כמה פעמים.. עונה 2 פרק 12

נקודת מבט מתן-

כאב לי לראות את רותם ככה. איך החלום שהיא כל כך רצתה התנפץ לה מול בפנים.
הדבר היחידי שהיא רצתה -משפחה-
יכולתי לראות שהיא שבורה לרסיסים, אך מה יכולתי לעשות?
התקשרתי אליה, לא מופתע שהיא עונה אחרי הרבה זמן.

חזרתי לעבודה ישר אחרי הארוחה, היא נסעה עם ענת. מקווה שהכל בסדר.

"היי בייב" שמעתי אותה צוחקת, מה?
-"יפה שלי. איפה את?" צחקתי, מחליף רכב ונוסע אל הבית, ככה זה כשעובדים ברשת של רכבים.
"בפארק עם ענת, מאוד מאוחר. נכון?" צחקה ושמעתי את הצחוק של ענת מהצד השני
-"אני שמח שאת נהנית, אני בדרך מהעבודה. לקפוץ לפארק?"
"כן! אנחנו נשמח" אמרה בהתלהבות, הבטתי על שעוני רואה שהשעה 19:30 בערב

החניתי את הרכב בבית והלכתי ברגל אל הפארק ביחד עם הכלב של ענת, למדתי לאהוב כלבים עם הזמן. היה לי קשה לחיות עם חיה בבית..

שחררתי את העכבר הקטן הזה שרץ הישר אל ענת וליקק את כל פניה, ענת ילדה מדהימה.
אני מאחל לי שהילדים הבאים שהם ממני- יצאו כמו ענת. יפים, מנומסים, חכמים.

"נסיכה" קראתי לרותם שישבה על הנדנדה והסתכלה על ענת וחייכה. מצלמת כמה תמונות ומכניסה את הפלאפון הישר אל הכיס.
"בייב" צחקה והוסיפה במבט מתחנן "תנדנד אותי"
צחקתי ונדנדתי אותה הכי גבוהה והיא צעקה בהתרגשות, מזכירה את ענת..
"אמא את גבוה! את מגיעה עד לירח" אמרה בהתפעלות ענת,
שחררתי את הנדנדה ונתתי לה להפסיק להתנדנד מעצמה, מחכה לאהובה שלי שתגיע אלי.

חזרנו לבית מארגנים ארוחת ערב מהירה, כלומר רותם התקלחה ביחד עם ענת ואני הכנתי ארוחת ערב.
הכנתי בלינצ'ס, כמובן שהבלינצ'ס היה מוכן, רק היה צריך לשים במחבט ולהכניס מילוי.
הכנתי מילוי גבינה מתוקה, ועוד כמה מילויים טעימים. מפזר ריחות נעימים בבית.

"ריח טוב" אמרה רותם וכרכה את ידיה סביב מותניי ונשקה לצווארי כשגבי נצמד אל בטנה.
"אני שמח לשמוע" אמרתי בהתפעלות והנחתי את האוכל על השולחן, מביט בשתי הנסיכות של הבית מקולחות ולבושות בפיג'מה , רותם אכלה כמו תמיד. מנה אחת וזהו.
ענת בדרך כלל אוכלת 2 מנות, היום היא אכלה כמה ביסים ושתתה הרבה מים.. מה יש לה

"ענת תאכלי" עודדתי אותה בחיוב, בדרך כלל רותם לא מתווכחת על אוכל, רק כשענת לא אוכלת. אני חושב שענת מפתחת משהו, נקווה שזה לא הפרעות אכילה.
"אני לא רעבה" אמרה בהתנגדות, "קדימה ילדה גדולה, תאכלי עוד אחד" ביקשתי
היא התכופפה מתחת לשולחן וסירבה לעלות, רותם פערה את עיניה בתדהמה, לא מבינה מה יש לענת. השארתי את זה לי והתכופפתי מתחת לשולחן מנסה להביא את ענת משם. עם הצלחה היא התיישבה על בירכיי והאכלתי אותה, היא התנגדה..

