביעה על הפלאפון שלה.
"מי?" שאלתי.
"אביב, היא…"
"מה קרה לה?" שאלתי במהירות.
"היא הלכה לפני הרבה זמן והיא עדיין לא חזרה." אמרה נועה.
"טוב, אני בטוח שלא קרה לה שום דבר, בטח היא נתקלה בכמה אורחים מוכרים ואת יודעת את ההמשך." אמר אביתר.
"לא יודעת, זה לא מתאים לה להיעלם ככה." אמרה נועה.
"אתם יודעים אולי לאן היא הלכה?" שאלתי אותם.
"היא אמרה שהיא הולכת לשירותים לתקן את האיפור." ענתה נועה.
"ולא ראיתם אותה מאז?" שאלתי שוב ליתר בטחון.
"לא." השיבה נועה.
"אני… אני בטוח שהיא בסדר ואתם סתם בלחץ." אמר אביתר.
אני חייב למצוא אותה. להיות בטוח שלא קרה לה שום דבר. "לידור!" התעלמתי מהצעקות של אביתר ונועה והתחלתי לרוץ.
חיפשתי אותה בכל פינה אפשרית בתוך אולם האירועים. "יפה שלי, איפה את?" מלמלתי. "אני מקווה שאת בסדר." אחרי השיחה עם אליאור החלטתי שאני לא מוותר אני נלחם עליה עד הסוף. עלה בראשי רעיון גאוני. אני אפתח את הווצאפ ואני אראה מתי היא הייתה מחוברת לאחרונה. כאשר התחברתי לווצאפ הוא היה מוצף בהודעות. כמה מהן מהדוד שלי שון, חלק מתום, ילד שהכרתי בלונדון, ומעוד כמה קבוצות חופרות. עיניי נעצרו על ההודעה של אביב. נכנסתי אל תוכן ההודעות. ההודעה נשלחה לפני חצי שעה. זו הייתה הודעה מוקלטת.
חיפשתי פינה שקטה והקשבתי להקלטה. פי נפער. בהקלטה שומעים את קים מספרת שהיא בגדה באליאור, שהיא שיקרה לכולם. "מסתבר שצדקת אחרי הכל, נמש." מלמלתי.
אני חייב למצוא את אביב במהירות, המקום הראשון שעלה בראשי הוא השירותים. זה המקום האחרון שכולם ראו אותה בו.

נכנסתי אל תוך שירותי הבנות. ישר כשנכנסתי הבחנתי בסמארטפון שחור מנופץ על הרצפה. הרמתי את הפלאפון בזהירות שלא להיחתך מהזכוכיות. את הפלאפון כיסה מגן לבן עם נקודות אדומות. המגן, הוא… הוא מוכר לי מאיפה שהוא.
***
"את יודעת, בתור אחת שלא עושה קניות בדרך כלל את קונה דיי המון." אמרתי בגיחוך.
"אני קונה רק מה שאני צריכה." היא התגוננה והרימה את ידיה עד לגובה כתפייה כאות לחפה מפשע.
"ואת צריכה דיי הרבה." מלמלתי כאשר העפתי מבט בשקיות שאחזתי בידיי.
"כן. טוב…" היא משכה בכתפייה בשובבות.
"בבקשה תגידי לי שסיימנו." התחננתי.
"כן, סיימנו." אישרה.
נאנחתי בהקלה וצנחתי על אחד הכיסאות של אחד מבתי הקפה באזור. "וואו, זה היה מתיש." הצהרתי.
"אממ… אביב?" מלמלתי כאשר הבחנתי שהיא לא לידי. בזמן הכל כך קצר שחשבתי מבולבל, היא בינתיים הספיקה להיכנס לעוד חנות. "אויש." נאנחתי והלכתי בעקבותיה.
נכנסתי לחנות וחיפשתי את אביב בעיניי. "דורי!" נשמע קולה של אביב מתוך החנות. היא נופפה לעברי עם ידה וסימנה לי לבוא.
"חשבתי שסיכמנו על מנוחה." אמרתי.
