כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 20 ו 21

'אני אוהב אותך ליאל..'
'אני אוהב אתך ליאל..'
'אני אוהב אותך ליאל..'
שלושת המילים הללו התנגנו בראשי כמנגינה ערבה לאוזניים מלוות בתווים עדינים אשר לא נשמעו מעולם אך הורגשו בחוזקה מלטפת שסחפה אותי לעולם חדש.. מקום אחר.. הרחק מתא השירותים הזה, הרחק ממרכז הקניות, הרחק מאור העובדה שאני אמורה לחזור לבית..
לא ראיתי או חשבתי על דבר, כל מחשבותיי נקטעו ורק הקשבתי לפעימות לבי ההולמות בחוזקה , צווחות בתוכי, מורגשות בכל עורקיי וגורמות לגלי חום רכים לכבוש אותי בדרך מלאת השלמה וקבלה, ללא כל התנגדות או מעט חששה מדבר מה רע אשר יכול להגיע.. רק האזנתי בשלווה לפעימות לבי בכל פעם ששלושת המילים הללו התנגנו בראשי.
רציתי לצווח באושר, רציתי לקפץ על בחיר לבי ונשמתי וכל כולי, רציתי להגיד לו שגם אני אותו ואפילו מעבר – מאוהבת, רציתי לנשק אותו בלהט ולהתחיל עמו התחלה חדשה אשר כה שונה ממה שעד כה חווינו אך אכן יותר טובה ויותר רצויה עבורי..
רגע.. ליאם.. ליאם, הבחור שהתאהבתי בו ללא כל שליטה ובדרך הכי טבעית וכנה שקיימת .. מחזיר אליי אהבה..? אבל הייתי בטוחה ש..
לא יכולתי לעצור את החיוך אשר בצבץ על גבי פרצופי, חיוך חסר אמונה אבל בעל תקווה כה רבה, לא האמנתי שזה באמת אמתי, שהדבר שלמענו אני מוחזקת ולא עושה עוד מעשים מלאי טיפשות וילדותיות נואשת סוף כל סוף קרה, בהתחלה לא ממש הבנתי.. זה היה כ- בום אשר נפל עליי וטלטל אותי..אך במהרה התחלתי להרגיש את מה שאני חשה כרגע.. אני כה רוצה לעשות משהו אבל הסערת רגשות המשכרת חושים הזו, אשר אני מוכנה להרגיש רק אותה ולא לתת לשום רגש אחר שקיים לפרוץ את החומות שבניתי במשך כל חיי והסתתרי מהעולם.. מהמציאות בעזרתן, מנעו ממני לעשות זאת, אני מניחה שההלם המתרגש אבל גם המאוהב בבושה מטושטשת אשמים בכך.
כל הזמן.. אפילו כשהייתי עם הבוגד אני חייבת להודות שהיה חסר דבר מה שחיפשתי..
ורק בליאם מצאתי אותו, בלי להיכרו אפילו פשוט ידעתי זאת! זה היה כה ברור ככתוב על גבי הקיר הבלתי נראה.. וכשזה קרה.. כשזה קורה בזה הרגע – מורגש בדרך חיה ובלתי צפויה.. ההרגשה כהשגת הישג בעל ערך רב וחשיבות רבה.
חשתי שזכיתי כרגע בדבר מה שאפילו לא נרשמתי.. שלא היה גם למען מה להירשם כי הוא היה רשום וחרוט בעמקי לבי בחוזקה עוד מהרגע שאמר לי.. שאמר לי 'שלום'.. כל הזמן אני התפללתי לרגע הזה ואיני יודעת כיצד להגיב, כיצד להביט בו.. גם לא יכולתי לשלוט בכך, השמחה והרגש בערו והתערבבו יחדיו ויצרו מערבולות של רגשות בלתי נפסקת, בעבר הייתי מזדעזעת במעט ממנה ולאחר מכן חוזרת לתפקודי הרגיל.. אבל עכשיו, איני חשה דבר או יכולה להיות מטולטלת מדבר מה- רק האהבה אשר כאש לוהטת בתוכי אליו מורגשת וניתנת לטלטול.. טלטול שאני מוכנה לחיות עמו עד יום מותי .
ואז.. הוא גיחך במעט, חייך חיוך נבוך ומהפנט ביופיו ובעומקו בזמן שהעביר את ידו בשערי ולא הסיר את עיניו מעיניי עדיין, וגם לא רציתי שיסיר.. אם הוא עוזב אותי כרגע.. היום.. אפול ולעולם לא יתאושש מכך לא חשוב עד כמה אנסה..