"את חייבת לאכול, בסוף תכאב לך הבטן ואת תהיי נמוכה כמו אמר שלך" ניסיתי להצחיק אותה
"כואבת לי הבטן" אמרה ועשתה תנועה של ריפלקס הקאה, מה?
"תנשמי, תשעיני את הראש עליי כלפי מעלה ותנשמי" אמרתי לענת, היא השעינה את ראשה על החזה שלי ונשמה, הרמתי מעט את ראשה וככה הריפלקס של ההקאה יעבור לה,
זאת כבר לא פעם ראשונה שאני שם לב שהיא לא אוכלת טוב..
רותם תפסה בגבה והתכווצה מכאב, היא סובלת הרבה מכאבי בטן וגב. המחזור שלה עושה בעיות. היא עדיין ילדה – זה נורמטיבי.
היא בסך הכל בת 22. למרות שהיא כבר עברה את ההתבגרות ההורמונלית שנפגעה בגלל שהיא ילדה בגיל מוקדם. אבל הרופאה אמרה לה שזה בגלל שהיא עוד צעירה.
רותם הביאה לה קולה והתחילה לפנות את השולחן, לבקשתה של רותם השארתי נקי וניקיתי אחרי את כל הכלים שהשתמשתי בהם, כולל לשטוף את המחבת.

"איך היה בלימודים?" שאלתי, ענת הצמידה את כתפה אל ראשה ונמנעה מלדבר
"ענתי תספרי לנו" אמרה רותם במתיקות וכיסתה את הבטן של ענת כשהחולצה שלה התרוממה מעט למעלה, דואגת לחום גופה.
"אתם יודעים שהיום אמרו לי שאני מכוערת?" אמרה בעצב והסתובבה על גופי ככה שצד גופה נתמך בגופי וגופה התערסל בבטחון בגופי, אחזתי בגופה הקטן והקשבתי לשיחה.
"את לא מכוערת בכלל. את מאוד יפה" אמרתי , היא חייכה חיוך נבוך
"תודה" אמרה בחיוך ופיהקה פיהוק קטן, "אפשר לישון איתכם?"
תכננתי לילה אחר.. אבל אני אעשה הכל בשביל האוצר הזאת.
"לא ענתי, את צריכה לישון בחדר שלך" אמרה רותם והרימה את ענת על ידיה, הולכת איתה אל המקלחת על מנת לצחצח את השיניים שלה.
"רותם" קראתי לה מהמטבח מסיים לנקות את השולחן
"מה?" שאלה והתיישבה בספה , היא עייפה בזמן האחרון……
"תתני לה. לילה אחד לא יקרה כלום" חייכתי, היא פערה את פיה כלא מאמינה,
"אתה מתערב בחינוך שלי?" צחקה
"לא. אני גמיש" אמרתי בפרלטטנות והתיישבתי לידה בספה, היא נישקה את שפתיי ואמרה מיד "יש לי כאבים בבטן, אני לא יכולה!" מלמלה והלכה לקחת כדור.

נקודת מבט רותם-

לקחתי כדור לפני שאני אתפוצץ ונכנסתי לחדר של ענת, רואה אותה מכוסה בשמיכה שלה בזמן שהיא שרה שירים באנגלית, הסבר לג'ייסון!
"ענתי בואי, מתן מזמין אותך לישון איתנו. אבל זה רק חד פעמי. כל אחד ישן בחדר שלו, נכון?" שאלתי. היא הנהנה בראשה ובאה לחדר שלנו , נכנסת בין מצעי המיטה ומתכסה בשמיכת הפוך הנעימה ונשכבת בצד שלי במיטה, מאלצת אותי לישון באמצע .
אחרי אירגונים קלים נשכבתי באמצע, מחכים למתן שיסיים להתקלח. ענת נרדמה וזה אפשר לי לקרוא ספר על הגילאים של ענת. איך להתמודד, איך להתנהג.
מזכיר לי את מעשיי כשהייתי בסך הכל ילדה קטנה, נערה בת 15 וחצי עם בטן של תינוק.

**
(תחילת פלשבק)

שכבתי במיטתי הגדולה , שומעת ריבים של אבא ואמא כמו תמיד.
ליטפתי את בטני הטפוחה, בכלל לא נראת כמו בחודש חמישי להריון.
ליתר דיוק בשבוע ה-21. ליטפתי את בליטתי המתוקה שמתחה את עורי בצורה נוראית.
נראתי קורנת עם ההריון, אך הייתי כבויה.
קראתי ספר על ההריון, מגלה על העובר שבבטני, מה הוא מפתח עכשיו. מה הוא עושה, איך הוא חי.
קראתי על השבועות הבאים, על תסמינים, כאבים, עזרים.
נהייתה לי בחילה מהספר, הגעתי לחלק המפחיד. לחלק של הלידה.
שמתוכי, מתוך דבר כל כך קטן-יצא דבר ענק. עם משמעות.
מתוכי! יצא משהו, אך איך מגדלים תינוק? איך מקלחים אותו? איך מניקים אותו?
לא ידעתי מה לעשות.
פחדתי מהכאב, מהפחד הנפשי. היו לי לילות שלא נרדמתי מהפחד שיקרה משהו לעובר. שאני אתהפך על הבטן ואפגע בתינוק. או שיקרה משהו לתינוק ואני לא אדע..
רכשתי לי 2 חברות. 2 חברות טריות. אחת נשואה, עובדת בבית חבד. דתיה.
השניה, גדולה ממני בשנה, חיה את חיי הרווקות שלה.
אתם יודעים מה דומה בין שתיהן?
שתיהן יכולות לעזוב בכל רגע…

