כמה פעמים.. עונה 2 פרק 3

התעוררתי לבוקר חמים ונעים. לא רציתי לקום מהמיטה.
הסתכלתי הצידה וראיתי את מתן ישן לו בשקט ובנוחות.
לא רציתי לקום ולהתנתק מהחיבוק הנעים הזה של מתן, נרדמנו מחובקים ורגלינו סבוכות אחד בשניה.
קמתי מהמיטה והלכתי לראות מה עם הנסיכה שלי, לפעמים קשה לי..
אני מנסה להיות כל כולי של מתן , אבל זה לא מתאפשר לי.
אנחנו לא יכולים לצאת ביחד עד מאוחר.
תמיד יש את ענת. אני לא מתלוננת! חס וחלילה- שלא תחשבו..
פשוט קשה לי ואני לא רוצה שמתן ירגיש שהוא עדיפות אחרונה, אבל הוא יודע שזה לאן שהוא נכנס כשהתחלנו לצאת וגם כשהתחתנו.

"בוקר טוב נסיכה שלי. איך ישנת?" שאלתי בקול צרוד.
"מעולה, איך ישנת אמא?" שאלה ענת בחיוך. היא ישבה על הספה וראתה טלוויזיה.
"גם מעולה. אני הולכת להתארגן ובאה, טוב?" שאלתי, היא הנהנה בראשה וחזרה לטלוויזיה.

נכנסתי בחזרה לחדר, צחצחתי את שיניי ושטפתי פנים.
הורדתי את הפיג'מה שלי ונשארתי רק עם חזיה ותחתונים.
"בוקר טוב יפיפייה שלי" שמעתי את מתן אומר,
"בוקר טוב מיאמור" עניתי והוצאתי מהמזוודה שמלה קצרה ונעימה.
עם הזמן התחלתי ללכת עם שמלות קצרות ובגדים קצרים ונוחים.
מתן הצליח להוריד את המחסומים שלי..
פעם לא הייתי הולכת עם בגדים כאלה קצרים, אחרי ההריון קיבלתי נקודת ראיה אחרת.
פחדתי שהבגדים הקצרים יתנו לאנשים עוד דרך למצוא את הפגמים שלי.
"את יכולה להישאר ככה, זה לא מפריע לי" ענה מתן כשלבשתי עליי את השמלה.
"אה, זה לא מפריע לך?" אמרתי בציניות. הוא צחק.
התקדמתי אל המיטה והתיישבתי על מתן ששכב על המיטה על הגב.
כל רגל שלי מאחד מצדדיו של גופו.
הוא התיישב וליטף עם ידיו הגדולות והמחוספסות את רגליי החשופות.
כרכתי את ידיי סביב צווארו ואצבעותיי התפתלו בין שיערותיו הקצוצות.
נשקתי לשפתיו נשיקה קצרה והוא העמיק את הנשיקה.
הוא כרך יד אחת סביב מותן שמאל שלי וקירב אותי עוד יותר אליו וסגר את הפער בנינו.
"אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך קטן וחזרתי לנשיקה שלנו.
הוא העמיק את הנשיקה ולא שחרר אותי ממנו- מלבו.
"אני אוהב אותך" אמר לאחר שהתנתק מהנשיקה.
אף פעם לא חשבתי שאני אהיה מהטיפוסים האלה שמזכירים כל שנייה לבן זוג שלהם שהם אוהבים אחד את השני.
זה נשמע קיטשי. 'אני אוהבת אותך' בשביל מה צריך את השטויות האלה.
אבל האהבה משטת בי… אני מאלה..
חיבקתי את מתן וקברתי את ראשי בצווארו והסנפתי את הריח הנעים שלו.

"אמא!" שמעתי את ענת קוראת לי
"מה?" שאלתי, לא היה לי כוח לקום. התגעגעתי אל מתני.
"יש מישהו בדלת" אמרה ותוך שנייה נכנסה לחדר, הרגשתי מובכת שהבת שלי רואה אותי ואת מתן ככה.
קמתי ממנו ונשקתי לשפתיו נשיקה אחרונה והלכתי אל עבר הדלת לראות מי שם.
"אמא בא לי ללכת לבריכה" אמרה ענת בהתפנקות,
"אנחנו נלך לאכול ואז נלך לבריכה, טוב?" שאלתי, היא הנהנה בראשה
"התלבשת בבגד ים?" שאלתי בחיוך והבטתי על לבושה, היא לבשה שמלה קצרה לבנה והכתפייה אחת נפלה לצד, ומתחת ראו את הבגד ים הוורוד שלה.
היא הנהנה בראשה והתיישבה בחזרה בספה והסתכלה עליי כשהלכתי לדלת.
"בוקר טוב" שמעתי את הקול של עדי ואלירן ביחד. עוד לא הספקתי לעכל שזה הם.
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך והכנסתי אותם לחדר שלנו, הם היו לבושים בבגדים פשוטים ומתחת ראיתי את הבגד ים שלהם.
"הולכים לארוחת בוקר? באנו לקרוא לכם, שנלך ביחד" אמרה עדי בשמחה
"אמ- כן. מתן רק יסיים להתארגן" אמרתי והם הנהנו בראשם והתיישבו ליד ענת.
אני בינתיים ברחתי לחדר של מתן ושלי וזירזתי את מתן שהתעכב במקלחת.
"מתני תסיים להתארגן עדי ואלירן מחכים לנו" אמרתי בקול
"שתי דקות אני מסיים" אמר והוסיף "תסגרי את הדלת של החדר, או שכולם יתעלפו מהגוף היפה שלי".
"אתה מתכוון שלא כולם יתעלפו מהגוף המכוער שלך" אמרתי ושמעתי אותו צוחק.
יצאתי מהחדר וסגרתי אחריי את הדלת.