נחרדתי מהמחשבה על כך שיעזוב אותי והדבר המדהים בעל העוצמה הרבה ייעצר, הקסם יתגלה והכול ייהרס.. או יותר נכון להניח, אני עצמי איהרס ואהיה ככלי שבר מנופץ לאלפי רסיסים שרק השתקמו לא מזמן בעזרת אותו אדם שיכול בין רגע לפרקו מחדש.
ואז.. זה פשוט פקע מבעד לפי ללא כל שליטה, ללא כל תפקוד מסוים- ללא כל טיפת אנושיות וחשיבה, אך בדרך מלאת השלמה ושלמות טהורה, בדרך כה כנה.. חסרת כל גמגום או תחושת חרטה אשר קרבה לבוא, ללא כל מעט פחד או היסוס.. פשוט אמרתי זאת.
"גם אני אוהבת אותך ליאם, מאוהבת בכל לבי".
וכשאמרתי זאת הדבר כאבן נגול מלבי ופתאום האוויר חזר להיות מוזרם לנשמתי ורעותיי היבשות כבר מהמדבר שסרר עליהן בפתאומיות, גופי והתחושה הפיזית התלוו בחוסר ברירה להרגשות הנפשיות המתנדנדות שלי, כאילו והדבר היה כחנק אשר מנע ממני להמשיך לעוד יום בחיים, כאילו וחיי לא יכלו להמשך לנצח ללא אמרתי לו זאת ..
אבל לפתע בטני התהפכה, אמרתי לו זאת.. אכן ובאמת, ללא כל דרך חזרה אמרתי לו זאת. איני רוצה לחזור בעצמי כמובן, אני מרוצה מהמעשה שעשיתי פשוט.. קשה בכלל להאמין לעצם העובדה שהמשפט הזה נאמר, לאחר תקופה כה ארוכה שחוויתי בה כה המון הוא נאמר..
אין הדבר הוא סוף, אלא התחלה חדשה.. אולי בעת זמני חסרת אונים, שוכבת במיטת בית חולים מחליא, חשבתי אחרת אך כיום אני יודעת שמכאן אפשר רק לצמוח ולהתנסות בדברים חדשים, והפעם.. אני עושה זאת ביחד עם ליאם.
אבל.. איני ממהרת נכון? איני מגדילה צפיות?
אלוהים אדירים, בבקשה שהייתי יודעת מה עובר לו בראשו בזה הרגע..! כה השתוקקתי לדעת מה הוא חושב , מה הוא מרגיש- מה לא הייתי נותנת ופועלת למען זה, אך יודעת שאלו תקוות שווא וכרגע נותר רק לחכות.. לחכות לראות את תגובתו, כשבתוך תוכי התפללתי שהכול יהיה טוב.. בדיוק כמו שאני רוצה, מצפה ומתכננת שיהיה.. בבקשה שיקרה נס, שאיני אשגה שוב, שמצאתי סוף כל סוף והפעם בסופיות את הדרך החוצה ממבוך חיי.. ממעגל חיים שרק חוזר על עצמו שבסופו של דבר לא משנה מה אני נפגעת, אולי כבר חשבתי על מעגל חיי דברים רעים אבל עכשיו.. דבר חדש צץ בו ואולי משנה כיוון ופותח דלת בלתי נראית שתמיד הייתה נעולה בפניי..?
הוא פצח את פיו אבל אז בדיוק.. דווקא ברגע החשוב הדלת נפתחה ועל ספה עמדו שתי האחיות אמה ושרון.
לא האמנתי שזה קורה.. רציתי למות מאשר שהרגע הזה יקטע, ועוד בגלל.. שרון..

מה אני עושה לכל הרוחות? ערערתי ביני לבין עצמי בזמן שצנחתי על גבי מיטתי וזורקת את קופסת התכשיטים לפינה המרוחקת ביותר מפניי.
אני באמת התאהבתי במישהו שלא יעזור עד כמה יכחיש זאת או יתנגד לכך.. שבוי במערכת יחסים מלווה בנשיקות, חיבוקים, משפטי רומנטיקה חוזרים עוד מהשנים הקודמות וגם, למרות הכול.. אהבה.
אבל אם וזו אכן לא הזיה הסתבר, ליאם אמר לי זאת.. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי..