פתחתי את הלפטופ תוך כדי ששתיתי מים קרירים לאחר שאכלתי פרי שיזין בויטמינים את העובר.
גם את זה ידעתי דרר הספר..
כשהייתי עצובה וכואבת נכנסתי לאתרים וביקשתי עצות וקראתי עצות מאנשים אנונימים.
מספרת להם שאני בקשר רע עם אמא שלי, ואין לי איך לתקן.
אני כמובן עם זהות בדויה , אני כתובה שם בשם אמריקאי לחלוטין, בת 24, אופייני בגילי להיכנס להריון.
הציעו לי להתייעץ עם האמא, לשאול שאלות לגבי ההריון וכך להתקרב.
אני אנסה. למרות שידעתי את התשובות. אם לא הייתה לי תשובה הייתי בודקת באינטרנט.

עניתי תודה למי שענה ונכנסתי לפייסבוק המזוייף להסתכל על תמונות של ג'ייסון. הוא מבלה עם חברות.
הרגשתי נגיעות קלות מבטני, כמו פרפר קטן. רפרופים קטנים, קראתי על זה שזה יגיע מתישהו.
הבטתי על שעוני , רואה שהשעה כבר 19:59 בערב. החלטתי לרדת לאכול, כל היום אני אוכלת.. יש לי תאבון, אך לפני העדפתי להתקלח, שהוריי ילכו לחדר , ככה לא ניתקל אחד בשני.

יצאתי ממקלחת חמה וארוכה, בטני כבדה מעט. שפשפתי את בטני בחמימות, מורחת קרם על הבטן שנמתחה לי. נראתי נשית.
צילמתי תמונת פרופיל והסתכלתי על בטני. תחושה טובה, אבל כואבת. שאין חי עם מי לחלוק אתזה..
התלבשתי בטרנינג קליל, נהיה לי גלים של חום מההריון.. וחשקים נועזים לכל מיני דברים. אם זה למתוק, אם זה למלוח. ואפילו לג'ייסון. לנשיקות שלו, לליטופים שלו. למגע הגברי שלו בי.
"אתה בטח תהיה תינוק מפונק. מפוצץ מאהבה. אני יאהב אותך הכי בעולם" דיברתי לבטן שלי.
שמתי כפכפים בעקבות הרגל שהתנפחה מעט, למזלי לא יצאו לי הרבה ורידים.

ירדתי בזהירות למטה, נתמכת במעקה. פוגשת באבא עולה למעלה ונמנע מלגעת בי, זז הצידה במהירות בשביל לא לגעת בי חס וחלילה. בשביל לא להידבק.
הרגשת עוד רפרוף עדין. רציתי למצוא נושא שיחה.
הוא ברח ללמעלה, אני אקרא לו.
"אב-" עוד לא סיימתי לומר והוא הסתובב בעצלות,
"התינוק, הוא זז, רוצה להרגיש?" חייכתי חיוך שבור, הוא לא מרבה לדבר איתי.
כלומר.. אמא שלי גם לא מרבה לדבר איתי, אבל זה היה כבר רגיל.. עם אבא לא.
"א- זה יכול לחכות?" שאל, הבטתי בו במבט שקט והנהנתי בראשי. נדחיתי.
הוא לא רצה לגעת בבטן ההריונית שלי.
הוא ברח.
כשהסתכלתי באלבום תמונות של אמא וראיתי אותה בהריון, היינו דומות.
שיער חום ועיניים ירוקות, הבטן של אמא הייתה גדולה יותר, אבל היינו דומות, בחיוך. אבל החיוך נעלם.
כל מילום של הבטן שלי, בכל שבוע, זה היה כמו של אמא.
אותה תנוחה, רציתי להראות לה שיש לנו תמונות דומות. היא הצעלמה וביקשה ממני להחזיר את האלבום על מנת שלא אקלקל לה אותו. זה הזיכרון היחידי שלה היא טענה,
חייכתי. זיכרון ממני.
והיא מיד ניפצה אותו ואמרה 'הזיכרון היחידי שנראתי טוב, לפני שבאת' .
שתקתי.

