כמה פעמים.. עונה 2 פרק 8

נקודת מבט רותם-

"כן ענתי. זה אני" צחק, מתיישב ליד ענת, כשענת בין שנינו.
"למה באת?" שאלה ללא הבנה, הצמדתי את שפתיי אל מצחה מרגישה את מצחה בוער.
"הייתי צריך לחזור לבית" חייך, מלטף את ראשה.
היא עצמה את עיניה והשעינה את ראשה בחזרה אל החזה שלי , מיללת באנגלית "שורפות לי העיניים".
"אני יודעת מתוקה שלי. התרופה לא משפיעה עלייך. בואי אני אביא לך עוד מהתרופה" הסברתי לה באנגלית. לא מאמינה שדווקא עכשיו היא לא מרגישה טוב.
שיא הקיץ.
בדיוק כמו ג'ייסון. בחורף כמו שור, ובקיץ נהיה חולה.
הוצאתי מהתיק צד שלי את התרופה של ענת שאני סוחבת איתי תמיד למקרה חירום.
מזגתי לכוס המדידה מעט מהתרופה הורודה בטעם פטל- האהוב עליה.
היא שתתה והשעינה את ראשה בחזרה עליי.
נרדמת לעוד קצת זמן.
"היא על הפנים" אמרתי לו, מעקמת את פרצופי, יודעת שהיא סובלת..
"היא תהיה בסדר. עוד מעט היא תרגיש טוב יותר" ענה באופטימיות.
"נקווה" מלמלתי, יודעת שאין לי עוד אפשרות לבקש חופש מהעבודה..
אני חייבת לממן את ענת ואותי ממשכורת שלא מחזיקה אותי בקושי.
היו ימים שאשכרה הייתי חושבת פעמיים אם לקנות חטיף לענת או לחסוך את זה על אוכל בריא.
והיו ימים שלא הייתי קונה לענת טיטולים. בגלל זה גמלתי אותה מהר. לא היה לי תקציב לטיטולים.
זאת הייתה תקופה קשה.

"איפה את עובדת? כאילו. ממה את חיה" ענה, מסביר את שאלתו טוב יותר.
"בחנות בגדים" עניתי בשקט, משפשפת את עיניי,
"וסליחה על השאלה הפולשנית. זה הדבר היחידי שאת חיה ממנו?" שאל שוב
"לא. אני לומדת במכללה. מנסה להסתדר עם המערכת.. ואז אני אעבוד בעבודה טובה יותר" הסברתי, מה שאני מסבירה לעצמי כבר שנתיים וזה לא הולך.
"אם אני אשמע על מקום שצריכים בו עובדים, אני אודיע לך" חייך,
"תודה" אמרתי בהוקרה, מחכה להגיע לבית. כמובן אני צריכה לבקש מג'ייסון שיבוא..
"ובמה חב- בעצם, בע- כלומר, הבן זוג שלך לחיים עושה?" שאל ותיקן את עצמו כל פעם שלא ידע איך להגדיר את מתן.
"הוא עובד בכמה עבודות. באבטחה, ובמשרד מכירות של מכוניות, ולומד גם במכללה" הסברתי, מבינה בכמה עבודות הוא עובד, זה כבר לא שפוי.
"הבנתי" הנהן, ממשיכים בשקט של עצמנו.

"אנא חגרו חגורות. אנו עומדים לנחות בנמל התעופה בן גוריון" שמענו את הכריזה.
חגרתי את החגורה שלי ושל ענת וחיכיתי רק לנחיתה.

כשעברנו את הבדיקות, נעמדנו מול נתנאל מרגישים את השקט המביך.
"איך אתן חוזרות?" שאל ויצא איתנו מחוץ לנמל התעופה,
"עם אבא שלה" אמרתי בחיוך קטן, הוא הרים את גבתו וצחק.
"סיפור ארוך" הודעתי, יודעת שהוא מבולבל..
שמעתי צפצוף של רכב, והנה הוא הגיע- ג'ייסון.