חיוך נפרס על גבי פניי רק מעצם המחשבה על כך אך חדלתי מכך במהירות, ומה אנו עושים מנקודה זו?
אולי ובאמת תקוותי נשאו לשווא? אולי באמת לא משנה עד כמה אקווה הוא לא חושב או חוזה עתיד משותף לשנינו.. כמוני..?
"הנערה הזו פשוט מדהימה ביופייה.." מלמל רוני בינו לבין עצמו בזמן שנכנס כהרגלו לחדרי לבדוק מה שלומי.
הייתי מוכת הלם, רוני מוקסם ממישהי..? מי זו הנערה בת המזל אשר זכתה בכוחות על אנושיים שהצליחו לגרום לרוני אחי מלא הרצינות והטבעיות למלמל בינו לבין עצמו בטון.. בטון שמוכר לי יותר מידי טוב, טון של התאהבות מהירה..
"ומי הנערה אשר אני בטוחה שהיא נראית מדהים?" שאלתי בצחקוק קליל מנסה ליהנות מהרגע הזה אשר לא ניתן לי כה המון זמן.. רגע נעים וטוב עם רוני, הוא נהיה קשוח וקריר יותר מאז אותו הלילה, כה התגעגעתי לאחי.. לאחי שמתנהג כאח ולא כשומר ראש אשר לא סוררת בינינו כל קרבת דם מסוימת.
אולי אני גם יוכל באותה ההזדמנות לגלות לו על.. על ליאם..? אולי מה שהכי יכול לעזור כרגע הוא לספר למישהו על רגשותיי ומעבר , על מה שקרה לפני כשעה אחת ותמימה?
רעד עבר בגבי, אבל אם ואני יגלה זאת.. אולי אני יתאכזב לרעה ורוני יחזור להיות שוב האח היותר מידי מגונן שלי שמעדיף שאשאר רווקה עד גיל עשרים וחמש? באמת.. העניין נהייה כה מגוחך טיפשי לא פחות אך זהו רוני.. ואיני רוצה לפגושו שוב כשהוא כך, אז עדיף לי לשתוק.. כן, פשוט לסתום את פי ולנצור את לשוני, איני אשגה שוב.
"לא חשוב… מה שלומך?" שאל במהירות ונשם עמוק כאילו וניסה להעיר את עצמו מהחלום המדהים ששהה בו, מהחלום שחצי ממני וכמעט כל כולי שוהה בו גם.. רק מנקודת מבט אחרת, ממאורע אחר, אשר לא ניראה או נפלט ולו פעם אחת.
או יותר נכון, הוא כן.. בפני ליאם, הבן אנוש היחידי שרציתי שידע על כך לפני כולם.. אני שמחה עם זאת ועדיין חשה את מה שחשתי אז מקודם בתא השירותים באותם הרגעים שנדמו כנצח אשר לא רציתי שייגמר, אבל גם מעט מהססת לגבי העתיד אשר בלתי נודע לי כרגע..
כאילו הכול נראה טוב בהתחלה אבל לבסוף.. כשהאור נדלק, או יותר נכון – הדלת נפתחת, הכול גלוי.. הכול מובן יותר.. הכול מלווה בהרהורים וערימת שאלות אשר מצטברת לגובה רב אשר בלתי ניתן לראייה עוד.. וזה כלל לא עוזר, רק מעיק.
"שומרת על זכות השתיקה עד שתספר מי בדיוק בת המזל?" אמרתי בחצי חיוך שובבי אך במבט ארוך ומאיץ בחוסר סבלנות והרפיה למען התשובה.
"פגשתי שתי נערות היום בצריף הפיתיונות.. והאישה הגבוהה פשוט.. את יודעת, הייתה הדבר המדהים ביותר שראיתי מימיי, עוצרת נשימה וכה חמודה ומתוקה.. היא כבשה אותי.. " אמר במלמולים שוטפים ובקושי ברורים כשחצי חיוך חולמני פרוס על גבי פרצופו כשלהבה רגועה ועדינה להטה בעיניו.. להבה שכבר שנים הייתה מכובת ורק אש בוערת באיום הייתה שם..
"בכזו מהירות התאהבת?" שאלתי בחצי חיוך מעודד שמחה בשמחתו.
"איני יודע איך לקרוא לכך אבל בפעם הבאה שאפגוש אותה.. אעשה הכול בשביל שתגניב אליי מבט.." לחש בהחלטיות חסרת דרך חזרה ויצא מהחדר.