הרגשתי עגלגלה וכבדה.. לקחתי לי ירקות וחתכתי לי סלט, אכלתי מהסלט שנשאר על הדוחחן מהארוחת ערב של אמא ואבא, אנחנו לא אוכלים ביחד.
אמא ואבא אוכלים ביחד וכשהם מסיימים אני באה לאכול. לא יושבים ביחד.
הכנתי לי חביתה עם צ'יפס. חשק עז לשמן מטוגן, למרות שאסור.
אמא לא העירה, לא היה אכפת לה.
אכלתי הרבה עוגות בריאותיות שהכנתי, מצאתי לי תחביב לבשל.

התיישבתי לאכול בשולחן אוכל ממול לטלוויזיה.
"אמא" קראתי לה והיא התעלמה , נאנחתי בשקט.
"כשהיית בהריון קרה לך שהרגשת כבדה?" שאלתי, למרות שידעתי שזה טבעי
"מאיפה אני זוכרת?!" אמרה בכעס. "בשביל מה שילמנו לך לרופאה צמודה!" כעסה
"כן. אני אשאל אותה. פשוט חשבתי שאולי את זוכרת" בלעתי את החביתה , מחליקה סלט במורד גרוני, היא עצמה את עינייה ונאנחה.
"תהני מהתקופה הזאת. היא לא תהיה עוד" אמרה בשקט. חשבתי לעומק, נכון.. זה הריון, צריך להינות, לתת לאנשים זרים ומבוגרים לשער באיזה שבוע את, אם זה בן או בת, ללטף את הבטן העגולה.
"כן" צחקתי, היא הביטה בי במבט לא מבין,
"כשאת תלדי נחפש לך דירה אחרת. שתוכלי לגור שם, את יכולה גם עכשיו להתחיל לחפש" אמרה בשקט.
אמא רוצה שאני אעזוב את הבית, אפילו עכשיו. שאני אמצא דירה ושאני אגור שם והם יבואו לבקר מתישהו.
כמובן שאמא אמרה כשאני יולדת אני ישר עוזבת את הבית, אני לא נשארת שם. זה מה שהיא אמרה, היא אמרה שהיא אספה אותי בחסד אח הבית רק לחודשים הראשונים ושאני אתחיל לחפש. אבא כמובן לא דיבר. אני רק בכיתי והתחננתי שישאירו אותי איתם.

סיימתי לאכול ועליתי לחדר שלי, מסתכלת בדירות באינטרנט, בתים יפים..
אבל כולם היו ענקיים, לא הייתי צריכה בית משלי כשזאת רק אני שם.
גם אין לי כסף לשלם. אין לי עבודה, אין לי מקצוע.

קיבלתי הודעה מענת , החברה שהכרתי לפני שבועיים מבית חב'ד.
'הי מתוקה. מה איתך?'
-'הריונית חח. את?' שלחתי וצירפתי תמונה של הבטן שלי
'מרגיש כאן ריק אחרי החג. אין אף אחד. בלי העין הרע איזו בטן'
-'אפשר מחר להיפגש' הצעתי
'כן. בבוקר? תבואי תאכלי כאן' , הסכמתי.

ניסיתי לישון אבל לא הצלחתי, היה לי פיפי, וגם לא מצאתי תנוחה טובה.
קמתי מהמיטה באיטיות ועדינות, מסתובבת בקומה בשקט, מנסה להקל על הכאב.
"לעזאזל רותם! הפחדת אותנו! חשבנו שזה פורצים!" צעק אבא. נבהלתי. לא ראיתי מאיפה הוא בא.
הלב נפל לי לתחתונים.
מהלחץ הלכתי אחורה והתנשמתי בכבדות, מחזיקה בידית של הדלת, מתרחקת כמה שאפשר מאבא. אמא באה להסתכל עלינו. אבא עמד ליד אמא בעוד דאני הייתי בצד השני, נשענת עם הגב על הבטן ונכנסת להתקף. נושמת במהירות ובכבדות.
לא יכולתי לדבר.
"תחזרי לישון" מלמל אבא והתקרב אלי, מנסה ללטף את ראשי וברחתי מיד לחדר, נועלת אותו אחרי.