"מה שלום הנסיכה שלי?" מיד הגיע ג'ייסון עם החולצה המכופתרת של העבודה והבגדים המכובדים והרים את ענת על ידיו, מנשק אותה הרבה.
כבר הודעתי לו בנמל התעופה באילת שענת לא מרגישה טוב.
"וזה אבא שלה" חייכתי,
"ביי ענת ורותם. אז נדבר" צחק, משאיר את שלושתנו לבד.
את המשפחה שהייתה אמורה להיות לי..
ג'ייסון, אני וענת.
משפחה קטנה ומאושרת. אבל זה לא קרה. אבל טוב לנו ככה.

נכנסתי לרכב, מתיישבת בכיסא ליד הנהג, בעוד שג'ייסון מושיב את ענת מאחורה בג'יפ שלו השחור וחוגר אותה בכיסא המיוחד שלה.
"סליחה שהטרחנו אותך ככה" אמרתי לאחר שסיים להעמיס את המזוודות ברכב.
"זה בסדר. בשביל מה יש משפחה, או חברים" צחק, לא יודע איך להגדיר אותנו.
"היא שפוכה" אמרתי, מסתכלת עליה מבעד למראה, רואה אותה ישנה.
"הנסיכה היפה של אבא" אמר בגאווה.
"קודם של אמא" חייכתי, היא קודם שלי. אבל היא גם שלו. בדיוק כמו שהיא שלי.
"של שנינו" צחק, מביט בי בזמן שעצרנו ליד רמזור.

"מה?" שאלתי ללא הבנה,
"מה קרה רותם?" שאל ללא הבנה, יודע שקרה לי משהו..
"לא משהו מיוחד" שיקרתי.
"מה קרה עם מתן?" שאל שוב, "אני קורא אותך כמו ספר פתוח. אני מכיר אותך הרבה זמן בשביל לדעת שקרה לך משהו" ענה
"סתם רבנו. אני מרגישה כל כך בודדה בזמן האחרון." פתחתי את זה בפניו, מבקשת מעצמי לא לבכות.
"למה בודדה?" שאל ללא הבנה, ממשיך בנסיעתו,
"אין לי אף אחד. אני בודדה, לך יש את המשפחה שלך. ויש לך גם את ענת, ולמתן יש את המשפחה שלו, את החברים שלו. ולי- את מי יש לי?" ניגבתי את עיני הדומעת.
"אני כאן. יש לך אותי. ויש לך את ענת, ויש לך את מיילי ואת המשפחה שלי" ענה
"מיילי בכלל לא גרה כאן.. ואני לא אבוא ואדבר עם המשפחה שלך. אין לי עם מי לדבר, אין לי דמות שאני יכולה לספר לה הכל, בלי שהיא תשפוט אותי" אמרתי בשקט.
"את תמיד יכולה לספר לי" ענה.
"זה לא אותו דבר. אתה היית הבן זוג שלי, אפילו אתה עזבת אותי.. כולם עוזבים אותי" נאנחתי בשקט.
הוא שתק.
הרי מה הוא יגיד?
אין לי אמא, אין לי אבא, אין לי סבא וסבתא. ואין לי משפחה נוספת.
"יש לך את אלמוג, ואת עדי, ואת חברות שלך מהמכללה" ענה בבטחה,
"אלמוג בתאילנד, ועדי בכלל לא חברה שלי. היא קודם כל חברה של מתן. וחברות שלי מהמכללה הן רק חברות למכללה. אין לי זמן לחיי חברה, יש לי ילדה" נאנחתי שוב. מפחדת לבכות עוד.
"עדי חברה שלך. היא הייתה בחתונה שלך. היא מאוד אוהבת אותך" ענה
"היא לא.. היא אתמול הסבירה לי את זה.. היא קודם כל חברה של מתן. הם לא בעדי, אני לא יודעת למה הם נגדי כל הזמן. וזה נשמע דפוק! כי אני מתלוננת שכולם נגדי. אבל זה נכון" בכיתי.
מפנה לו את גבי, יודעת שאני עכשיו נשברת.
ידו ליטפה את גבי, מביאה לי ביטחון. אבל זה לא עוזר.