חיכינו למתן, זה לקח יותר מ2 דקות. יותר בכיוון של 10 דקות.
"בוקר טוב למשכימים" אמר מתן, את האמת לא ידעתי מה זה משכימים..
"בוקר טוב לישנונים" אמרה עדי בחיוך ויצאנו מהחדר אחרי שווידאתי שלקחתי הכל בתיק צד שלי, מים לענת, חטיפים, פרי, קרם הגנה, כובע שמש.
נכנסנו לחדר אוכל וענת התיישבה בשולחן ואנחנו הלכנו להביא אוכל, הבאתי לענת גם אוכל ושוקו בכוס.
כשבחרנו אוכל והיינו רחוקים מכולם יכולתי לשאול את השאלה שרציתי.
"מתני" אמרתי, הוא המהם בקולו
"מה זה מכמים?" שאלתי ללא הבנה, איך אמרו את המילה הזאת?
"הדבר הזה בצבא?" שאל והביט בי במבט לא מובן
"לא.. מה זה המילה הזאת משמשמ-?" אמרתי ללא הבנה והפסקתי את המילה באמצע
"איזו מילה" צחק
"זאת שאמרת בבוקר" אמרתי בהתבאסות. דווקא רציתי לדעת מה זה אומר.
"משכימים?" שאל בחיוך. הנהנתי בראשי והרגשתי את לחיי מסמיקות.
"זה משהו רע? אם כן אל תגיד ואם עוד פעם אחת תגיד את זה ליד ענת אני מרביצה לך" אמרתי כאיום. אם זה עוד אחד מהקללות האלה אני אכעס.
"זה לא קללה" צחק והוסיף "משכימים זה אנשים שקמים מוקדם" ענה
"אה" אמרתי והוספתי "איך אמרת שקוראים לזה? משקמים?" אמרתי שוב
"משכימים" אמר בחיוך והוסיף צחקוק מהיר.
"אתה לא אחד כזה" אמרתי בחיוך מובך.
אני 7 שנים בישראל עוד מעט ואני לא יודעת את כל השפה הגבוה הזאת.. זה מסתכל אותי.
"אני יכול להיות אחד כזה" ענה בהתחכמות

חזרנו לשולחן והגשתי לענת את האוכל, היא אכלה בשקט ומלמלה לעצמה מילים באנגלית.
"אמא את יכולה להעביר לי את המלח?" שאלה ענת באנגלית והוסיפה "בבקשה"
"כן" אמרתי והעברתי לה את המלח, היא אכלה ביצה מקושקשת וירקות.
"ענת היום את איתנו, נכון?" שאלה עדי והרגשתי לא נעים..
אני לא רוצה שהיא תהיה מחויבת אל ענת, היא צריכה להנות ולבלות עם אלירן.
לא לשמור על ענת.
אבל היא כ"כ מתעקשת לשמור עליה. עדי סיפרה לי הרבה פעמים שהיא רוצה ילדים, אבל אלירן לא מציע לה נישואים.
ניסיתי לעודד אותה שהיא צעירה, היא בסה"כ בת 23.
"נהיה בבריכה, ונלך לים" אמרה עדי בשביל לנסות לעורר את דעתה של ענת. אבל ענת רק הסתכלה עליי ולא ידעה מה להגיד.
"ונאכל גלידה" אמרה שוב עדי. אבל ענת רק הסתכלה עליי ואכלה בשקט.
"את רוצה ענתי?" שאל אלירן, היא הסתכלה עליו וחייכה
"ואמא תהיה לבד?" ענת שאלה והביטה בי בפרצוף עצוב
"היא לא תהיה לבד, היא תהיה עם מתן" אמר אלירן
"לא יודעת" אמרה ענת והמשיכה לאכול, כל המבטים של השולחן היו עליה.
"ענתי אם את רוצה ללכת איתם את יכולה, אני ומתן נהיה פה ונחכה לך כשתחזרי" אמרתי
ענת הסתכלה עליי בחשד וענתה "בטוח?"
"בטוח ילדה שלי, תלכי איתם ותהני איתם" אמרתי והתרוממתי מעט ונישקתי את הלחי שלה.
"טוב, אז אני אהיה איתכם" אמרה בחיוך מאושר.