לא הצלחתי להירדם שוב. הפה היה יבש.
קראתי בספר שיהיו חי המון נדודי שינה, בעיות עם השינה.
תחבתי כרית סביבי, מנסה שיהיה לי נוח, מדליקה טחוויזיה, נרדמת מידי פעם לחצי שעה, שעה. ואפילו עשר דק'.
הבוקר הגיע והייתי עיפה. אך לא הצלחתי לישון.
התארגנתי במקלחת ולבשתי על עצמי שמלת מידי (שמלה שמגיעה עד הברכיים) היא הייתה מבד שחור לייקרה, שנמתח על גופי. קניתי אותה בחודש השלישי כשרציתי לצאת למסיבה, ידעתי שהייתי בהריון, אך אף אחד אחר לא ידע. אבל מיד לאחר מכן כולם גילו ונאלצתי לא לבוא, עברתי משבר וטראומה.
בעקבות בטני בת ה21 שבועות , השמלה התרוממה מעלה וכבר לא נשארה עד הברכיים. היא הייתה יפה יותר ככה עם הבטן.
באיזה שהוא שלב התאהבתי בבטן הזו.

השמלה טשטשה את הבטן בעקבות הצבע השחור והמבנה הקליל שלה.
סירקתי את שיערי הארוך ונגעתי בפופיק שלי שיצא החוצה בגלל ההריון.
החזה גדל לי והגב התחיל לכאוב מהמשקל שמועמס עליו.
נכנסתי שוב לעשות פיפי לפני שירדתי לקומה הראשונה. לוקחת את הטלפון שלי ומסתכלת על ההודעות.

מאת; אבא
'בוקר טוב, איך ישנת? האם את בסדר.'
תמיד היה לו דיבור קריר.
-'אני בסדר.' החזרתי בקרירות

מאת; ענת
'קדימה ילדונת היכן את?' כתבה לי בעברית, התחזקתי בעברית.
-'אני עכשיו יוצאת' כתבתי, מסצכלת על ההודעה מאמא שכתובה באנגלית כרגיל

מאת; אמא
'תצאי תחפשי דירות. שלא תצטרכי להתמהמה עם זה' כתבה באנגלית
לא עניתי..

הלכתי ברגל ביחד עם בקבוק מים של חצי ליטר, מתהלכת ברגל עם נעלי הספורט שלי שיקל על הגב שלי. הסתכלתי על הנוף. מתיישבת על ספסל מידי פעם ונחה, שותה מים.
הסתכלתי על בתים למכירה וכתבתי מספרים, בחזור אני אחפש.
התקשרתי לסוכנת תיווך שתעזור לי לחפש דירה. היא אמרה שניפגש בצהריים לקפה בבית שלי ונחפש בתים. הסכמתי.

הגעתי לבית של ענת ובעלה ונכנסתי מותשת, שמחה שיש מזגן.
"איזה כיף" צחקה ענת וליטפה את בטני, חיפשתי את בעלה במבטי אך הוא לא היה.
"זוכרת שבעלי חזר לארץ? הוא קנה לך קמע והתפלל עלייך. גם אני, וביקשתי מחברות שיתפללו בשביל שהעובר שלך יהיה בריא" אמרה בשמחה "ושיזכה אותך לזכר"
"תודה" חייכתי, זה הדבר הכי מרגש שאמרו לי, היא נעלמה לרגע במטבח וחזרה עם ארוחת בוקר מפנקת!!! ושקית עטופה.

"הוא בבית כנסת, תקראי" חייכה ומזגה לנו לאכול,

'לרותם.
האחות הקטנה של ענת, החברה הכי טובה של ענת, האושר שנכנס לבית שלנו.
הענקת חום ואהבה, שמחה וחיים לבית.
אני מתפלל ובעזרת הקמע הזה תישמרו את והעובר שלך מכל רע. ושבעזרת ה'
נזכה להיות בברית של הקטן. ואם זו בת, שתזכי לבת מדהימה ומתוקה,
אני מאמין שתחנכי אותם רק לטוב.
אומנם אין לנו ילדים, אך את בהחלט הילדה שלנו,
ואנחנו נהיה הדודים של המתוק שבבטן שלך.
משפחת שטיין'

חייכתי ולא יכולתי לעצור את הדמעות מלזלוג על פניי, סגרתי את צמיד קמע על ידי והתחלתי לאכול, כמובן אחרי שחיבקתי אותה מאות פעמים והודתי להם.
"תאכלי" אמרה בחיוך, סיימנו לאכול ולשתות וישבנו בספה, רואות טלוויזיה.
"רוצה לאפות משהו?" שאלה בחיוך, הנהנתי בראשי.
הוצאנו מצרכים מחפשות משהו להכין. אני ישבתי בכיסא וחשבתי מה להכין,

"סופלה שוקולד, עם מלא שוקולד" חייכתי במתיקות
"לא. זה עם הרבה ביצים, וזה לא מבושל מספיק" אמרה בדאגה
"אבל זה טעים" צחקתי כשהיא דאגה לי, אמא שלי לא דואגת ככה.
"את צריכה לשמור על בריאות. יש פשטידת ירקות בריאותית" אמרה בהתעניינות, עשיתי קולות הקאה וצחקתי, היא גלגלה את עיניה עם חיוך מרוח על שפתיה והתחלנו להכין.
אחרי הרבה זמן הפשטידה יצאה מהתנור ואני כמובן רציתי ישר לטרוף אותה!
אכלתי חתיכה נכבדת ושתיתי המון מים, מאושרת ע"י ענת שאני בדרך הנכונה.