"תספרי לי. תספרי לי כל מה שאת רוצה לספר ואת לא יכולה" ביקש בשקט, עוצר את המכונית בצד הדרך.
"אין לי מה לספר. אין מה לספר." הורדתי אותו ממני, יודעת שמזה אני לא אצא.
"בואי נתחיל מזה למה את ומתן רבתם" ביקש
"הוא לא מרשה לי להיפגש עם גברים. הוא כעס עליי שדיברתי עם נתנאל. מישהו מהמלון. הוא אמר שאני צריכה להיות שלו, ולא להיפגש עם גברים" בכיתי בשקט.
"רק בגלל זה?" שאל, לא מבין מה קרה למתן. מחבק אותי חזק ולא עוזב.
"הוא רוצה ילדים. ועדי כעסה עליי ודיברה אליי בזלזול. היא אמרה 'מה הבעיה להביא ילדים'. היא לא יודעת איך זה לגדל ילדים. היא לא יודעת שזה קשה, מבחינה כלכלית ונפשית. שתפסיק לשפוט אותי. אף אחד לא מבין אותי" לא הפסקתי לבכות.

הוא רק ניחם. לא אמר עוד כלום. לא יודע מה להגיד.
"את רוצה אני אקח אליי את ענת? תנוחי טיפה בבית? תדברי עם מתן ותסדרו איתכם את העניינים?" שאל,
"ענת לא רוצה גם ככה לבוא אלייך. ואני לא רוצה לסדר איתו שום עניינים. נמאס לי להיפגע ממנו כל פעם מחדש" נאנחתי בשקט שוב.
"למה ענת לא רוצה לבוא אליי?" שאל ללא הבנה, מנתק את חיבוקו ומביט בי
"תשאל את אשתך הסתומה הזאת" עניתי, מעולם לא דיברתי ככה על אשתו.
אף פעם גם לא היינו כל כך בקשר. רק כשהיא באה לקחת את ענת.
"רותם. תדברי יפה עליה" אמר ג'ייסון. מגן עליה.
"היא אמרה לבת שלנו שהיא באה בטעות. ושבכלל לא רצינו אותה. היא מכניסה לה שטויות לראש שהיא לא רוצה ילדים כי היא לא רוצה ילדים כמו ענת. הבת שלך פגועה! היא כל יום סופגת הערות על זה שאמא שלה בת 22 ועל זה שאמא שלה לא עובדת בעבודה מסודרת. ועל זה שפאקינג אמא שלה נכנסה להריון לא רצוי בגיל 15 וחצי." כעסתי.

"למה כל הזמן אנחנו מגיעים לריבים כאלה? רותם. תסתכלי עלי. אני מצטער על כל מה שעברת, ועל כל מה שאת עוברת. ועל כל מה שהבת שלנו עוברת. אני מצטער, את יודעת. נכון? אבל תראי איזו ילדה מדהימה גידלת" אמר והביט על ענת ישנה.
"החיים שלי זבל. אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. אני רוצה להתגרש" עניתי.
"להתגרש? רותם. זה נישואים ראשונים שלך. תמיד יש עליות וירידות. אתם נשואים בקושי שנה. אל תוותרי על זה. זה לגיטימי שהוא רוצה ילדים. את לא יכולה למנוע את זה ממנו, אבל את לא חייבת לקיים את זה. את יודעת כמה אני רוצה ילדים, ובגלל הקריירה, אי אפשר" אמר.
"הוא לא מבין.. הוא לא יודע שקשה לי. הוא לא יודע מה עברתי.. עברתי השפלות ואיומים, והצקות , וחייתי לבד. הייתי בודדה, התקופה הכי מגעילה שהייתה לי בחיים. אני לא רוצה עוד פעם את זה. אני שוב פעם לבד. אני לא רוצה לבד" בכיתי.
"בואי הנה" אמר בקול מנחם ונשק למצחי, מנגב את דמעותיי. והנה שוב הכל חוזר..
אני בוכה וג'ייסון מנחם אותי, כמו אז כשהייתי ילדה תמימה בת 14 וחצי בקושי 15.

