כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 29

***נקודת המבט של אלנור***

עבר יותר מדי זמן.. הרבה יותר מדי. אפילו לא ניסיתי להמשיך האלה, לא הייתי מסוגלת, וגם לא רציתי.. במשך כל החודשיים האלה מאז שג'ייק התגייס הוא לא חזר הביתה. הוא אמר פעם בשבועים… אני מקווה שזה לא יהיה כל הזמן ככה מעכשיו. למרות שאני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה, זה קשה כי אני עוצרת את עצמי בעזרת ההתכתבויות איתו כל יום. כל פעם בשלושה ימים יש לו שעה אחת בלילה שבה אני יושבת מול הפלאפון ומחכה כי אני יודעת שהוא יתקשר. אנחנו מנצלים את כל השעה. הוא סיפר לי שבינתיים קשה, אבל עוברים את זה, ומתרגלים.. הוא סיפר לי על האימונים שהוא עובר ועל איך שולחים אותם ממקום למקום. בעוד שבוע ידעו לאן הוא מתמיין וזה החלק הכי מפחיד.. אני מפחדת שהוא ישרת במקום מסוכן מדי. אבל די, אנחנו לא מדברים על זה, אני מתכחשת לזה עד שהרגע יגיע…

לפחות אחרי שהוא יתמיין תהיה לו שעה אחת טרום שינה בכל יום בה הוא יוכל להיות עם הפלאפון. כמובן שאני יודעת שאני צריכה להתחשב כי יש לו גם את ההורים וחברים… הגיוס היה החלק הכי קשה.. עמדנו בעמדה לקבלת מגויסים יחד עם המשפחה של ג'ייק ושאר המשפחות של שאר החיילים שמתכוונים להתגייס. כמובן שההורים שלי לא הגיעו כי הם בכלל באיטליה עדיין בעסקים שלהם, אבל הם מסרו את כל ברכות ההצלחה לג'ייק.

הכל היה בסדר, עד שהתחילו להקריא את השמות של החיילים. ג'ייק לקח עליו את התיק הגדול שמילא וחיכה שיקריאו את שמו כדי שיוכל לעלות לרכבת שלוקחת אותם רחוק מאוד מכאן. אמא של ג'ייק לא הפסיקה לבכות. החזקתי את הדמעות חזק, למרות שלא הרגשתי כאילו אני עומדת לבכות, אבל זה היה בגלל שידעתי שאזכה לדחף לבכות עוד הרבה בגלל זה.. היא מעולם לא רצתה שג'ייק יתגייס, אבל כמו שכבר הזכרתי זה עובר במשפחה. אבא שלו עמד לצידנו באדישות וכמעט ולא דיבר הרבה, לעומת אמא של ג'ייק שכל הזמן שאלה אם הוא זכר לקחת את זה ואת זה ואם הוא הכניס את זה … כמו אמא.
"ג'ייק טרנסון". הפעם היחידה בה שנאתי לשמוע את השם שלו בקול רם. הוא חיבק את אמא שלו, את אבא שלו שתפך לו על הכתף, החליף כמה מילים עם טובי ושאר החברים שהיו שם ואז הגעתי לנקודה שלא רציתי להיות בה.. הפרידה ממנו.

הוא נעמד מולי בשקט והלב שלי דפק כל כך חזק. זה מוזר במיוחד שזה קורה ליד טובי שאיתו אני עדיין לא מוכנה לדבר עד שארגע ממה שקרה ונסעתי לכאן אפילו בלעדיו.
הוא ליפף את הזרועות שלו סביבי והכניס אותי לתוך חיבוק עדין אחד אחרון. הריח שלו, המגע שלו, הכל אני מאבדת ברגע אחד… אני נפרדת מזה לעוד כל כך הרבה זמן.

הוא משך אחורה מהחיבוק, קרץ לי והוציא לשון בכוונה כדי לגרום לי לחייך. "הנה זה" הוא חייך כשלחץ עם האצבע על הגומה שלי, גורם לדמעות שלי לחנוק לי את הגרון כשנאבקתי בהן. "קריאה אחרונה לכל החיילים" שוב נשמע ברקול הקול המציק הזה. הוא החליף שלום אחרון עם כולם ונישק שוב את אמא שלו לפני שהרים את התיק ונכנס לרכבת.
היא נסגרה והתחילה לנסוע.

זה היה הרגע השנוא עלי… החוסר ידיעה מתי אראה אותו שוב…

******************************************
'לפחות האוכל כאן יותר טוב ממה שאת יודעת להכין' צחקתי אל ההודעה כששכבתי על המיטה בחדר החשוך שלי, רק האור של מסך הפלאפון מאיר לי את הפנים.

'נפגעתי' הקלדתי בכוונה למרות שבכלל צחקתי.

'יופי' קיבלתי את ההודעה ממנו בחזרה וגילגלתי עיניים. 'אז מה עשיתם היום?' שאלתי משנה נושא וצפיתי בפרופיל שלו משתנה ל'מקליד…' כשחיכיתי לתשובה.
'העירו אותנו בחמש, קמנו לריצה של 3000 ואז לשחייה באגם.. אחרי זה היה טיפוס בחבלים ומשם לארוחת צהריים. נתנו לנו לישון\זמן חופשי מאז עד עכשיו ועד לשלוש בבוקר כי בשלוש יעירו אותנו למסע של 40 קמ עד לאחהצ של היום למוחרת' הא? כן.. אני עוד מנסה להתרגל לכל המונחים המוזרים האלה. פאק הוא עושה מלא.. יותר מדי. אני לא מבינה איך הוא עומד בכל זה, למרות שזה ג'ייק… זה לא מפתיע.

'אז מה לאזעזל אתה עושה ער?' שלחתי לו.