"למה את שמה כיסוי ראש? יש לך שיער יפה" אמרתי כשראיתי שהיא בלי כיבוי ראד מכיוון שרק שתינו כאן.
"כי ככה אני מאמינה" חייכה והסתכלה על שמלתי בהערצה,
"המשפחה של האקס שלי הייתה מזמינה אותי תמיד לחגים ולשבתות. כי אנחנו לא עושים חגים ושבתות" הסברתי
"הוא לא רוצה לחזור?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה. נזכרת ברגעים היפים.
"הוא לא הרשה לי לאכול חלב ובשר ביחד" צחקתי, נזכרת שרציתי לאכול אצל חברים שלו שהם לא יהודים, והוא לא הרשה
היא חייכה חיוך רחב,

"אני צריכה ללכת לבית, נהניתי! תגידי תודה לבעלך" הודתי ויצאתי אל הבית,
התקשרתי אל אמא להודיע לה

"מה!" ענתה בכעס
-"אני הולכת לחפש בתים עם המתווכת, רוצה להצטרף?"
"אחר כך" ענתה

פתחתי את הדלת בשביל המתווכת, מציעה לה עוגה ולשתות, היא נענתה בחיוב וביקשה שאספר לה עלי.
"אני מחפשת דירה בשבילי, קטנה, קרובה לכאן. או באזור שקט. ושתהיה זולה" הודתי, לא יודעת איך לממן את הדירה.
"אני לא יכולה להתעלם מכך שאת מאוד הריונית" הצביעה על בטני,
"כן. אבל זה לא נורא, הוא יהיה באותו חדר איתי. עד שאני אסתדר" הודתי
"יש לך בית מקסים, אני לא מבינה למה את רוצה לעבור" הודתה בשקט
חייכתי בשקט. גומעת את רוקי. לא מספרת לה כי התנאים עם הפסיכולוגית היו שניפגש לייעוץ, ושאני אגור עם ההורים שלי שיהיו שותפים להליך.
"אני מבינה. את עוזבת בלי רשות? את צגורי עם בן זוג?" שאלה
שתקתי.
"זה לא חשוב כרגע. אני רק צריכה לראות דירות" התעלמתי מדבריה
"סליחה" אמרה מיד והראתה לי סגנונות, הנהנתי ויצאנו אל הרכב שלה.
"הבתים פה יקרים, צריך ללכת לאזור אחר" אמרה, הנהנתי בראשי. תופסת בבטני כשהאוטו קיפץ מידי פעם.
"את יכולה לנסוע לאט?" ביקשתי בשקט, היא הנהנה בראשה.
מצאנו דירה אחרי שעות ארוכות של הליכה ברגל, ופיפי שנאלצתי לעשות בשירותים בדירות שהלכנו אליהם, אחרי שניקיתי שעה עם חומרי ניקוי.

חזרנו לבית וההורים שלי היו שם, מצאתי דירה להשכרה, קומה אחת. בעלת חדר מרווח בשבילי ועוד חדר לתינוק שגם ככה ישן איתי, ומקלחת ושירותים. גינה עם פרטיות בחוץ, סלון גדול עם ריהוט, ומטבח גדול. בדיוק בשבילי.
זה היה נסיעה של חצי שעה מהבית של ההורים.

ההורים ראו את הדירה, בליבי התחננתי שלא יחתמו.
"רותם את רוצה?" שאל אבא, לא הספקתי לענות ואמא ביטלה אותו וחתמה על ההשכרה של הבית.
"נעביר היום את החפצים" אמרה בהתרגשות אמא. שתקתי.
המתווכת הסתכלה עלי ברחמים ויצאה עם חיוך וכסף מהבית.

אמא העמיסה בנלהבות את הדברים ברכב , אני רק ארזתי את הבגדים.
עד השעות הקטנות של הלילה העברנו הכל.
החדר שלי היה מסודר, הבית שלי היה ריק

"תשארו כאן?" שאלתי בחיוך והבטתי על הבית הקטן שלי, הם הנידו את ראשם לשלילה.
"אתה יכול לשים אזעקה? אני מפחדת להיות לבד. ולשים לי מחר סורגים וגדר?" ביקשתי מאבא, הוא הנהן בראשו.
"אולי אני אחזור איתכם ומחר אני אעשה קניות של אוכל לבית, בשביל שאני אהיה מאורגנת" ביקשתי, אבא שתק. אמא הנידה את ראשה לשלילה ומלמלה "סוף סוף".

