כמו שתמיד רציתי להיות… – פרק 1

"דניאל" אני שומעת את אימא קוראת לי מהקומה למטה, "את חייבת לקום, את תאחרי לבית הספר". אוף, זמן להתעורר ולהתחיל עוד יום שגרתי ומשעמם. "אני קמה אימא" אני צועקת לה בחזרה, ועוד פעם אני מוצאת את עצמי מסרקת את השיער החום שלי ומנסה לסדר אותו בכל מיני תסרוקות שונות עד שאני פשוט מוותרת וחוזרת לפזור החלק המקורי. שמתי חולצת בית ספר ורודה ג'ינס כחול כהה ארוך ונעלי VANS שחורות. אני מתלבטת עם לשים את הצעיף האפור שקנו לי ליום הולדת 16 או את הצעיף השחור שאני לא זוכרת מאיפה קיבלתי אותו, בסוף בחרתי באפור. שמתי מסקרה וטיפה ליפגלוס ורדרד. אכלתי ארוחת בוקר שגרתית בלי תום שלפי מה שאימא אמרה הוא "יצא מוקדם מהבית בשביל להתכונן למבחן בפיזיקה" כן בטח אני יכולה עכשיו לדמיין אותו יושב במחששה ומעשן עם כל הערסים המסוממים האחרים. "ביי אימא, ביי אבא" אני הולכת ומחבקת כל אחד מהם לפני שאני יוצאת לבית ספר. "את לא רוצה שאני אסיע אותך? דיי קר היום" אימא שאלה אותי "לא זה בסדר אני אלך ברגל. טוב ביי" "חכי, אל תשכחי שיש לנו היום בארבע את אירוע הצדקה שסיפרתי לך עליו. אסור לנו לאחר" "טוב אימא אני לא אשכח" אמרתי בייאוש מכל הפעמים שכבר ששמעתי את המשפט הזה. הלכתי לי ברחובות רואה את השכן יוצא לעבודה עוברת ורואה את כל עלי השלכת שנשרו מהעצים. אני די אוהבת את הסתיו את האוויר הקריר למרות שבישראל לא כל כך קר כמו שאני אוהבת. הגעתי לבית הספר תיכון אורנים לפני הצלצול נכנסתי לכיתה, התיישבתי שורה שנייה מימין ליד החלון, הסתכלתי לאחור לבן, הילד שאפשר להגיד שהוא "הכי מקובל" ומקבל את תשומת הלב של כל הבנות, בלי פלא, השיער הבלונדיני הכהה והקצר, העיניים הכחולות אפורות העמוקות, השיזוף, השרירים והביטחון העצמי מבטיחים לו את המעמד. הוא מדבר עם כמה בנות שנמרחות עליו, אני יודעת שאתם בטח חושבים שהוא בטח איזה בן שטחי שכל מה שאכפת לו זה המעמד שלו אבל אני יודעת שיש בו מעבר לזה. בכל מקרה כרגע אני יושבת לבד, הילד שישב לידי עומר עבר לאמריקה ככה באמצע השנה… מזל, הוא היה דיי מוזר. בכללי, בניגוד לאחי אני סוג של מתבודדת, לא כמו כל הפריקים המתבודדים האחרים. אני פשוט די בלתי נראית לעומת הילדים המוחצנים האחרים בכיתה שלי, המורה להיסטוריה יצחק נכנס לשיעור ובהה על הפח, כרגיל וציפה שמישהו יבוא וירים את כל הניירות שהיו ליד הפח, אוי הוא כזה חולה ניקיון במובן הזה הוא קצת מזכיר לי את אימא שלי. באיחור של דקה בערך נכנס נער גבוה עם שיער חום בביטחון הוא ניגש אל יצחק ואמר לו משהו שלא בדיוק שמעתי. "אוקיי חברה, זה הוא ליאם התלמיד החדש שלנו שהצטרף במפתיע לכיתה" מוזר… מתי ילדים עוברים בית ספר באמצע השנה… טוב, זה לא כאילו אכפת לי או משו… אוי, אני חושבת תוך כדי שאני מחפשת בעיניים שלי מקום פנוי בשביל הילד החדש ולא שמתי לב שהמקום הפנוי היחיד הוא לידי. כשליאם התקרב ראיתי שיש לו עיניים חומות עם ניצוץ זהב בהם. ליאם התקרב זרק את התיק על הרצפה והתיישב לידי בחוסר חשק וואו, דרך להתחיל את היום.