וכשרוני רוצה משהו.. הוא משיג אותו, גם עם המחיר הוא רצח.
לפתע חרדה שטפה את כל כולי והורגשה בכל עורק, תא, ווריד ומערכת בגופי – למה לכל הרוחות אני כה מלהיטה אותו להתאהב? כשרוני מתאהב אין פירוש הדבר לקיים חגיגה, יש רק בשורה אחת לכך, בשורה רעה ומסוכנת.. בשורה שחייבים לסלק ולשכוח, אני ואמילי וגם.. רוני יודעים מה קרה לפני שנה וחצי.. אסור לחזור על הטעות הזו, חייבים במחויבות קפדנית וחסרת כל הרפיה, רחמים ורגש לעמוד בכך ולא לוותר.. למען אחי הבכור.

~כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 21~

השעה הייתה שמונה בערב.. מזג האוויר היה נעים ונוח להליכה רגלית קצרה חסרת כל מאמץ, אך איש לא נראה ברחוב או בהמשכו.
הייתי הנפש היחידה באזור.. שוב, חשתי כיצד ידיי מזיעות מפחד וזיעה קרה מבצבצת על גבי מצחי, שוב לבד.. בלי שום הרגשה בטוחה או מגונת, בלי שום אדם שיכול להגן עליי אם וירע לי דבר מה רע, נשמתי עמוק בתקווה להתעשת על הזיכרון המחריד אשר מתחיל לבצבץ בזיכרוני ובראשי, להדחיקו בתקווה שאכן אין הדבר.. טראומה.
לא, איני טראומתית, אני בסדר, הכול בסדר, השעה רק שמונה בערב.. אף אחד לא יכול למות בשעות הללו, אף אחד לא נחטף או מוכה בשעות הללו, אני רק הולכת למסיבת יום הולדת קטנה וטיפשית בין חברים טובים וזהו זה..
לפתע דממתי על ספת הדלת של ביתה של אמה, חברים?
דבר אחד עבר לי בראש כרגע, או יותר נכון הדבר שלא יצא לי מהראש ולו לרגע אחד עוד מהמבט הראשון, מישהו אחד ויחיד, ליאם. אני והוא לא דברנו מאז, הוא לא התקשר או שלח לי מיסרון, כאילו וכל מה שקרה בשירותים לא קרה מעולם ומעבר לכך, כאילו ומועלם לא נפגשנו או היינו אמורים להיפגש, כאילו והכול היה שרשרשת של טעויות אשר היינו כשני עיוורים מולם ורק עדיף לשכוח מכך – לשכוח אחד מהשני.
אבל..לא.. לא,לא,לא! איני רוצה לשכוח מכך, איני מוכנה לכך, אני זקוקה לו לצדי אפילו אם ורק נדבר פעם בשבוע, העיקר שסורר בינינו קשר מסוים, איני רוצה בכך, מעולם לא רציתי ולעולם לא ארצה.. ליאם נהיה חלק בלתי נפרד מחיי ומלבי וממי שאני, יש בקרים שהדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא להתקשר לליאם ולבדוק אם הכול בסדר עמו, אם הוא ישן טוב והיו לו חלומות טובים.. הוא נהיה חלק.. ערך! כן, ערך בלתי ניתן להפרדה לא משנה עד כמה לא נדבר, אבל זוהי רק ההרגשה אני זקוקה לתחושה גם.. למגע, למילים, לדבר מה להיאחז בו אשר באמת מורגש ולא רק מתעופף במחשבותיי.
במהירות פתחתי את הדלת בדאגה לגשת אליו ולבדוק אם הכול בסדר, פשוט הייתי חייבת לעשות זאת ולמנוע את עצמי כבר מזמן נהפך למשימה בלתי אפשרית.
"ערב טוב גם לך". אמרה אמה בצחקוק מכנסתי הדרמתית, וכמו שתמיד קורה לי.. לא היו קיימות זוג עיניים שלא ננעצו בי אבל הפעם, בגיחוך.