"תראה איזה יפה הוא." היא הצביעה על המגן איפון הלבן עם הנקודות האדומות. "ממש כמו מיני מאוס."
"את רוצה שאני אקנה לך אותו?" שאלתי בחיוך.
"אממ…" היא חייכה חיוך מבויש.
"אוף, תביאי אותו. נקנה אותו." אמרתי בכניעה. הרי אני לא באמת יכול לומר לה לא, נכון?
***
עכשיו אחרי שמצאתי את המגן אין לי אפילו ספק שאביב הייתה כאן.
"אביב!" צעקתי אל תוך החלל הריק. "אביב, איפה את?" הגברתי את קולי. לפתע הבחנתי בבד שחור בולט מתוך אחד התאים. "אביב?" קראתי שוב. ניסיתי לפתוח את הדלת. לצערי הדלת הייתה נעולה. "סעמק, דלת מזורגגת." מלמלתי בעצבים. "תיפתחי כבר!" צעקתי על הדלת הארורה. "טוב… אני שונא להשחית רכוש ציבורי, אבל כשאין ברירה אין ברירה." מלמלתי לעצמי. בעטתי בדלת בחוזקה והדלת נפתחה. מצאתי את אביב שוכבת על הרצפה כולה חיוורת. שיערה פרוס על הרצפה. "יפה שלי," רכנתי לעברה וליטפתי את פנייה. גם כשהיא מחוסרת הכרה היא יפה. אוח, לידור על מה אתה חושב עכשיו! צעק עליי בקול שבראשי. העברתי את ידיה על שפתיה הרכות והבשרניות. כל כך התגעגעתי אליהן, לטעם המתוק שלהן.

***
"היי, נופרי." התיישבתי על ספת העור הלבנה ליד נופר.
"היי, דורי." ענתה ביובש כאשר מבטה מוסט אל מסך הטלוויזיה.
"מה את רואה?" שאלתי.
"באת להציק לי?" שאלה.
"אם את רוצה שאני אלך אז תעני לי על השאלה." התחכמתי.
היא פלטה אנחה מפיה ונענעה בראשה. "סרט." השיבה.
"איזה סרט?" שאלתי.
"לידור!" היא נשפה בכעס.
"זו השאלה האחרונה." אמרתי.
"היפיפייה הנרדמת." ענתה.
"אה, זה הסרט הדבילי הזה של היפה שנדקרת במחט ואז בא הנסיך, מנשק אותה והיא מתעוררת?" שאלתי.
"כן, משהו כזה." השיבה בחיוך.
"מעניין." מלמלתי לעצמי.
"דורי," נופר הניחה את ראשה על ברכיי.
"מממ…" המהמתי.
"אתה חושב… שקיים נסיך כזה גם במציאות?" שאלה מובכת.
"אולי." עניתי וליטפתי את שיערה.
***
הרמתי את ראשי על השמיים ועל שפתיי התפרס חיוך. "כן, נופי. הוא קיים." מלמלתי.
רכנתי לעברה של אביב. הריח שלה… כמה זמן עבר מאז שהייתי קרוב כל כך אליה. התקרבתי עם פניי לפניה ונישקתי אותה נשיקה עדינה על השפתיים. אני לא יכול לתאר את מה שעבר עליי באותו הרגע.
לפתע, ממש כמו באגדה המפורסמת, אביב פקחה את עיניה. "ד_דורי?" היא מלמלה חלושות.
"הכל בסדר, יפה שלי." אמרתי בחיוך וליטפתי את פנייה.
"לא, דורי." היא קמה בבהלה. "אנחנו חייבים למהר, קים… היא…"
"אני יודע." הנהנתי בראשי בחיוך.
"אנחנו חייבים לעצור את החתונה הזאת." אמרה נסערת.
"אין לנו זמן, יש לנו רק חמש דקות." אמרתי.
"אנחנו נצליח. אם נרוץ עכשיו." אמרה.
"אבל את… את צריכה…"
"אני אהיה בסדר," קבעה. "עכשיו בוא נלך לשם." התחננה.
הנהנתי בראשי. "אני אלך אחרייך לכל מקום שתרצי." מלמלתי.