**
(פלאשבק)
"הם לא אוהבים אותי" בכיתי אל זרועותיו של ג'ייסון בזמן שהיינו אצלי בבית, כמובן עם דלת סגורה, לא רוצה לדעת מה יקרה אם ההורים שלי ידעו שאני נפגשת עם גבר בן 18 עוד מעט 19.
"הם אוהבים אותך. הם פשוט לא יודעים איך להראות את זה" אמר בניחום, מנשק לשתיי עיניי העצומות הדומעות.
"הם לא, אף אחד לא אוהב אותי. בגלל זה אין לי משפחה כמו שלך יש משפחה" נאנחתי שוב בשקט , יודעת שמה שאני אומרת זה נכון.
כי אם לא, אז איפה המשפחה שלי? סבא סבתא, למה אנחנו לא חוגגים חגים ביחד?
כי אין לי משפחה. לא אוהבים אותי.
"אני אוהב אותך. זה מספיק מבחינתי" ענה בהחלטיות, מנשק את שפתיי, התמסרתי לנשיקה שלו, הבן אדם היחידי שהחיים שלי בלעדיו הם לא חיים.
מה אני אעשה בלעדיו?
"כשנתחתן אנחנו נעבור לישראל?" שאלתי בחיוך קטן, נשכבת על גבי המיטה, הוא מחייך אל עברי ונשכב לידי, שנינו מביטים בתקרה. הדבר היחידי שנשאר לנו.
החלומות שלנו.
"לישראל?" צחק, הנהנתי בראשי והתהפכתי על בטני, מניחה את ראשי על החזה שלו.
הדבר האהוב בו, החלק הנוח שבו אני יכולה לשים את הראש. והיד הימנית שלו אוטומטית עולה אל ראשי ומסרקת את שיערי הארוך.
מרגיע אותי. התרופה שלי.
"כן. ונגדל שם הרבה ילדים" צחקתי,
"הרבה ילדים" צחק , "אנחנו נעבור להוואי, נגור בדירת חוף קטנה, את ואני. בלי שום דבר שיפריע לנו"
"ומה עם המשפחה שלך?" שאלתי ללא הבנה, המשפחה שלו זה המשפחה שלי.
"נבקר אותם, והם יבואו לבקר אותנו" אמר בהבנה, תמיד נשמע כ"כ אמיתי ונכון.
"אפשר להביא את חברים שלי?" צחקתי, את אליסון , ואפשר גם את ג'ייד. אבל היא שונאת אותי.
"את אליסון וג'ייד?" שאל בחיוך, מרים את ראשי מסנטרי, גורם לי להביט בו
"את ג'ייד לא" צחקתי, הוא צחק גם, יודע שג'ייד לעולם לא תפסיק לשנוא אותי.
בטח לא אחרי שאני וג'ייסון יוצאים, היא אוהבת את ג'ייסון, תמיד היא נלחמת בי בשביל להשיג אותו.
"עוד לא השלמתן?" שאל והוציא את הטלפון מהכיס שלו, הנדתי את ראשי לשלילה.
הוא חייג מספר מוכר, של ג'ייד.

"אהובי?" ענתה באנגלית, תמיד דיברנו באנגלית, אף פעם העברית לא עברה בפה שלנו, אולי מידי פעם כשלמדנו עברית בבית הספר. אבל לא משהו מיוחד.
או בבית כשאמא ואבא רבים..
גלגלתי את עיניי, מתגלגלת מגופו של ג'ייסון נכנסת אל תוך המקלחת בחדרי,
-"ג'ייד, רוצה ניפגש? כל החברים" ענה , מדגיש שזה כל החברים.
"טוב. והכלבה באה?" שאלה, למה ג'ייסון חייב לדבר איתה, ועוד על רמקול, אבל לא התרגשתי…
-"תדברי יפה. זאת חברה שלי ואני לא ארשה לך לדבר אליה ככה" ענה ג'ייסון בתקיפות
"מה שתגיד" אמרה בזלזול וניתקה את הטלפון.