סיימנו לאכול, הרמתי את ענת על ידיי וחיבקתי אותה חזק ונשקתי למצחה מאות פעמים. היא חיבקה אותי וצחקה
"אמא אני אראה אותך יותר מאוחר. אני לא עוזבת לשנה" צחקה,
"אני יודעת. אני בסה"כ רוצה לנשק אותך, אסור לי?" שאלתי בחיוך
"מותר" אמרה ונישקה את הלחי שלי.
"מיילי אמרה שפעם הייתי פיצית והבטן שלך הייתה ענקית כמו אבטיח גדול" אמרה ענת בחיוך גדול. מיילי חזרה לניו יורק, היא לומדת שם. האמת.. הלימודים שם יותר ברמה.
אבל אני לא רוצה לחזור לשם.
אני לא חוזרת אל העבר שלי…..
מיילי באה לבקר אותנו בחופשים שיש לה מהאוניברסיטה, היא באה הרבה לבקר. החדר שלה נשאר אותו חדר. החדר בממד. שום דבר לא השתנה.
היא וליאו עדיין לא סגורים על עצמם, פעם נפרדים, חוזרים. אבל רואים שהם מאוהבים.
"נכון.. היתי שמנה" אמרתי בחיוך רחב
"לא היית שמנה" צחקה ואמרה "היית בהריון!" היא דיברה בהתרגשות.
"נכון. כי מי היה בבטן שלי?" שאלתי בחיוך
"אני" אמרה בבטחון.
הורדתי אותה לריצפה ועשיתי לה צמה שמתחילה מקודקוד ראשה.
זה הבליט את פנייה היפות והעדינות. עינייה הירוקות נצצו.
"בואי נשים קרם הגנה" אמרתי ומרחתי אותה בקרם הגנה, בפנים ובגוף.

"עדי, הנה הקרם הגנה, תמרחי לה כל שעה" אמרתי בחיוך והבאתי לה שקית עם הדברים של ענת.
"ופה יש לה בקבוק מים, היא חייבת לסיים אותו" הסברתי והראתי לענת את הבקבוק מים של הליטר וחצי שנמצא בשקית. היא חייבת לשתות את כל המים.
עד סוף היום הבקבוק צריך להיות ריק. היא עלולה להתייבש אם היא לא תשתה.
"ויש לה פה כובע ומשקפי שמש, שתשים אותה כשתהיו בים. ואת הכובע תשימי לה יותר מאוחר כשהשמש תהיה חזקה" אמרתי בדאגה
"טוב אמא" אמרה עדי בחיוך והביטה על ענת שצחקה, היא הייתה על כתפיו של אלירן.
אלירן הוא כמו דוד שלה.
אני ועדי חברות כבר 5 שנים. בחיים לא חשבתי שאני אחזיק מעמד ככה.
"ויש פה חטיפים ופרי בשבילה וגם בשבילכם, וגם כל הדברים שיש לה פה, זה בשבילכם" עניתי בחיוך
"תודה" אמרה "אפשר עכשיו ללכת?" שאלה
"כן, אבל רגע" אמרתי בצחקוק קל, "יש פה מגבות ומשחקים, תהנו" אמרתי ונישקתי את ענת פעם אחרונה והבטתי עליהם הולכים לבריכה.

"אז אנחנו לבד" אמר מתן. הנהנתי בראשי.
"רוצה שנלך למסיבות שיש במלון ליד?" שאל, הנהנתי בראשי והלכנו אל המלון השני
"בייב תתעודדי" שמעתי את מתן אומר.
"היא תהיה בסדר. היא נמצאת איתם הרבה" ניסה להרגיע אותי.
את האמת ענת נמצאת איתם הרבה, יש שבתות שאלירן ועדי קופצים אלינו בספונטניות ולוקחים איתם את ענת.
למשל לפני שבועיים הם לקחו אותה לשדה של הכלניות, ולפני חודשיים הם לקחו אותה לת"א, למקום יפה כזה.
הם אוהבים אותה.
"אלירן רוצה להציע נישואים לעדי" אמר מתן אחרי שהיתה בנינו שתיקה.
"באמת?" שאלתי בהתרגשות
"היא כ"כ מחכה לזה" אמרתי בשמחה
"כן. הוא רוצה שבערב אחרי הארוחת ערב, הוא יעלה איתה לקומה האחרונה שמשקיפה על כל הנוף ושם הוא רוצה להציע לה נישואים" אמר וזה הרגיש כ"כ רומנטי.
"אני כ"כ שמחה בשבילה" אמרתי בהתרגשות.
"אבל אל תגלי" צחק ונכנסנו אל המלון שבו הייתה המסיבה.