•אליאור•
"מוכן?" שאל אבא בחיוך כאשר הגיע תורינו לצעוד אל עבר החופה. העפתי מבט באימא ואבא ושידלתי חיוך.
"בואו נעשה את זה." מלמלתי.
מוזיקה שקטה החלה להתנגן באולם, שלושתנו התחלנו לצעוד על השטיח האדום. המוני אנשים הקיפו את החופה ומחאו כפיים בהתרגשות. חיפשתי בעיניי את לידור ואביב, אך לא מצאתי אותם. הם בטח פה, בתוך שאר האורחים. הסטתי את מבטי לכיוונו של אביתר ששרק ומחא כפיים בשמחה. אין על האח הזה בעולם.
נעמדתי בחופה יחד עם אימא ואבא משני צדדי. המוזיקה השקטה המשיכה להתנגן וקים החלה לצעוד על השטיח האדום יחד עם אימה וחברתה.
היא הייתה לבושה בשמלה לבנה נפוחה בעלת נוכחות. היא נופפה בידה לכולם בהתרגשות ושלחה לעברי חיוך.
אימה וחברתה עלו לחופה. ואז הגיע תורי, ירדתי מן החופה וניצבתי מול קים. היא חייכה אליי במתיקות חייכתי אליה חזרה. כיסיתי את פנייה באמצעות ההינומה, אחזתי בידה ושנינו צעדנו יחד אל החופה.

שנינו עמדנו יחד תחת החופה מחזיקים ידיים. הרגשתי שאני עושה טעות, ידעתי שאני עושה טעות. הייתה לי הרגשה לא טובה, כאילו… זה לא נכון.

•אביב•
"מהר, דורי. זה מתחיל!" צעקתי בזמן ששנינו רצנו אל תוך האולם.
המוזיקה נחלשה לאט לאט. מיד הבנתי. טקס החופה הקידושין התחיל! זרקתי את נעלי העקב שלי בצידי הדרך והתחלתי לרוץ.
"אביב, הנעליים שלך."
"עזוב אותם!" צעקתי ואחזתי בידו. וואו… הזרמים שעברו לי בגוף מהמגע שלו. לידור ואני התחלנו לתפוס מהירות ורצנו לשם הכי מהר שאנחנו יכולים.
"אליאור, תחזור אחריי…" שמענו את קולו של הרב.
"לא, לידור בבקשה לא." נעצרתי.
"אנחנו נצליח, תאמיני בי." הוא אחז בפניי בשתי ידיו. הנהנתי בראשי והמשכנו לרוץ.
"כדת משה ו…."
"לא!" לידור ואני התפרצנו לטקס החתונה. מבטם של כלל האורחים הוסט לכיוונינו. כולם הביטו בנו מבולבלים, כולל אליאור. קים לעומתו הביטה בי במבט אזהרה.
"מה קרה?" שאל הרב.
"אתם חייבים לעצור את החתונה." אמר לידור.
"למה?" שאלה אימא.
"אליאור, אסור לך להתחתן איתה, היא שיקרה לך." התחננתי.
"אביב, די, אנחנו לא נכנסים לזה עוד פעם." אמר אליאור.
"היא צודקת." לידור חיזק את דבריי.
"יש לנו הוכחות." אמרתי.
"טוב, יש חתונה או אין?" שאל הרב.
"אין." עניתי.
"יש!" ענתה קים יחד איתי.
"היא… נעלה אותי בשירותים יחד עם החבר הפסיכופטי שלה, הם קשרו אותי…" סיפרתי.
כל האורחים הסתכלו על קים. "זה… זה נכון?" שאל אליאור.
"היא… היא משקרת." קים החלה לגמגם. "אין לה בכלל הוכחות." אמרה. "היא תגיד הכל בשביל למנוע את החתונה הזאת."
"זה דווקא לא נכון." אמר לידור ומיד השמיע לכולם את ההקלטה.