"אני שונאת אותה" אמרתי בקול, יודעת שהוא צוחק.
"מתי תתבגרי?" שאל בצחקוק קטן, מושיב אותי על רגליו כשחזרתי אל החדר.
"כשאני אהיה בגיל שלך?" שאלתי אותו
"קטנטונת שלי. עוד מעט יום הולדת 15" צחק,
"ואתה ענקי, מפלצת" צחקתי,
"נכון. עכשיו לכי תצחצחי שיניים, את אמורה ללכת לישון" ענה בקול תוקפני אבל חמוד,
"השעה רק 9!" אמרתי בכעס, מה נראה לו
"נכון, ויש לך בדיוק עוד 30 דקות בשביל להיכנס למיטה ולראות טלוויזיה" ענה בחיוך
"אבל למה אתה יוצא ואני צריכה להישאר כאן?"
"כי אני בן 18 וחצי, ואת תזכירי לי בת כמה?" הרים את גבתו
"ומה עם אליסון וג'ייד? גם הן קטנות יותר!" התלוננתי
"הן בנות 16 להבדיל ממך" ענה ונשק נשיקה אחרונה למצחי וקם מהמיטה.
"אם אתה הולך איתם, אל תחזור לפה" עשיתי לו מצפון
"רותם. את צריכה ללכת לישון, ואין על זה ויכוח." ענה
"אז תישאר איתי טיפה, עד שאני ארדם ואז תלך. לא רוצה להיות לבד" אמרתי בקול עצוב, נזכרת שרגע לפני בכיתי לו כי ההורים שלי נוסעים מחר לחופשה בארץ מוזרה.
"טוב, אז תיכנסי להתארגן ואני מחכה לך כאן" ענה,
אני כמובן נכנסתי להתקלח וחפפתי את שיערי הארוך והחום כהה, שוטפת את פניי ומצחצחת את שיניי ביסודיות. יוצאת אל חדרי בחזרה כשאני לבושה בפיג'מה ארוכה של דובי חמוד.
"הכי יפה." ענה וסימן לי לשכב לידו במיטה, נשכבתי לידו והתכסיתי בשמיכה, הרגשתי כבדה ועייפה.
"תחבק אותי" חייכתי, מפנה לו את גבי בשביל שידיו יכרכו סביבי וככה אוכל לישון בנוחות יותר.
"אעשה כל מה שתבקשי" ענה ונשק לכתפיי,
הבטתי על הטלוויזיה ונאבקתי בעפעפי הכבדים..
"אתה תלך מכאן?" שאלתי, מנסה לא להירדם
"כן, רק כשתירדמי, יותר מאוחר" ענה בשקט
"ואתה תחזור בבוקר?" שאלתי שוב, לא רוצה לישון
"מבטיח" ענה ולאט לאט שקעתי בשינה ..

כמובן בבוקר התעוררתי, ידעתי שאני לא אפגוש בדמותו של ג'ייסון כאן..
דפיקה חלשה נשמעה על דלת חדרי, מה הם רוצים.
"לא פתוח" עניתי , יודעת שזה או ההורים שלי, או העוזרת בית.
"ככה פותחים את הבוקר יפה שלי?" שמעתי את הקול של ג'ייסון. מה הוא רציני?!!
פתחתי מיד את הדלת והכנסתי אותו לחדר, מודעת שאני מסריחה משינה, כל עוד ההורים שלי לא יגלו אותו.
"ההורים שלי יכולים לראות אותך!" אמרתי בעצבנות, מתחילה לחפש תירוצים למה גבר מגיע אל חדרי,
"הם יצאו לפנות בוקר לטיסה שלהם. ראיתי אותם יוצאים מהבית" ענה, מנשק את שפתיי,
התמסרתי לנשיקה, לא אכפת לי ממה שעבר לי בפה.
"לכי תתארגני" ענה, יושב על מיטתי כמו תמיד.
"באת" חייכתי חיוך מאושר לאחר שסיימתי להתארגן,
"הבטחתי, וקיימתי" ענה,
"אני אוהבת אותך" עניתי בחיוך קטן, נשארת בחיבוקו. המשפחה היחידה שלי.
(סוף פלאשבק)
**