רקדנו ואפילו שתינו. אבל לא השתכרנו. כי זה בוקר.. ויש לנו אחריות.
"אני לפעמים מרגישה זקנה, אני לא נהנת. המוסיקה כואבת לי באוזניים" אמרתי בחיוך
"כן, המוסיקה מעפנה. ואת דיי זקנה" אמר בחיוך גם הוא
"זה לא כואב לך באוזניים?" שאלתי בתדהמה
"התרגלתי לזה." אמר והוסיף "זה פחות כואב מהצעקה שאת נותנת לי כשאני משאיר כלים בכיור"
המשכנו לרקוד ולהנות. העיקר להנות.
"אמא של ענתי" שמעתי קול קורא לי.
"אתה יכול בבקשה לא לקרוא לי ככה?" שאלתי, יש לי שם- רותם.
היא עוד לא מבינה מה עברתי בכל השלב של ההריון שלה.
יש כאלה שאומרים שהתינוק מקבל את האופי שלו לפי ההתנהגות של האמא בהריון.
הייתי דכאונית כל ההריון, הייתי מוזרה בהריון. פעם שמחה, פעם עצובה, פעם כועסת, פעם צוחקת.
ענת יצאה כ"כ שמחה, כ"כ אופטימית ואוהבת. ההפך ממה שחוויתי בהריון.
"אז איך קוראים לך?" שאל בחיוך רחב,
"רותם" עניתי והרגשתי את ידיו של מתן נכרכות סביב מותניי.
"מה שלום אשתי היפה, עדיין סובלת כאן?" שאל מתן ולא שם לב שדיברתי עם מישהו.
"סובלת פחות" אמרתי בחיוך קטן.
"אני לא אפריע לך עם חברים שלך" אמר מתן וחזר לרקוד עם חברים שלו.
אני פרשתי לצד.
חיפשתי את ההוא שדיבר איתי, ולא מצאתי.

"נחזור למלון?" שאל מתן, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני רוצה ללכת לקניון" אמרתי בהתפנקות.
"בכיף, נלך לקניון החדש" אמר והזמנו מונית אל הקניון החדש.
בינתיים הוצאתי את האיפון מהתיק ובדקתי אם עדי התקשרה..
עברו כבר 3 שעות והיא לא התקשרה..
חייגתי את המספר והתקשרתי.

"הי רותם" ענתה עדי ושמעו על קולה שהיא היתה מאושרת.
-"עדי, איך אתן? נהנות?" שאלתי בשמחה אך בליבי רצו מחשבות אם היא דאגה לה.
"כן, בדיוק אלירן והיא שוחים, הוא מלמד אותה לשחות בעמוקים" אמרה
-"יש לה מצופים?" שאלתי בדאגה
"כן, ואלירן לידה נמצא בכוננות לתפוס אותה, זה לא כ"כ עמוק" אמרה בשביל להרגיע אותי.
-"היא שמחה?" שאלתי בשקט ועל פניי בצבץ חיוך
"מאוד. מרחתי אותה כבר 3 פעמים בקרם הגנה והיא עם כובע על הראש." אמרה
-"תודה רבה, תדאגי לה בבקשה שתשתה מים ותאכל עדידי" אמרתי בדאגה שוב.
"היא כבר אכלה תפוח ואלירן קנה לה גם ברד, והיא שותה יפה מים" אמרה
-"תודה רבה עדי. מה הייתי עושה בלעדיכם" אמרתי באושר.
"אותו דבר לגביכם" אמרה בשמחה.
סיימנו לדבר.
אומנם לא חוויתי אף פעם מה זה משפחה. אני חווה עכשיו מההתחלה מה זו משפחה.
המשפחה שלי בהתחלה היתה מצומצמת.
רק אני וענת.
ואז זה התרחב. מיילי וליאו נכנסו לחיים שלנו בחזרה, מתן, ציונה, עדי ואלירן.
אומנם אנחנו לא משפחה בקשר דם. אבל אני חווה מה זו משפחה.
לענת יש משפחה כבר מורחבת ואני שמחה.
יש לה את ג'ייסון ואת המשפחה המורחבת שלו.
ויש לה את ענת שלי מניו יורק.

"הגענו" אמר הנהג, מתן שילם לו ונכנסנו אל הקניון החדש.
הוא היה מדהים.
נכנסנו לחנות הראשונה שראינו, מדדנו בגדים.
אני כבר בחרתי ג'ינס ארוך בצבא בורדו כהה, יותר מזה לא הייתי צריכה.
מתן נכנס לתא מדידה ומדד מכנסיים אלגנטיים ומכנסיים ליום יום.
אני הסתובבתי בינתיים איפה שהאזור של הילדים ובדקתי בגדים בשביל ענת, בדקתי את המידה ומיד לקחתי את הבגד הזה.
זאת היתה שמלה מיוחדת בצבע לבן קצרה חמודה מזכירה את חג שבועות.
יש עליה עיטורים של פרחים קטנים וצבעוניים.
חזרתי אל איפה שמתן וראיתי את הבגדים שמדד.
"הוא יושב עלייך יפה בייב" אמרתי וחיכיתי לבגד הבא שיחליף
"איך זה?" שאל והסתכל עליו דרך המראה
"אתה הורס" אמרתי בחיוך מאוהב
"כן?" שאל בחיוך מתחכם וכרך את ידיו סביב מותניי ונישק את שפתיי נשיקה קצרה
"כן" אמרתי באישור וחיכיתי לו שיחליף לבגדים הרגילים שלו.