'מדבר איתך' הוא רשם ולא יכולתי שלא לחייך למרות שידעתי שהוא אמור לישון כי בעוד כמה שעות הוא קם לחתיכת מסע. 'כבר לא. תבטיח לי שאתה מכבה עכשיו את הפלאפון והולך לישון' שלחתי לו וצפיתי בו מקליד. 'חחח בסדר, אני מבטיח, למרות שרציתי לנצל את השעות האלה כדי להתעדכן איתך. לילה טוב, לכי לישון גם את. יש לך לימודים מחר' הוא שלח ומצאתי את עצמי מחייכת כמו טיפשה למסך הפלאפון. מכירים את זה?

'לילה טוב' שלחתי בחזרה ונעלתי את הפלאפון, נכנסת לתוך השמיכה ומנסה להירדם עם קושי של הידיעה שבעוד קמה שעות הוא קם לפני הזריחה, לובש מדים ומתחיל לצעוד 40 קמ בלי הפסקה…

**********************************************

לא דיברנו כבר שבוע וכמה ימים, ואני עוד מנסה להתרגל לזה אבל זה קשה. יצאנו היום לחופשת האביב מבית הספר והחלטנו אני אמה וונסה להיפגש אצל אמה בבית. קמתי מהמיטה, ציחצחתי שיניים והתלבשתי לפני שלקחתי את הפלאפון והמפתחות של המכונית וירדתי למטה. "לאן את הולכת?" שמעתי את טובי ובחרתי להתעלם.
"עדיין לא מדברת איתי..? מתי זה יעבור לך כבר.. אמרתי לך שאני מצטער" הוא אמר וגילגלתי עיניים. "תנסה מחר" אמרתי כשפתחתי את הדלת הראשית של הבית. "את אומרת לי את זה כבר במשך שבועיים.." הוא אמר וסגרתי את הדלת. נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע לבית של אמה.

דברים השתנו מאז שג'ייק התגייס, למרות שעברו רק חודשיים ושבוע, אבל זה המון זמן, ואני כל כך מתגעגעת.. זה כל כך קשה. לא לראות אותו פתאום בכל יום, בקושי לדבר איתו.. הכל פתאום השתנה רק בגלל בנאדם אחד. זה מוזר…
אני באמצע שנת הלימודים האחרונה שלי ואפילו לא שמתי לב.. הזמן עובר מהר מדי, אבל כשג'ייק בצבא הוא עובר לאט מדי.

אמה הכניסה אותי לבית שלה ואמרתי שלום להורים שלה לפני שעלינו למעלה לחדר שלה. ונסה כבר הייתה בפנים והתיישבה על ידה על המיטה כשאמה התיישבה על הפוך שהיה ממול. "החופש רק התחיל וכבר משעמם לי" ונסה אמרה זורקת כדור ותופסת אותו מספר פעמים. "גם לי… מצד אחד כשאנחנו לומדים אני מתה לחופש, אבל אז כשהוא מגיע אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי" אמה אמרה ואני בכלל בקושי הקשבתי. רק חשבתי על כל היחידות שג'ייק סיפר לי עליהם והתפללתי שהוא לא ילך לפחות לכמה מהם שהיו לי בראש.. הקשות ביותר והמסוכנות ביותר.

"אלי! את מקשיבה?" הרגשתי את הכדור הקטן מזיז לי את הראש טיפה והוציא אותי מהמחשבות שלי. "הא? מה?" אמרתי קולטת את וונסה ואמה מסתכלות עלי. "שאלנו מה עם ג'ייק" אמה כנראה חזרה על אותה שאלה ששאלה כשאני שקעתי במחשבות שלי וחזרתי למציאות טיפה. "אה.. הוא בסדר. לא דיברנו כבר דיי הרבה זמן האמת" אמרתי ולא ממש אוהבת לדבר על זה. תמיד אני מפחדת לשמוע תגובה כמו 'את צריכה לעבור הלאה' או 'הוא שכח ממך כבר' וכאלה אם אדבר על ג'ייק ועל המצב ביננו עם אנשים.

"כמה 'דיי הרבה זמן האמת' ?" ונסה שאלה. "כמעט שבועיים.." אמרתי בשקט. "ידעתי שלא הייתי צריכה להמשיך לתת לך לשמור על הקשר איתו.. תראי איך זה מחזיק אותך קצר" אמה אמרה ונאנחתי. "אני בסדר" אמרתי מגלגלת עיניים. "תוכיחי" היא אמרה. "איך?" שאלתי אפילו טיפה מצחקקת מהבקשה המוזרה הזאת. "לא יודעת… היום נצא למסיבה ותוכיחי לי שאת משחוררת" היא אמרה ונאנחתי תוך כדי שצחקקתי תוך כדי שגלגלתי עיניים. "אז את לא רוצה לעשות את זה?" היא שאלה. "זה לא קשור.. אני כן משוחררת.. פשוט סתם לא בא לי מסיבה" אמרתי מנסה אפילו לשכנע את עצמי שזה נכון.

"לא נכון! זה פשוט שאת לא מסוגלת להנות בגלל שאת דואגת מדי לג'ייק! את לא נותנת לעצמך להשתחרר את כמו פקק לחץ אחד גדול שעוד שנייה מתפוצץ!" היא אמרה וונסה הסכימה איתה. "אוקיי אני אצא למסיבה מרוצה??" אמרתי כבר בלי כוח לוויכוח הזה. אין לי כוח להטפות מוסר מציקות ממנה.

בסך הכל מסיבה… שיהיה.. למי יש כוח להתווכח איתה בכלל. נלך למסיבה, נרקוד טיפה כדי להוכיח לונסה ואמה שאני משוחררת ונלך משם חזרה הביתה. הכל טוב…