"אמא?" שמעתי את הקול של ענת,
"כן ילדה שלי" התנתקתי מחיבוקו של ג'ייסון, מנגבת את עיניי ואת אפי הדולף
"חם לי. וקר לי, וכואב לי העיניים" יללה בכאב. ,
"אני יודעת יפה שלי. את מפתחת משהו, אנחנו נלך מיד לרופא" עניתי וג'ייסון המשיך בנסיעה,
"תסע לרופא, טוב?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
"אבא?" שאלה ענת ללא הבנה,
"ילדה שלי, נהנת באילת? נרדמת, ולא הספקתי לראות אותך כשנחתת מהמטוס" ענה באנגלית, מכעיס אותי האנגלית הזאת…
"אני לא מרגישה טוב" יללה בעברית,
"נלך לרופא עכשיו" ענה ושינה את כיוון מסלולו אל כיוון הרופא שבשכונתנו,

הגענו לרופא וג'ייסון הרים על ידיו את ענת התשושה, שמחה שהגענו לבית…
"שלום, הבת שלי לא מרגישה טוב, הבאתי לה תרופה פעמיים והחום לא יורד" אמרתי לפקידה שחייכה במעצבנות. הילדה שלי חולה והיא מחייכת !
"זאת תגובה אופיינית לוירוס או שפעת, תחכי בתור ונכניס אותה" אמרה בנחמדות,
עצמתי את עיניי והצמדתי את שפתיי אל מצחה של ענת שנשענה על ידיו של ג'ייסון.
"היא קודחת" אמרתי לג'ייסון שהתיישב על הספסל, מרגיע אותי,
"הלכה לחופשה וחזרה חולה" אמר בעצב, מסתכל עליי בחיוך מנחם
"ענתי, רוצה לבוא אליי?" שאל ג'ייסון את ענת, שוב באנגלית.
"תדבר איתה בעברית." ביקשתי מג'ייסון,
"לא רוצה" ענה באנגלית, מחייך אליי, "היא ככה תדע טוב אנגלית"
"אבל היא יודעת אנגלית טוב" חייכתי, יודעת שהבת שלי יודעת את שתי השפות מעולה.

"לא" ענתה ענת באנגלית, משעינה את ראשה על החזה של ג'ייסון, מנסה להירדם
"למה לא?" שאל ללא הבנה,
"לא בא לי" ענתה שוב
"אבל למה" שאל שוב גם הוא
"אני לא אוהבת את לימור" ענתה בעייפות,
"היא פגעה בך?" שאל והביט בי, מראה לו מבט של 'אמרתי לך'
"כן" אמרה בשקט, "לא רוצה לבוא לשם"
"תבואי, את תראי שהיא לא התכוונה" אמר לה,
היא שתקה.

הרופא בדק את ענת שבכתה, כמו אז כשהייתה תינוקת ולא יכולתי להילחם בה.
אבל ג'ייסון החזיק את ענת והרגיע אותה, היא לא הפסיקה להתנגד לרופא.
לא יכולתי עליה.
כאב לי…
"אני חושב שיש לה וירוס. אם זה לא עובר היום, אז זה כנראה התפתח יותר. אני אביא לכם מרשם ותוודאו שהיא לוקחת אותו כל יום באותה שעה. פעמיים ביום. שתרגיש טוב,
ואם זה מחמיר, תגיעו איתה למיון" ענה הרופא ושלח אותנו לנפשנו.
ענת נרדמה שוב על ידיו של ג'ייסון.