הלכנו אל הקופה ומתן שילם, אני החזקתי את השקיות והמשכנו אל עבר דוכן פרי-שייק.
הכינו לנו שיקיים טעימים, אני לקחתי בלי סוכר.
מתן לקח עם סוכר.
"מ-מתן" אמרתי בגמגום ונעצרתי.
"מה קרה?" שאל מתן ועצר כמה מטרים אחרי שנעצרתי.
"ז-זאת , זאת היא" אמרתי בגמגום והבטתי עליה.
האישה שמיררה לי את החיים.
הראש שונא אותה, הלב שבור ממנה. אבל הרגש כואב ואומר 'זאת את- זאת אמא שלך'.
"היא לא אוהבת אותי" אמרתי בשקט.
אסור לי לבכות.
אני נשבעתי שאני לא אבכה יותר וכל פעם אני מפרה את השבועה הזאת.
שתקתי והבטתי עליה. היא בדיוק יצאה מהחנות.
היא הסתכלה עליי ועצרה גם היא. אבל מיד המשיכה.
"בבקשה תחכי רגע" אמרתי וניסיתי לעצור אותה. מתן הסתכל עליי. ראה כמה אני נואשת.
כמה אני נואשת לדקה קטנה עם אמא שלי.
"תעזבי אותי משוגעת" אמרה וניסתה לעבור אותי אבל לא נתתי לה.
"בבקשה רק תחכי, תתני לי לדבר איתך. תני לי לנסות לתקן את מה שהיה!" אמרתי בהתחננות.
מזל שהקניון היה ריקני. זאת תקופה רק של צעירים, והצעירים במסיבות עכשיו.
"בבקשה" אמרתי בהתחננות, אבל היא המשיכה בדרכה.
קרסתי.
נשברתי.
איך אני אמורה להגיב כשאמא שלי קוראת לי 'משוגעת' ולא רוצה לעצור לרגע.
עברו 5 שנים שלא קראתי לה אמא.. שלא דיברתי איתה.
"איך את יכולה ככה ללכת?" אמרתי בכעס
היא המשיכה ללכת ואני לא אפשרתי לה. המשכתי ללכת אחריה ולהציק לה.

"עברו 5 שנים, תשאירי את זה בצד. בעבר." אמרתי והמשכתי ללכת אחריה, אני לא מאמינה שאני ככה רודפת אחריה.

"רותם" שמעתי את מתן קורא לי אבל לא היה אכפת לי!! אני בסה"כ רוצה שהיא תעצור לרגע!!
הוא הניח את ידו על כתפי וניסה לעצור אותי מללכת אחריה.
"די!" אמרתי בכעס והתנתקתי ממגעו והמשכתי לרדוף אחרי אמא שלי. עד שלא היה לה לאן ללכת והיא היתה צריכה להביט לי עמוק בעיניים.

"איך את יכולה להכחיש את זה שאת לא אמא שלי?" אמרתי ללא הבנה
"את הענקת לי חיים! איך את יכולה ככה להיעלם?" שאלתי ללא הבנה, מחפשת רק תשובה.
"איך את יכולה להתעלם ממני? תעצרי לרגע! היה לך עד כדי רע איתי?" שאלתי בעצב.
הדמעות עמדו בעיניי ובגרוני.
"תסתכלי עליי!" אמרתי בכעס והבטתי עמוק בעינייה.
"תעזבי אותי כבר!!" כעסה עליי.
מזל שהיה מוסיקה וזה הסווה את הקולות שלנו. רק מי שעמד לידינו יכל לשמוע.
במקרה הזה זה- אף אחד.
רק מתן עמד מאחורי. לא רציתי להסתכל עליו.
"תתני לי לתקן את זה! אני לא רוצה לחיות בלעדייך יותר" אמרתי בעצב וניגבתי את הדמעה שזלגה מעיניי
"אני לא רוצה לחיות בלי הורים" עניתי בעצב.
"אני לא מכירה אותך. תפסיקי לדבר אליי" אמרה בפשטות.
"את כן מכירה אותי! זאת אני! רותם! הבת שלך!" אמרתי בכעס וניסיתי להבין איך היא מסוגלת לא לאהוב אותי? לא לדבר אליי? לא להרגיש אליי שום רגש! אפילו לא שנאה!!!