•אליאור•

איך ששמעתי את ההקלטה ירדתי מהחופה וברחתי משם. נכנסתי למכונית ונסעתי על פול מהירות לירדן. אני יודע שיש מצב שהיא מאושרת בלעדיי, שטוב לה. אבל אני לא אוותר, אני לא הולך להפסיד אותה אם לא נלחמתי כמו שצריך.
כל הדרך אליה הלב שלי דפק כמו משוגע, הבטן שלי עשתה סלטות באוויר. חניתי את המכונית מול ביתה של ירדן והתחלתי להתקדם בצעדים קטנים אל ביתה.

נעמדתי מול דלת ביתה. אז צצו להן המחשבות, מה הסיכויים שהיא תסכים לדבר איתי בכלל, רוב הסיכויים שהיא תטרוק לי את הדלת בפנים. אבל אני לא מפחד, אני כאן ואני נלחם!
נקשתי על דלת ביתה. הדלת נפתחה. ירדן עמדה בפתח, לבושה בשמלה קיצית לבנה שהבליטה במעט את בטנה העגלגלה.
"א_אליאור?" היא הביטה בי המומה.
"ירדן…" מלמלתי את שמה בחיוך.
"מה… מה אתה עושה פה?" שאלה בבלבול.
"באתי להילחם על האישה שלי." השבתי.
"אני… אני לא מבינה."
"כבר כמה חודשים שאני לא מפסיק לחשוב עלייך, לחלום עלייך, לדמיין אותך. אני מרגיש שאני משתגע." אמרתי בכנות.
"אליאור…"
"כבר חודשים שאני לא מצליח לעשות שום דבר, אני עצבני, אני ממורמר, אני מרגיש ריקנות בלב." סיפרתי.
היא נענעה בראשה. "אתה… אתה ממש חוצפן!" אמרה בתקיפות.
"אני חוצפן?" חזרתי על דבריה. "אם כבר את חוצפנית שנכנסת לי ככה ללב." השבתי באותו טון.
"אתה לא יכול לבוא לפה אחרי כמה חודשים ולעשות את זה," אמרה בביטול.
"לעשות מה?" שאלתי בתמימות.
"להגיד לי את כל הדברים האלה." אמרה.
"את אוהבת אותי?" שאלתי.
"אני המשכתי הלאה, אליאור." השיבה.
"לא ענית לי על מה ששאלתי." אמרתי.
"זה לא משנה." אמרה בביטול.
"לי זה משנה." התעקשתי. "את אוהבת אותי כן או לא?" שאלתי בשנית. "זו שאלה דיי פשוטה."
"כדאי שתלך, אליאור. אבא שלי צריך לחזור בכל רגע." היא ניסתה להתחמק.
נענעתי בראשי. "לא זז מפה עד שאת לא עונה לי על השאלה ששאלתי." התחכמתי.
"אליאור, דיי." התחננה. "אני המשכתי הלאה."
"את אוהבת אותי, כן או לא?" לחצתי עליה.
"תגיד, מה נזכרת בי פתאום, אין לך איזו ארוסה וילד לדאוג להם?" שאלה בתקיפות.
"את מקנאה?" שאלתי ועל פניי התפרס חיוך מתגרה.
היא פלטה אנחה מפיה. "אין לי כוח אליך, אליאור." אמרה באדישות. "שיהיו לך חיים נפלאים." היא מיהרה לסגור את הדלת אך עצרתי את הדלת עם רגלי ברגע האחרון.
"תזיז כבר את הרגל," ירדן החלה לדחוף אותי.
"אני לא הולך מכאן עד שאת לא מקשיבה לי עד הסוף." התעקשתי.
"לא רוצה." אמרה בילדותיות. "עכשיו לך מפה או שאני צועקת." אמרה באזהרה.
"אין לי בעיה עם זה." התגריתי בה.
"טוב, אתה ביקשת את זה." אמרה. "אה! היא התחילה לצעוק. לא חשבתי שהיא באמת תעשה את זה. יואו מה עושים עכשיו? אני לא רוצה לוותר עליה. אבל אני גם רוצה שהיא תפסיק לצעוק.
ברגע אחד המוח תפס פיקוד על הכל ונתן הוראה לידיים שלי לאחוז בפנייה ולשפתיים שלי לנשק את שפתיה.