הגענו סוף סוף לבית וג'ייסון עזר לי להוריד את התיקים ואת הדברים, ענת כמובן כבר הונחה במיטה שלה, כל כמה דקות בדקתי מה איתה.
"תודה רבה ג'ייסון" עניתי רגע לפני שהוא הלך,
"הכל בשבילכן. אין בעד מה" ענה, נשען על הדלת,
"תודה על הכל. הצלת אותי" אמרתי כשהוקרת תודה,
"רותם. אני אעשה בשבילכן הכל." ענה ברצינות,
"תודה" אמרתי שוב וסגרתי אחריו את הדלת,

בישלתי פתיתים לענת והכנסתי לתנור עוף, יודעת שזה המאכל האהוב על ענת.
המתכון של ציונה.
אני לא מתכוונת לבוא לשם בשישי, ממש לא.

נכנסתי לחדר, מארגנת את הדברים שארזנו, מפעילה כביסה, מנקה את הבית שוב, למרות שהוא היה נקי. אבל זה מעסיק אותי.
כשלא נשאר לי מה לעשות נשכבתי בספה עם המחשב נייד, בודקת את הציונים שלי בעבודות הגשה, מתחילה לפתור עוד עבודות ועוד תרגילים.
מגישה גם אותם.
מיואשת מהאחריות שיש עלי..
הספקתי להתקלח שוב ולהיכנס למיטה ביחד עם ענת, מנסה לדבר אל הבת העייפה שלי.
"יפה שלי. אולי תקומי תאכלי. ענתי. את חייבת לאכול" התחננתי אליה.
היא לא ענתה, ממשיכה לישון.
"ענתי תרגיעי את אמא ותקומי" ביקשתי ממנה
נאנחתי ונרדמתי ביחד איתה.

–
התעוררתי לבוקר חדש, בוקר בלי מתן. רק כשהוא במילואים אני קמה בלעדיו..
היום זה אחרת.
ענת מרגישה עוד יותר על הפנים.
אתמול גררתי אותה מהמיטה בשביל שתאכל, היא אכלה והכרחתי אותה להתקלח.
היא נשפכה במיטה ישר.
"בוקר טוב ילדה שלי. נקום לאכול?" שאלתי כשראיתי שהיא בשלבי התעוררות,
היא קמה מהמיטה הולכת לבד להתארגן. סוף סוף.
יומיים קשים עברו עליי. ועליה.
התארגנתי גם אני בחדרי, חוזרת לחדר שלי לאחר שלילה לפני ישנתי עם ענת.
החלפתי לשורט ג'ינס בהיר מעט רחב וחולצת טריקו לבנה ואספתי את שיערי הקצר לקוקו גבוה, בקושי.
"ילדה שלי, רוצה לעזור לי לבשל?" שאלתי את ענת שישבה בכיסא בדלפק
"כן!" קראה בהתרגשות, תמיד אוהבת לעזור במטבח, אפילו שזה יוצר בלגן.
הושבתי אותה על השיש נותנת לה לשבור ביצים, היא שברה כבר ביצים , אבל כל פעם צריך טיפה עזרה.
"כל הכבוד!" אמרתי כשהיא שברה ולא נפלו חתיכות, היא ערבבה את הביצים, יוצרת בלילה.
"חצי כוס קמח" הקראתי מהמחברת לענת ששמה חצי כוס קמח, טיפה הורדתי מהקמח.
"תערבבי" צחקתי, כשהיא נגעה בקמח ושמה על אפי
"אני מערבבת" צחקה ונאבקה בקמח שמתקשה, היא המשיכה לערבב ואז הוסיפה כף וחצי של קקאו, ועוד מצרכים בשביל להכין פנקייקים.
"אמא, אני רוצה גם שוקולד ציפס" חייכה, כמובן שנתתי לה, איך לא?
"עכשיו תכיני" חייכה ענת מושיטה לי את הבלילה לערבוב אחרון מצידי וישר למחבת.