"תתני לי ללכת או שאני צועקת לאבטחה" אמרה כאיום.
"תקשיבי לה! מה הבעיות שלך! תשימי את העבר שלך בצד! זאת פאקינג הבת שלך! את שומעת את זה? הבת שלך!! איך את עזבת אותה לבד!! תתני 5 דקות מהחיים שלך ותחליטי מה לעשות עם זה! עכשיו תקשיבי לה!" כעס עליה מתן.
"רק תקשיבי לי, רק תתני לי לספר לך מה עבר עליי בכל הזמן הזה שלא היית כאן" אמרתי בנואשות. רציתי שהיא תתגאה בי.
רציתי שהיא תהיה מרוצה מזה שהסתדרתי לבד.
היא שתקה וניסתה לעקוף אותי וללכת.
"אמא" אמרתי שוב.
"תפסיקי לקרוא לי! את לא מעניינת אותי! תלכי ממני!" קראה.
המחסום נשבר והתחלתי לבכות.
כמו ילדה קטנה.
"אני לא אוהבת אותך! מתי תביני!" צעקה
"למה את לא אוהבת אותי?! תסבירי לי!! אני כבר 22 שנים חיה עם זה שאת לא אוהבת אותי! מגיע לי לדעת למה לא!!" צעקתי עליה בחזרה
"כי אני שונאת אותך" אמרה בשנאה ונעצה בי את עיניה הקרות והלכה.

"די יפה שלי. היא לא שווה את הדמעות שלך" אמר
"עד שיכולתי לראות אותה. לדבר איתה! כמעט ויכולתי לדבר איתה" אמרתי בעצב ובכיתי על החזה שלו. הוא עטף אותי אליו.
"אני יודע כמה זמן חיכית לשיחה הזאת. אני יודע כמה רצית שזה יהיה אחרת" אמר בשקט ונשק לראשי.
"היא לא אוהבת אותי" אמרתי בשקט.
"למה היא לא אוהבת אותי?" שאלתי את מתן והמשכתי לבכות.
"היא לא ראויה שיאהבו אותה" אמר מתן
"רציתי שתהיה לי אמא. רק רציתי שתהיה לי דמות מבוגרת בחיים. אין לי אבא, ואין לי אמא" אמרתי בעצב.
אני יודעת שפה כבר אין לי עוד מקום לשנות..
זה המצב.
אני רותם.
אין לי הורים.

"אני פה בשבילך, את יודעת את זה" אמר ונשק לראשי שוב.
"למה הם השאירו אותי לבד? גם אני צריכה הורים" אמרתי בעצב.
"אני לא יודע אהובה שלי.. אל תטרידי את הראש שלה בשאלות האלה" אמר
"למה זה קורה לי? למה כל הדברים האלה מכאיבים לי?" בכיתי שוב.
"אתה זוכר כמה זמן חיפשתי אותה? כמה בתים וכמה אנשים הייתי צריכה לפגוש בשביל לראות אותה? ובסופו של דבר שוויתרתי מצאתי אותה. וגיליתי שהיא עוד יותר שונאת אותי ממש שהיא שנאה אותי.
וכשחיפשתי את אבא שלי גיליתי שהוא עזב לארץ אחרת והקים משפחה.
בלעדיי" אמרתי בקול כואב.
זה דבר לא קל.. לגלות שאין לך משפחה. שאת לבד בעולם הזה.
שאין מישהו שיהיה רק שלך.
רק ענת ומתן שלי.
"בואי נחזור למלון?" שאל מתן לאחר כמה דקות כשנרגעתי.
הנהנתי בראשי והלכנו אל המלון.
"אתה חושב שיום אחד הם ירצו לחזור להיות ההורים שלי?" שאלתי את מתן כשחיכינו למונית
"אני לא יודע" ענה
"אני רוצה." אמרתי בהחלטיות. אני לא אשלים עם זה שאין לי הורים.
"אני לא אסכים לזה" ענה מתן בהחלטיות.
"תפסיק כבר" אמרתי בכעס
"רותם למען ה'! הם פגעו בך! דרכו עלייך! השפילו אותך! עזבו אותך וניצלו אותך! את חייבת להבין שזה שייך לעבר, אסור לך להתקע בעבר. תמשיכי הלאה.
אומנם בלעדיהם! אבל תראי! את הקמת משפחה! את גידלת את ענת! אנחנו קנינו בית! אנחנו חיים ביחד כבר 5 שנים וזה מספיק זמן בשבילי, כדי להבין שאת מדהימה. ואת לא צריכה את ההורים שלך בשביל לדעת את זה! אני יודע מה ההרגשה, למרות שאני לא יכול להבין את ההרגשה במלואה, כי יש לי אמא.
אני יודע שאת כועסת ועצובה ומבולבלת. אבל את לא יכולה להכריח אותם.
את עשית מעל ומעבר. את אישה מדהימה. את אישה חזקה, שלא כל אחת היתה מצליחה לעשות את מה שאת עשית" אמר ונשק למצחי.
אני ידעתי שהוא צודק.
רק שסירבתי להבין את זה.. להפנים את זה..

"את עם בגד ים?" שאל מתן כשהגענו למלון. הנהנתי בראשי ושפשפתי את עיניי הנפחות.
"בואי נכנס לבריכה, את תראי שאת תרגישי הרבה יותר טוב" אמר באופטימיות.
"לא בא לי" אמרתי בעייפות והתיישבתי בלובי.
"אז בואי נשב בשמש, בואי ננוח. נשחרר את המחשבות שלנו" אמר והניח את שתיי ידיו על לחיי וגרם לי להביט עמוק בעיניו.
"בא לי לישון" אמרתי בעצב.
"אני לא מסכים לך. אנחנו עכשיו נפנק את עצמנו במסאג' יאלה בואי" אמר
"לא. אז נלך לבריכה המחוממת" אמרתי , אני מעדיפה את זה.
"בואי" אמר והלכנו אל עבר הבריכה המחוממת שהיו בה רק קצת אנשים.