זו הייתה נשיקה עדינה שלאט לאט הלכה והפכה לוהטת ואגרסיבית. אוח, השפתיים שלה… הריח שלה, כמה התגעגעתי אליה.
"דיי!" היא התנתקה מהנשיקה ודחפה אותי אחורנית . הבטתי בה בחיוך מרוצה. "עוף מפה עכשיו!" אמרה בציווי.
"את אוהבת אותי." קבעתי. "אני רואה את זה בעיניים שלך."
"לא שמעת מה אמרתי לך?" שאלה בתקיפות. "אני אתקשר למשטרה." אמרה באיום.
"מצידי תתקשרי גם לשב"כ אני עלייך לא מוותר." קבעתי.
היא פלטה אנחת ייאוש מפיה וכיסתה את פנייה עם כפות ידיי. "בבקשה. אני…"
"קים… שיקרה לכולם לגבי ההיריון שלה." זרקתי לאוויר.
"היא… היא עשתה מה?" שאלה ירדן.
"היא עשתה את הכל בשביל להפריד בנינו." הסברתי. "אני לא בגדתי בך, ירדן."
"אני…"
"את תמיד היית האחת והיחידה שלי." הודיתי. "זה לא משנה לאן הלכתי או מה קרה, בסופו של דבר כל הדרכים מובילות רק אלייך." העברתי את ידי על פניה הרכות. "באתי להילחם עלייך, ירדן. אני… אני יודע שהמשכת הלאה, שיש לך חיים חדשים." השפלתי את מבטי אל בטנה העגלגלה. "אני מוכן להיות כל מה שתרצי, ירדן. בבקשה אל תוותרי עלינו." התחננתי.
"אני בהיריון, אליאור." אמרה.
"כן, אני יודע. ואני מוכן לקבל אותך חזרה יחד איתו, למרות שהוא לא שלי." הצבעתי על בטנה. "אני…"
"אני בהריון ממך, דביל." היא החלה לצחקק.
התחלתי לצחקק. "את… את רצינית?" שאלתי המום. "הוא שלי?" נגעתי בבטנה העגלגלה.
"בחיים לא היו אחרים חוץ ממך, אז כן, אני חושבת שהוא שלך." ענתה בציניות.
באותו רגע הרגשתי בעננים. הייתי בטוח שאני חולם. "את יכולה לחזור על זה שוב?" ביקשתי.
"אני אוהבת אותך אליאור נהרי, בעלי לעתיד, האבא של הילד שלנו." אמרה מחויכת. חיוך התפרס על פניי, חיוך של אושר לשם שינוי, של אושר אמיתי.
"אני הולך להיות אבא?" שאלתי בהתרגשות.
"אתה תהיה אבא מדהים, אני בטוחה בזה."
התכופפתי ונשקתי לבטנה העגלגלה ולאחר מכן התרוממתי ונשקתי לשפתיה של ירדן. "אוח, אני אוהב אותך." מלמלתי מנשיקה לנשיקה.
"אני אוהבת אותך." אמרה בחיוך כשידיה אוחזות בפניי.
"טוב… אני חושב שהפעם נעשה את זה רשמי," אמרתי. ירדן הביטה בי מבולבלת. הוצאתי את הטבעת בעלת אבן הספיר מתוך מהכיס. "ירדן אהרוני, יפה שלי, האושר שלי, האימא של הילד שלי, תתחתני איתי?" שאלתי וכרעתי ברך.
"כן, כן , כן!" צעקה בשמחה. הרמתי אותה וסובבתי אותה באוויר.
"רשמתי אני הבנאדם הכי באושר בעולם." צעקתי בעודי מרים את ירדן על ידיי ומסובב אותה.
"אליאור, תיזהר על הילד!" אמרה בדאגה.
"צודקת." אישרתי והנחתי אותה על הקרקע בזהירות.
"אני לא מאמינה ששמרת את הטבעת." אמרה מצחקקת.