התעלמתי מכך וסרקתי את החדר מחפשת בנואשות בעיניי בעקבותיו ולבסוף כשמצאתי אותו, הוא רק התבונן בי, עיני השוקולד הללו שדרו לעברי מעבר מרק מבט ארוך ונוקב, שדרו דבר מה שלא הצלחתי להבין אבל חשתי זאת בחוזקה כאש אשר בערה בחמימות בעורקיי וגרמה לי להתמכר אליה מחדש בתחושה מלאת השלמה, וכשהוא חייך לעברי חצי חיוך חברי וטוב לבי הפסיק להלום בפראות ובפחד כמו שהיה עד עכשיו, פשוט.. נרגעתי.. חשתי כרגע בטוחה, חשתי בטוב, חשתי שוב מאושרת ומחוזקת יותר, חשתי שוב בנוכחות שלו אשר הייתה לצדי והופכת אותי בין רגע למה שאני באמת רוצה להיות, לא למה שגופי מאלץ אותי להיות, חשתי בנוכחות אשר הקסימה עד הפנוט יותר ויותר בכל רגע קטן וזעיר.. בכל רגע תמים ושקט שחלף. לא התייחסתי לאיש מלבדו, לא ראיתי או שמעתי איש מלבדו, וזה שוב קרה, נשאבתי מחדש לעולם שבו רק הוא ואני קיימים.. עולם שמה לא הייתי נותנת על מנת שיתקרב במעט למציאות המרירה שלי.
"תודה על המתנה!" אמרה לי שרון בחריפות וחטפה אותה ממני ובשנייה קטפה אותי ממחשבותיי אודות המלאך שלי.
"מזל.. מזל טוב.." מלמלתי בלחש בזמן שאמה דחקה בי לכיוון הכורסאות אשר כה מרוחקות ממנו, מליאם.

אלפי מבטים עברו ביני לבינו, היינו במרחק של מספר מטרים אשר נראו כארוכים יותר ויותר בכל שנייה שעברה אבל בנפש, ברגש, היינו צמודים יותר מאי פעם.
לפתע אמה לחשה לאוזני. "במקום לפנטז על החבר המכוער והמפגר של אחותי אכפת לך להשתתף במסיבה?" שאלה בזלזול אבל גם מעט בעוקצניות.
"הוא לא כך!" צעקתי אליה במבט מאיים, איני ארשה שידברו אליו כך.. לאדם האחרון שמגיע שידברו אליו בדיבור כה משפיל ומלוכלך אשר כה מחליא אותי וגורם לי בין רגע להתנפל כמגן הטוב ביותר שקיים.
"כי את לא מכירה אותו.. בכל מקרה בואי לשטיח, משחקים עוד מעט אמת או חובה". אמרה בקרירות והתיישבה על גבי השטיח הסרוג בצבעי הקשת הקיציים.
"אמת או חובה?" שאלתי בגיחוך. "כבר שנתיים שאפילו לא חלמנו עליו.." המשכתי.
"לא רוצה אל תשחקי! זו היום הולדת שלה והיא מחליטה!" אמרה בנימה צורבת וכלל לא התבוננה בי, גלגלתי את עיניי.. זה רק בגלל שהתנפלתי אליה או יותר נכון, בגלל שלא פעם אחת נתפסתי עם החבר של אחותה, היא תפשיר ונוכל לדבר על כך.. כן, בסופו של דבר הכול בסדר בינינו, הרי אי אפשר שלא, אבל עדיין אני מעט מרגישה אשמה..
"והנה הבקבוק!" אמרה שרון בהתרגשות והתיישבה לצד ליאם מגניבה לו נשיקה על גבי הלחי שהייתה כסכין החד ביותר שננעץ בלבי וגרם לי להיקרע בין רגע לגזרים ולתחושה כה רעה ובלתי ניתנת לשליטה, לסילוק או למעט שפיות אנושית להשתלט עליי, כה השתוקקתי לצווח אליה ולהרחיק אותה מפניו.. אילו ואמה לא הייתה עוצרת אותי הייתי עושה זאת, המחזה היה בלתי נסבל ואיני אתענה כך שוב עינוי אשר לא נרפה כעבור יום – יומיים.. עינוי מתמשך לאורך זמן אשר עדיין מעט צורב אבל כרגע, מורגש יותר מהפעם הקודמת.. ואני גם יודעת למה, בגלל מה שנאמר בינינו אתמול.
ואמת חובה? המשחק השנוא עליי ביותר! כבר חוויתי אותו יותר מפעם אחת על בשרי.. ואם יש דבר מה שלמדתי הוא לא להתקרב אליו כי תמיד איכשהו אתה יוצא ממנו פגוע גם אם ואיש לא שם לב לכך.