כמו שתמיד רציתי להיות…- פרק 2

פרק 2:
השיעור עבר דיי מהר בלי אפילו מילה אחת מליאם, אני מקווה שהוא לא איזה ערס או משו כזה… אני לא מסתדרת איתם כל כך טוב…ככה השעתיים הראשונות עוברות בלי מילה אחת מצד ליאם ועם 2000 מהן בתוך הראש שלי, קצת עניין אותי, מעניין מי הוא, מה הסיפור שלו. אולי לשם שינוי כדאי שאני אהיה זאתי שיוזמת שיחה ?צלצול קטע את מחשבותיי סוף סוף. הכיתה מתרוקנת ואני נעמדת מולו ואומרת "היי" "דניאל נכון?" הוא שאל "אתה יכול לקרוא לי כך אבל אני לא אענה לך, רק המשפחה שלי קוראת לי דניאל" "אז אממ איך לקרוא לך?" שאל ליאם "אתה יכול לקרוא לי דני" עניתי לו "טוב, אז היי דני" הוא אמר. בהפסקה דיברנו קצת מסתבר שאימא שלו קיבלה הצעה לעבודה אחרי שהיא פוטרה מהעבודה הקודמת שלה, לפני זה הוא גר בראשון לציון. מסתבר שהוא די נחמד, דיברנו בזמן שברקע מאחוריו אני רואה את בן משחק כדורסל עם עוד כמה בנים, הוא נראה כל כך חלומי… "דני" ליאם מעיר אותי מהחלומות בהקיץ "אממ מה?"
"בדיוק שאלתי אותך איפה את גרה?"
"אממ סליחה הייתי קצת לא בפוקוס" גמגמתי לו "אני גרה ברמת אביב"
"וואו"
"אל תתחיל עם השאלות האלה על הכסף, נמאס לי מזה"
"אוקי" הוא ענה
לאחר שתיקה של מספר שניות התנצלתי על התשובה הכועסת שלי והשיחה המשיכה. ההפסקה נגמרה וחזרנו לשיעור מתמטיקה. אני בהקבצה א' גבוה וליאם בהקבצה ב' אז נפרדנו לכמה שעות. ניסיתי לחשוב, עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיה לי חבר, מישהו להיות איתו בהפסקות. שכחתי כמה נחמד זה.