הורדתי את השמלה ונשארתי בבגד ים, מתן כבר היה בתוך המים.
היינו באמצע, לא ברדודים ולא בעמוקים.
הוא נשען עם גבו על הדפנות של הבריכה ואני נכנסתי בתוך חיבוקו הרחב.
המים החמימים כיסו את גופנו והרגיעו את מחשבותיי.
הבטתי על האנשים שהיו בבריכה, יכולתי למנות אותם על יד אחת.
היה שם זוג מבוגרים, בסביבות גיל ה70 לחייהם. הם היו מאוד ספורטיבים.
ועוד שלושה אנשים,
אחד שנראה האבא- בערך בגיל 50.. כמו אבא שלי..
אחת שנראתה האמא כנראה, בת 50 גם היא.. כמו אמא שלי…
רק המחשבה על זה עשתה אותי עצובה..
"על מה את חושבת?" שאל מתן ונשק לצווארי.
"על כלום" אמרתי בשקט.
הוא שתק.
ועוד ילד שנראה בן 10 או יותר.

"מה השעה?" שאלתי את מתן, הוא הביט בשעונו ואמר "15:30"
"אתה חושב שענת כבר אכלה?" שאלתי בדאגה,
"את צריכה לדאוג פחות" אמר ועשה לי מסאג' בכתפיים
"היא הדבר היחידי שנשאר לי" אמרתי בשקט.
"אני יודע.." אמר והוסיף "היא אוהבת אותך, היא מעריצה אותך" וחייך חיוך מאושר.
הבטתי בו וחיבקתי אותו חזק.
קברתי את ראשי בצווארו.
"זוכרת כשהצעתי לך נישואים ענת ענתה במקומך?" שאל בקולו העמוק.
הנהנתי בראשי והמשכתי להסניף את צווארו.

**
ישבנו במסעדה, יום חמישי רגיל.
ענת ישבה לידי וממולי ישב מתן.
ענת הייתה אצל ג'ייסון אחרי הלימודים שלה והחלטנו לצאת למסעדה וניקח אותה על הדרך מאבא שלה.
המסעדה היתה בדממה ומתן התכופף על ברכו, בטח נפל לו המזלג או משהו.
"קחי ענתי" אמרתי והבאתי לה את הסלט, זה בריא.
"תודה" אמרה בחיוך וחזרה לאכול.
"רותם" שמעתי את מתן קורא לי.
הוא החזיק בידי והקים אותי על רגליי. והוא נשאר לכרוע ברך.
מה יש לו?
כל המסעדה הסתכלה עלינו, שלא יחשבו שקרה בנינו משהו.
הוא בטח רוצה שאני אעזור לו לחפש משהו.
"אז אהובה שלי, קודם כל אל תיבהלי.
היום אנחנו בדיוק יוצאים כבר 4 שנים ביחד. והגיע הזמן להפוך אותך מרווקה למשהו אחר.
אני יודע שאת חושבת שזה מעשה פזיז, אני יודע שאת גם תתנגדי לזה ותגידי שזה לא מתאים.
אבל תחשבי על זה. את האישה שאני רוצה לחיות איתה את שארית חיי.
את האהבה שלי.
רותם, הכל תלוי בך.
התנשאי לי?" אמר.
כולם הביטו בנו ואמרו 'כן!' 'תסכימי לו'
שתקתי. הבטתי בו ואז בענת.
לחשתי לו ודמעות עמדו בעיניי "אתה לא יכול לעשות לי את זה ליד הילדה"
איך הוא עושה את זה ליד ענת?
אני רק חושבת על הילדה שלי.
והוא פה. אני לא יכולה להגיד לו לא. אני אוהבת אותו!
"תגידי לו כן!" אמרה ענת ומחאה כפיים.
שתקתי והבטתי עליה בחיוך.
"אני מסכימה" אמרתי בחיוך מאושר.
מתן הניח את הטבעת על האצבע שלי ומיד נשק לשפתיי נשיקה ארוכה וחיבק אותי חיבוק ארוך.
כל המסעדה מחאה כפיים ורק עכשיו הבנתי שמתן ביקש מהמלצר לצלם את ההצעת נישואים.