כשהפנקיקים היו מוכנים התיישבנו לאכול ונהננו מכל רגע!
סחטתי לענת ולי מיץ תפוזים טרי, מתן התעקש לקנות מכשיר.. אף פעם לא הבנתי את החשיבות, אפשר לסחוט ביד, אבל הוא רצה. אז נתתי לו. מי אני שאתנגד.

כשסיימנו לאכול שטפתי כלים וענת ישבה בשולחן והכינה שיעורים, איך אפשר לתת שיעורים בחופש?
מידי פעם ענת נתקעה עם שאלות מילוליות, היה קשה לי להסביר לה. כי אני בעצמי לא הבנתי..
אבל הסתדרתי וקראתי שוב ושוב והצלחנו.

הדלת של הבית נפתחה, הבטתי מיד על הדלת וראיתי אותו -מתן.
"שלום" אמרתי כשגבי מופנה אליו,
"שלום" ענה ונכנס אל תוך הבית, "ענת מה שלומך"
"בסדר" ענתה במתיקות, אני שמחה שהוא מתייחס אליה,
שלא יריב איתה בגלל שאנחנו רבנו.
שתקתי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

סיימתי לארגן ובדקתי חום לענת, היא מרגישה יותר טוב, אין זכר לחום.
"אני רוצה לראות אליסיה בארץ הפלאות" ענתה ענת בנחרצות ונשכבה בסלון לאחר שעמעמתי את האורות והכנתי לה פופקורן, היא אוהבת את זה
"שמתי" חייכתי והשארתי אותה בסלון והלכתי אל החדר של מתן ושלי.

"איך היה?" שאלתי בהתעניינות, מודעת לזה שהוא יכול להתעלם ממני
"כיף" ענה בהתלהבות, התבאסתי.
"אז מזל שהלכנו. ככה יכולת להנות" אמרתי בשקט,
הוא שתק.
"יש אוכל במקרר, ופנקיקים שענת הכינה" עניתי מסתובבת על עקביי ומנגבת את עיניי בוכה בשקט בלי שישים לב.
הוא לא דיבר .

סגרתי את החדר של ענת עליי ובכיתי.

ישבתי במשך חצי שעה ובכיתי. כמו אז שהייתי קטנה…
"רותם?" שמעתי את הקול של מתן מחוץ לדלת, לא עניתי.
"רותם, תניחי לי להיכנס" ביקש בשקט
"תלך מכאן, בבקשה" התחננתי,
הדלת נפתחה בכוח ואני נשארתי בצד, בוכה על כפות ידיי,
הוא ילך. הוא לא יישאר.
אין לו למה להישאר.
"את בסדר?" שאל מלטף את שיערי, הנדתי את ראשי לשלילה.
הוא שתק נושק לקודקוד ראשי.
"אני יודע שהתנהגתי אלייך נורא. אני מצטער. אבל אין בי כוחות להמשיך ככה. את לא החלטית. פעם כועסת, פעם מחליטה משהו ואז מבטלת את ההחלטה, נמאס לי מזה" ענה
"יכולנו לפתור את זה שנינו! לא ללכת ולספר לחברים שלך! אני לא צריכה להיות מושפלת מהמילים של עדי, שעכשיו הבנתי שהיא בכלל לא חברה שלי. היא הייתה איתי בגלל שאתה והיא חברים טובים. והיא תמיד תהיה בטובתך. ולא אכפת לי מאף אחד. רק מהבת שלי. לא מתאים לך תתגרש ממני, קח" אמרתי והושטתי לו את הטבעת נישואין והאירוסין.
קמה מהריצפה והולכת אל החדר שלי ונועלת הפעם את הדלת, בוכה לבד.

"זה מה שאת רוצה? זהו? נתגרש?" שאל בקול
"אני לא רוצה להתגרש. אני לא מפרק מערכת יחסים של 5 שנים" ענה
"תהיה עם מישהי שתוכל להעניק לך ילדים, לא מישהי שלא רוצה" אמרתי בקול, יודעת שהילדים זה מה שחוצה ביני ובינו