נשארתי לבד בבית הריק, ביחד עם המחשב נייד והטלוויזיה,
נרדמתי על הספה והתעוררתי ישר בבוקר, מתקשרת לחברות מבית הסםר הקודם ומזמינה אותם אליי , רוצה להיפגש אבל כולם ישר ניתקו ככשמעו את השם שלי.
"בוא ננקה את הבית" דיברתי אל הבטן שלי, מטאטת ושוטפת את הבית הקטן, אך גדול מבפנים.
מנקה הכל ומשאירה נקי ומסודר.
הלכתי לקניות ברגל במכולת הקרובה, השכונה הייתה שקטה וקטנה.
חזרתי לבית ואפיתי עוגה, מסתגלת לחיים. גם ככה הייתי לבד תמיד.
הלכתי לשכנים שלצידי וחילקתי עוגה, מברכת לשלום ומנסה ליצור קשרים, כולם מבוגרים.
זוג מבוגרים התייחסו אליי בחמימות. נהניתי כאן.

שבוע עבר והודעתי לענת שעברתי דירה, היא העבירה לי את השיעמום בבית. אך כשהיא חזרה לארץ שיעמם לי.
בכיתי הרבה.
חזרתי לבית של ההורים שלי וגורשתי ע"י אמא שלי, היא כמובן לא התייחסה.
"אני רוצה לחזור לכאן. אני לא רוצה לגור שם" ביקשתי בהתחננות
"אי אפשר" אמרה אמא, הסתכלתי על אבא והתחננתי אליו
"אני מפחדת להיות לבד. כשהתינוק ייוולד אני אעבור לשם. בבקשה עכשיו תתנו לי לישון כאן"
"לא" אמר אבא, אוך. שונאת אותם.

"בואי אני אשים אותך בדירה שלך" אמר אבא כשהשעה הייתה מאוחרת, לא רציתי ללכת.
"אני רק אסיים את התוכנית" ביקשתי, ואז עוד תוכנית, ועד מהרה הגיעה השעה 12 בלילה.
"מה הסיפור?" שאל בזלזול
"אני לא אוהבת להיות לבד. אני תמיד לבד. אל תגלה לאמא. היא שוב תרביץ לי" סיפרתי בשקט
"תרביץ?" לא שמע נכון אולי
"היא הרביצה לי בפעם הקודמת שלא רציתי לעבור דירה" סיפרתי בשקט, אוספת את דבריי ויוצאת לבחוץ בשקט, אני אלך ברגל קצת.
"מחר יש לי אולטרסאונד. הרופא רוצה אני אביא איתי משפחה, שגם הם יוכלו לחוות את זה" סיפרתי בחיוך שבור
"אני עובד" יצא מזה מיד
"כן. אמרתי לו שאתם עובדים ושאין לי עוד אנשים בחיים חוץ ממך" חייכתי
הוא המשיך ללכת ברגל לידי.

אחרי עשר דקות של הליכה ברגל התיישבתי בספסל ושתיתי מהבקבוק מים שבידי.
ככה עשיתי הפסקה בין הליכה להליכה.
"התינוק זז" חייכתי, מניחה את ידי על הבטן, מרגישה אותו.
"רוצה להרגיש?" שאלתי כשהתיישבתי שוב בספסל, הוא נאנח והוסיף "זה יגרום לך ללכת מהר יותר?" .
"אתה יכול ללכת. אני אסתדר" אמרתי בכעס
"על מי את כועסת?!" שאל בכעס. שתקתי.
המשכנו ללכת עד שהגעתי לבית וגיליתי שעברו עליו גנבים.
פחדתי להיכנס לבד.
אבא נכנס בחוסר חשק ובדק מה גנבו, כמובן שלא היה מה לגנוב כי אין לי כסף.

"אתה יכול להישאר עוד טיפה? זה פחות כואב כשאתה נמצא" ביקשתי בשקט
"כן" אמר בשקט ואני הלכצי אל החדר, מתקלחת ויוצאת מהמקלחת עם פיג'מה, נועלת בקפידה את כל הבית ובודקת שאבא עדיין בספה.
"רוצה לאכול?" שאלתי כשהוצאתי דגנים מהארון, מתחילה לאכול.
"תלכי לישון" אמר אבא כשראה אותי קוראת ספר. הנדתי את ראשי לשלילה,
"אני מפחדת ללכת לישון ולגלות שעזבתם אותי"
הוא חלץ את נעליו ונשכב בספה השניה, כשראיתי שהוא נרדם הרגשתי בטוחה ללכת לישון.
כשקמתי באמצע הלילה לשירותים פחדתי לגלות שהוא עזב.
והוא עזב.
הלב שלי נשבר לרסיסים.
בכיתי הרבה, לא ידעתי מה לעשות עם החיים האלו.