**

"רציתי להרוג אותך" צחקתי
"אני יודע, כבר חשבתי שתשאירי אותי לבד שם, לבד עם הטבעת" אמר
"אני אוהבת אותך." אמרתי והבטתי עמוק בעיניו.
"גם אני אוהב אותך" אמר וחיבק אותי חזק יותר.
השפרצתי עליו מים והתחלתי לשחות רחוק ממנו
"את לא עשית את זה!" אמר מתן ורדף אחריי והתחיל להשפריץ עליי
"די להרטיב אותי" צחקתי והמשכתי לשחות רחוק ממנו ולהשפריץ עליו.
"אני אתפוס אותך" אמר ואני התחלתי לצווח ולהמשיך לשחות מהר ולבסוף ידיו נכרכו סביב מותניי והוא חיבק אותי חזק.
ואז הוא השפריץ עליי מלא מים.
"לא!" צחקתי וניסיתי להתנגד
"את תשלמי על זה" צחק
"מגעילול" צחקתי וניסיתי לברוח

המשכנו להשתולל ככה עד שהגיע כבר 6 בערב והיינו צריכים ללכת להתארגן ולאכול.
"אני ראשון במקלחת" הכריז מתן. מזל שהינו לבד במעלית.
"לא" צחקתי וניסיתי להגיע לפניו, אך המפתח היה אצלו.
"אני נכנס ראשון" אמר והגיע לפתח הדלת של המקלחת.
"מתן!" קראתי לו במהירות
"מה?!" שאל בבהלה ובא אליי, תפסתי ברגלי והתחלתי לבכות
"הרגל שלי" התחלתי לבכות
"מה קרה לה?" שאל והתכופף לראות מה קרה לרגל שלי
"היא בעמדה טובה להגיע לפניך למקלחת" אמרתי ורצתי מהר למקלחת ונעלתי את הדלת
"תחמנית קטנה!" קרא בקול ודפק על הדלת
"אני גם אוהבת אותך" אמרתי והתחלתי להתקלח.
"כן! תקחי לעצמך את כל הזמן!" אמר מתן בציניות מבעד לדלת, צחקתי.

"נהנת במקלחת?" שאל מתן ודחף אותי מעט הצידה ונכנס למקלחת
"כן!" אמרתי בהתרגשות והתחלתי להתלבש. לבשתי ג'ינס בהיר משופשף וגופיית שיפון בצבע ירוק בקבוק ונעלתי סנדלים זהובות.
כשמתן התקלח התקשרתי שוב לעדי.
הסתכלתי לפני על התמונות שהיא שלחה לי, היא צילמה את ענת איתם כשהם ביחד בים ובבריכה, כשהיא שוחה לבד בעמוקים ואלירן לידה.
כשהם אוכלים גלידה וכל הפה שלה מלוכלך מגלידה, ושהם אכלו ברז והשתזפו בשמש וענת היתה עם כובע ומשקפי שמש .
ותמונה אחרת כשעדי מורחת את ענת בקרם הגנה, אני גאה בה.
ועוד תמונות כשענת שותה מים .

"קצת חששתי שלא התקשרת כל שעה" אמרה עדי בצחקוק קל
-"השתדלתי שלא להתקשר" אמרתי בכנות
"ענת שתתה הרבה, והייתה עם קרם הגנה, ואכלה פרי וגלידה ועוד חטיפים, ועוד מעט נלך למלון , היא תתארגן וניקח אותה לארוחת ערב.
תלכו בלעדינו, אנחנו נחכה לה עד שהיא תתארגן ואז נלך לאכול.
אלירן הבטיח לקחת אותנו לקניון" אמרה בהתרגשות
-"טוב, תהנו, תמסרי לענת נשיקות ממני, אפשר לדבר איתה?" שאלתי
"ברור" אמרה

-"ענתי, את נהנת?" שאלתי
"כן!! אמא היינו בים וראינו דגים! ואכלנו גלידה וטיילנו בחוף כאן" אמרה בהתלהבות
-"אני שמחה אהובה שלי" אמרתי בהתרגשות
"ויותר מאוחר אנחנו נלך לקניון" אמרה בהתלהבות
-"אני שמחה ילדה שלי, אני אוציא לך בגדים על המיטה ותתארגני לבד ואם תצטרכי עזרה תבקשי מעדי? נכון?" שאלתי
"כן, אל תדאגי אמא" אמרה בשמחה

סיימנו לדבר ואני ומתן עפנו לחדר אוכל.
"איפה עדי אלירן וענת?" שאל ללא הבנה כשהתיישבנו לאכול
"הם יבואו יותר מאוחר, הם יוצאים לקניון" הסברתי
"מעולה, אז אנחנו נלך לשבת למטה עם חברים?" שאל
"איך שבא לך" אמרתי והמשכתי לאכול.

"רותם" שמעתי את קולות שונים אומרים, חייכתי.
אלה היו חברים של מתן, חיכינו להם בלובי.
"התגעגענו, חשבנו שלא נראה אותך בכלל" אמר חבר של מתן
"הנה אני" צחקתי
"הבאנו נרגילות וודקות" שמעתי קול גברי אומר, זה חבר של מתן.
"רותם, מה נשמע" אמר וחיבק אותי,
"הכל בסדר" חייכתי והתיישבתי ליד מתן.
הם עישנו נרגילה ושתו אלכוהול. אני לא שתיתי ולא עישנתי.
רק חשבתי על מה ההורים שלי עושים..
על מה הם חושבים..
אם אני חסרה להם כמו שהם חסרים לי..