כמו שהיא (פרק 2)

, הדלתות זזו ועמדה שם מישהי…
==================
"היי" היא חייכה לאבא, לא ממש הבנתי.
" מה נשמע נועה? את מגיעה היום ב8 לא?" עכשיו ממש איבדתי אותם
"בטח, בטח".היא הנהנה לחיוב וחייכה, ללא ספק היה לה את החיוך הכי יפה שראיתי.
" זה אור הבן שלי" אבא חייך אליי "היא שומרת על יהלי , עושה לו בייביסיטר" חייך אלייה בזמן שהיא מחזיקה את המעלית.
נועה נכנסה למעלית ונופפה לנו. המעלית נסגרה.
"למה בייביסיטר?" שאלתי , התקדמנו לכיוון דלת הבית.
"אנחנו יוצאים לפעמים בערב והיא מגיעה לשמור, לא רציתי להפיל עלייך. אני יודע שלא ראית הרבה זמן את יהלי, חוץ מזה שהוא פשוט מטורף על נועה ויהיה לכם נחמד יחד שלושתיכם." אבא פתח את הדלת .
לינת האישה של אבא התחילה לחבק אותי, אני חושב שראיתי אותה שלוש פעמים כל החיים שלי, לא הבנתי מה פשר החיבורים האלה. "איזה יפה אתה אוריקי!" אוריקי?! מה היא חושבת שאני ?
חייכתי, אני בכללי לא טיפוס שיודע איך להגיב למחמאות, חוץ מזה שלא האמנתי לה שזה מה שהיא חושבת.
"אני אקח את המזוודה" אבא הוביל אותי לחדר שלי, כאילו שמעולם לא הייתי בבית. הרבה דברים השתנו אני מודה , אבל בכל זאת , לא היה קשה לשכוח.
החדר שלי גם השתנה.
הוא היה ריק.
רק פוסטר ישן של מכונית נשאר תלוי על הקיר הלבן, ארון הבגדים היה כמעט ריק מלבד 4 חולצות לבנות קצרות וחלקות, למרות שזה בדרך כלל מה שאני לובש.
רק חלק.
המיטה הייתה מסודרת במצעים שלא הכרתי.
נשארה שם הטלוויזיה הישנה , ושידת המגרות . המדפים היו ריקים והיה נראה כאילו החדר רק חיכה לי שאחזור.
התיישבתי על המיטה. רכה יותר ממה שזכרתי.
"אני שמח שאתה פה" אבא נשען על המשקוף של הדלת.
כן בטח , חשבתי לעצמי, בגלל זה אתה דואג שאני אבוא אלייך כל כך הרבה (ממש לא!).
"תודה אבא" סימנתי לו לצאת עם העיניים.
הייתה תלויה בחדר המראה שהייתה לי כשהייתי קטן, היא עדיין מלאה המדבקות של סמיילים.
פתאום צעקה צעקה של ילד קטן , ויהלי רץ לחדר שלי.
"היי" הוא פתאום נעמד שם.
"מה נשמע יהלי?" חייכתי אליו. הוא דומה לאבא שלי
הוא בלונדיני והעיינים הכחולות הגדולות שלו הסגירו את זה שהוא אחי הקטן למחצה.
הגובה לעומת זאת, פחות. הוא היה גמד קטן לגמריי. "תכף חוזר!" הוא צעק ורץ לחדר שלו, הוא הביא מכונית אדומה, ונתן לי אותה.
"תודה" צחקתי.
"אתה אח שלי!" הוא אמר. לא ידעתי מה להגיד בחזרה. "תודה?" אמרתי שוב , לא יודע מאיפה זה היה קשור.
את רוב המשך היום, ביליתי בחדר שלי , מנסה לגרש את יהלי. מזל שאני לא צריך לשמור עליו. חיכיתי כבר שאותה הנועה תגיע, כדי שהיא תקח אותו ממני. ובעיקר חיכיתי לראות את החיוך שלה שוב.
אז השעה הייתה כבר רבע ל8, נשמעה דפיקה בדלת, אבא שלי בדיוק התקלח ולינת התארגנה ליציאה שלהם. ברור שהוא יוצא בלעדיי ביום הראשון שאני בא אליו.
יהלי התחיל לצעוק "זאת נועה זאת נועה!!" , לא האמנתי כמה שמיתרי הקול של הילד הזה חזקים.
יצאתי מהחדר כדי לפתוח את הדלת.
קצת הסתבכתי כי החליפו שם מנעול.
"מה? שכחת איך פותחים דלת ילד?" היא צחקה כשנכנסה.
יהלי חיבק אותה והיא עוד לא הספיקה להכניס את שתיי הרגליים לבית .
"קוראים לי אור" אמרתי לה וסגרתי אחריי את הדלת.
"אני יודעת" ליטפה את הראש של יהלי.
"קראת לי ילד…"
"בסדר , סליחה אור!" היא חייכה נכנסה והתיישבה על הספה.
"למה ההורים שלך הזמינו אותי אם אתה פה?" שאלה בחוסר טקט מוחלט.
"רק אבא שלי, לא הורים" אמרתי "אמא שלי נסעה ואני פה ביינתים, אבא שלי לא רצה להנחית עליי "
היא חייכה אליי שוב.
חשבתי שאני מת מרוב דפיקות לב.
"תקראו לי אם תצטרכו" הלכתי לחדר כדי להרגע וכדי לבדוק שאני לא אדום יותר מדי.
———-
המשך מאוחר יותר :)
דרך אגב, אשמח מאוד להמלצות לשיפור.