עוד שבוע עבר והפעם חזרתי לבית, פחדתי להיות לבד. אמא ואבא קיבלו אותי, בערך.
הם כמובן רבו איתי המון. וכעסו שאני מבשלת הרבה.
עשיתי כדבריהם ואת רוב היום בבית וכשהם היו חוזרים הייתי יוצאת לטייל.

(סוף פלשבק)
**

מתן יצא מהמקלחת, נושק לשפתיי ונשכב לידי. הזיכרון הסה היה קשה מידי.
"אני אתקשר לסבתא ולסבא? אני אבקש סליחה?" שאלתי את מתן, אני צריכה לבקש מהם סליחה שבגללי הם ככה סבלו..
"רותם תמחקי אותם. הם לא המשפחה שלך יותר, אני המשפחה שלך. אין אמא, אין אבא, אין סבתא ולא סבא ולא דוד ולא דודה" אמר, כאב לי.
"לך קל להגיד" נאנחתי בשקט, מניחה את ראשי על החזה שלו ומסה לא לבכות.

יום למחורת הלכתי ליד הבית של סבתא אחרי העבודה ולמזלי שרון לא הייתה.
"באמת התביישת בי?" שאלתי כשהיא יצאה מהבית לחצר
"רותם" אמרה בבהלה
נשכתי את לשוני וחיכיתי לתשובה
"אני- זה. זה לא להתבייש, פשוט-" אמרה בגמגום
"התביישת בי" אמרתי בגועל
"אני מצטערת." אמרה בשקט
"איך חשבת שהכל יסתדר? אני בחיים לא חשבתי שככה תתייחסי אליי" בכיתי בשקט
"אני יודעת. אני מצטערת" אמרה בשקט שוב
"סליחה לא עוזרת" אמרתי בשקט
מסתובבת על עקבותי בחזרה לאוטו. לא לבכות רק לא לבכות
"תסלחי לי. תשכחי מזה, זה היה רק מתוך תסכול!" אמרה בעייפות
"כל החיים שלי התביישו בי, התביישו במי שאני. קראו לי זונה, קראו לי שרמוטה, קראו חי חולת מין. אנשים הרביצו לי. אנשים החרימו אותי. במשפחה שלי שיקרה בנוגע אלי , הם סיפרו לכוחם שאני מאומצת, העיפו אותי מהבית. כולם שנאו אותי , את אומרת לי לסלוח" מחקתי לה בפנים.

חזרתי לבית תשושה, ענת אצל אבא שלה. חזרתי לבית ריק, מזכיר לי נשכחות.
החלטתי ללכת לקניון, לקנות כמה דברים.
התעוררתי לבוקר עייף, נכנסת לשירותים ועושה את מה שנחוץ לי.

מתן ישב בסלון עם כוס קפה ועוד כוס נס קפה בשבילי, התיישבתי לידו והומאתי מהכיס שלי הפתעה. אם אפשר להגיד ככה.
"מה קנית לי" צחק, הוצאתי מהכיס מקל ומיד אמרתי "מזל טוב. אתה אבא"
מתן בלע בכבדות את הנס קפה ותפס את הבדיקת הריון, רואה 2 פסים. הריון.
"הייתי מנשק את זה אבל זה נגע לך בפיפי!" אמר בהתרגשות והרים אותי באוויר ונשק לשפתיי.
נישקתי אותו חזק. ידעתי שזה יבוא בסוף. אני בהריון!
"יהיה לנו תינוק!" אמרתי בהתרגשות,
"אמן" קרא בהתרגשות ונישק אותי בהערצה.

"איך?" מתן שאל, ידעתי שהוא התכוון שאיך ידעתי שאני בהריון
"המחזור איחר לי בהרבה, והבחילות והכאבי בטן. עברתי את הסרט הזה" הודתי בחיוך
"אבל הרופאה אמרה שהכל בסדר" צחק
"כן" הודתי בחיוב, "אבל זה בנינו!" הזהרתי, מפחדת מכל דבר.
מוציאה את הקמע שבעלה של ענת קנה לי ושמה על היד, מסםרת למתן על זה.