"הטבעת הזו שלך, היא נועדה רק לך." עניתי. "את האהבה של החיים שלי, את זה אף אחד לא יוכל לשנות." אמרתי. "כי זה לא משנה באיזו דרך אני אלך בסופו של דבר כל הדרכים מובילות אלייך."

•אביב•

השענתי את ראשי על החלון, ממש בעוד שעתיים הטיסה שלי לניו יורק יוצאת. דיי כואב לי שהעניינים של לידור ושלי עוד נותרו פתוחים ולא סגרנו אותם בנינו כמו שצריך. אבל כנראה שזה מה שצריך לקרות. הרי בסופו של דבר מה שצריך לקרות קורה.
"מתרגשת, מתוקה שלי?" אימא הגניבה לעברי מבט חטוף.
פלטתי אנחה מפי. "עייפה." פיהקתי. "זה היה יום מעייף." הודיתי.
"זו טיסה ארוכה, יהיה לך מספיק זמן לישון. " אמרה אימא בזמן שמבטה מוסט לכיוון הכביש.
"כן…" הסכמתי איתה.
"אולי, אולי לא אמרתי לך את זה הערב, אבל אני ממש גאה בך על מה שעשית." אמרה אימא. "את עשית דבר גדול, את מנעת מאסון לבוא על המשפחה שלנו."
"אני כל כך שמחה שהכל הסתיים בצורה הכי טובה שאפשר." אמרתי בכנות.
"גם אני." אמרה אימא.
"אני מקווה שאליאור עם ירדן עכשיו והם מאושרים." אמרתי ועל פניי התפרס חיוך.
אימא פלטה אנחה מפיה. "מה יהיה איתך, אביבי?" שאלה.
"מה יהיה איתי?" חזרתי על שאלתה.
"את תמיד דואגת שלכולם תהיה אהבה, אבל מה איתך?"
בלעתי את רוקי. "אני… אני טוב לי ככה." עניתי.
אימא נענעה בראשה. "אני לא מאמינה." אמרה בביטול.
"כבר נפגעתי יותר מידי מאהבה, אני לא רוצה להיפגע שוב." הסברתי.
"את עוד אוהבת את לידור?" שאלה.
שתיקה. פלטתי אנחת ייאוש מפי. "כן." עניתי חלושות.
"זה אומר משהו." אמרה אימא בחיוך.
"זה לא אומר כלום." עניתי בעצבים. "לא מדברים על זה וזהו!" קבעתי.
"איך שאת רוצה." השיבה באדישות. משכתי בכתפי ברוגז והשענתי ראשי על החלון. עצמתי את עיניי.

"אביבי…" נשמע קולה של אימא.
"מה…" מלמלתי בעייפות ופקחתי את עיניי.
"הגענו." אמרה בהתרגשות.
"איזה כיף." מלמלתי בהתרגשות מזויפת והתחלתי להתמתח על המושב.
"קדימה, מתוקה. שלא תאחרי לטיסה." אמרה אימא בזירוז
שתינו יצאנו מהמכונית ופסענו לכיוון נתב"ג. ידי ימנית אוחזת בתיק צד קטן ואילו ידי השמאלית גוררת מזוודה.
לאחר שסיימנו לבצע את שלל הפעולות הנדרשות לפני הטיסה, נותרה לנו חצי שעה שלמה של שקט. ניצלתי את הזמן לשיחת טלפון אחרונה עם נועה, טוב וגם אביתר הנדחף הזה.
"טוב, אתם מודעים לזה שאתם זוג מעצבן ודביק?" צחקקתי אל תוך הטלפון.
"ואת… את…"
"כן, מה אני?" שאלתי.
"טוב… שאני אמצע לך משהו את תדעי." אמר אביתר.
"תיזהרו לעשות שטויות שאני לא פה, הא?" אמרתי באזהרה.
"למה תעשי לנו? את ממילא לא בארץ." אמר אביתר בהתגרות.
"חכה חכה כשאני אחזור לארץ…"
"עוד לא טסת וכבר אני צריך לחכות שתחזרי?" שאל מצחק.
"וואו, אביה. אם היית לידי עכשיו… חבל עליך." אמרתי באיום.
"לא ייאמן, גם כשאתם מדברים בפלאפון אתם רבים." התערבה נועה.
"ככה זה תאומים." אמר אביתר.
"אכן." הסכמתי איתו. "טוב… אני חייבת כבר לעלות לטיסה עוד מעט, אני מניחה שהפעם הבא שנדבר תהיה כבר בסקייפ בניו יורק." אמרתי בעצב.
"תעשי חיים, אחותי." אמרה נועה.
"תקני הרבה מתנות לאחיך התאום שאת הכי אוהבת, ותביאי מדליה כמובן!" אמר אביתר.
צחקוק נפלט מפי. "תאמינו לי אתם, יש לכם מזל שאני אוהבת אתכם." מלמלתי וניתקתי את השיחה. תחבתי את הפלאפון אל תוך כיס המכנס שלי ופלטתי אנחה מפי. "עכשיו זה מתחיל להיות קשה." הצהרתי.
"זה תמיד היה קשה, אביבי." אמרה אימא.
"כן, כנראה שאת צודקת." מלמלתי בעצב.
"נוסעים אחרונים של טיסה מספר 44532 לניו יורק, מתבקשים לעלות על המטוס." נשמע בכריזה.
"זה הזמן שלי עכשיו." מלמלתי חייכתי חיוך מאולץ.
"הגיע הזמן." אישרה אימא.
תליתי את תיק הצד השחור על ידי וגררתי את המזוודה השחורה. הגענו. זה הזמן להיפרד מאימא ולעלות על המטוס.
חיבקתי את אימא חזק. "מה אני אעשה בלעדייך? בלי הילדה הקטנה שלי." אימא החלה לפרוץ בבכי.
"אימא…" חיוך קטן נפרס על שפתיי. "זה רק חודש וקצת." הזכרתי. "חוץ מזה שאנחנו נפגשות עוד שבועיים, בתחרות שלי."
"מה לעשות, אביבי? יש לך אימא רגישה." אימא אמרה בצחוק.
"אוף, עכשיו אני גם אתחיל לבכות." צחקקתי ומחיתי דמעה בוגדנית שזלגה מעיניי.
"קדימה, יא בינתי, את חייבת ללכת." הזכירה אימא.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בכנות.
"גם אני, הכי בעולם." אמרה אימא. חיבקתי את אימא חיבוק אחרון והתחלתי לפסוע לכיוון המטוס.
באיזה שהוא מקום בלב, אני מרגישה שאסור לי לעזוב עכשיו. לא כשחצי מהלב שלי נמצא פה. אולי אחרי הכל הנסיעה הזו היא טעות? התחלתי לשאול את עצמי.
"אביב!" לפתע נשמעה צעקה גברית מאחוריי. עצרתי והסתובבתי אחורנית בחדות.
"לא," נענעתי בראשי. "זה לא יכול להיות, אביב, את מדמיינת." ניסיתי לשכנע את עצמי.
"אביב!" לידור החל לרוץ לכיווני. הייתי בטוחה שאני הוזה.
"אני הוזה, נכון?" שאלתי את לידור אשר עמד מולי מתנשף.
"את לא." אמר בביטול. "זה אמיתי לגמרי."
"מה אתה עושה פה?" שאלתי המומה.
"לא… לא הספקנו לדבר באולם אחרי ה…"
"כן…" מלמלתי והשפלתי מבט. "שכחתי לך תודה, בלעדיך זה לא היה קורה."
"אני רק הייתי פרט שולי, זה הכל את. את מההתחלה האמנת שקים משקרת, את מצאת הוכחות." אמר לידור.
"בכל זאת… לא הייתי יכולה להצליח לבד." הודיתי.
"זה אומר שאנחנו צוות טוב ביחד." אמר בחיוך.
"כן." מלמלתי בחיוך והשפלתי את מבטי.
"התגעגעתי אלייך." הוא אמר בפתאומיות והעביר את ידו הגדולה על פניי. אוח, הצמרמורות שעברו לי בגוף באותו רגע, הפרפרים שהחלו להתעופף בבטני ודפיקות הלב שלא הרפו לרגע. אני חייבת להיות חזקה! הזכרתי לעצמי.
נאנחתי ונענעתי בראשי. "מה אתה רוצה, לידור?" שאלתי.
"אותך." ענה בפשטות.
"אני מצטערת, אבל זה בלתי אפשרי." מחיתי.
"למה?" שאל והניף את ידיו לצדדים מתוך ייאוש.
"בשביל מה לך?" שאלתי. "בשביל שתזרוק אותי תוך יומיים?" שאלתי.
"את יודעת שאני לא אעשה את זה, אביב." אמר לידור.
נענעתי בראשי. "אני כבר לא יודעת כלום, לידור." אמרתי בכנות.
"תאמיני לי." התחנן.
"תן לי סיבה אחת טובה לעשות את זה."
"אני אוהב אותך." אמר בייאוש. המילים האלה. שלוש מילים קטנות ופשוטות אבל חשובות. הוא אוהב אותי. עדיין!
"מה?" שאלתי בפליאה.
"אני אוהב אותך." הוא חזר על דבריו.
"אתה אוהב אותי?" שאלתי בחיוך והצבעתי על עצמי.
"אני אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך." אמר בכנות. "גם… גם כשהיינו קטנים והייתי מציק לך יחד עם אליאור, גם כשהייתי מושך לך בצמה וצוחק על הנמשים שלך, תמיד אהבתי אותך ותמיד היית הילדה הכי יפה בעולם בשבילי." הוא אמר. המילים שלו. אני… באותו רגע הייתי בעננים. הייתי מאושרת.
"את עוד אוהבת אותי?" שאל.
נענעתי בראשי. "תמיד." השבתי בחיוך. "לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותך." הוא הביט בי בחיוך. הוא כרך את ידיו סביב מותניי ואני כרכתי את ידיי סביב צווארו. הוא רפרף עם שפתיו על שפתיי ותוך שניות ספורות נסחפנו לנשיקה סוערת מלאת געגוע. כל כך רציתי אותו, הייתי צמאה אליו, למגע שלו, לשפתיים שלו, אליו.
התנתקנו מהנשיקה והבטנו אחד בשנייה במשך כמה רגעים. הנחתי את ראשי על כתפו והוא קבר את ראשו בשקע צווארי. "אני כל כך אוהב אותך." הוא מלמל. ואני חייכתי לעצמי חיוך קטן, חיוך של אושר.
"זו קריאה אחרונים לנוסעי טיסה 44532 לניו יורק, הטיסה תצא בעוד מספר דקות." הודיעו בכריעה. אוח, ידעתי שהכל היה מושלם מידי.
"טוב…" התנתקנו מהחיבוק וחזרנו להביט אחד בשנייה. "אני חייבת לעלות על הטיסה הזאת." אמרתי בעצב.
"אם את חייבת אז את חייבת." הוא הנהן בראשו להבנה.
"תחכה לי?" שאלתי בעצב.
"תמיד." השיב בחיוך. חייכתי חיוך עצוב.
"אני אתגעגע אליך." אמרתי עצב ונשקתי לשפתיו נשיקה חטופה.
"לא נראה לי שתתגעגעי." אמר בגיחוך.
"אני אתגעגע מאוד." חיזקתי את דבריי.
"נראה לי שתחשבי אחרת אחרי חודש שאני ואת נהיה צמודים כמו דבק רק שנינו בניו יורק." הוא צחק.
"מה זאת אומרת?" שאלתי מצחקקת.
"אני טס עם החברה היפה שלי לניו יורק. טיסה מספר 44532, מחלקה ראשונה שורה מספר שלוש עשרה, כיסא מספר שלוש ליד החלון." הוא הציג בפניי את כרטיס הטיסה שלו.
"אני לא… אתה טס איתי?" שאלתי בפליאה.
הוא הנהן בראשו לחיוב. "עוד לא הבנת שאני אלך אחרייך לכל מקום?" שאל. "אני מוכן ללכת אחרייך עד סוף העולם אם צריך. אני לא יכול להיות שנייה בלעדייך, כל הדרכים מובילות אותי רק אלייך."