כמו שתמיד רציתי להיות…- פרק 5

פרק 5:
נקודת הבט של ליאם:
רציתי לקחת אותה לשדה, ידעתי שהיא תאהב את המקום הזה. אבל כל הנסיעה פחדתי פשוט פחדתי עליה, אמרתי לה שזה בטוח, שיקרתי. לא הייתי צריך להסתכן ככה אבל רציתי לקחת את הסיכון הזה, בשבילה. הגענו לשדה, זה המקום הכי יפה שיש, לדעתי לפחות. לקחתי אותה לכאן כי שיערתי שמישהי כמוה תאהב את זה. התיישבתי על החול והסתכלתי על הנוף, שדה שלם של דשא גבוה וירוק, על השמיים הכחולים שמלאים בעננים לבנים. הפניתי את הראש הצידה וראיתי אותה בוהה בנוף. הסתכלתי עליה לכמה שניות על הפנים העדינות והיפות שלה, העיניים הירוקות הגדולות שלה שאתה יכול לבהות בהן עד אין סוף, בלי לשים לב שהזמן זז. דני הסתכלה עלי ואז יכולתי לראות אותה יותר בבירור היא פשוט מהממת.
"ליאם ?" בבת אחת חזרתי למציאות
"כן?" עניתי לה
"למה הבאתי אותי לפה ?" היא שאלה אותי.
"זה המקום שבו אני אוהב להיות, המקום שלי. בו אני פשוט יכול לקבל קצת שקט ולחשוב"
"אני יכולה להבין למה אתה רוצה קצת שקט" היא ענתה ופתאום חייכה, לא חיוך מזויף, חיוך אמיתי עם גומות וציחקקה. "הלוואי שהיה לי מקום כזה. מקום בו אני פשוט… אני".
"אז בואי נסכם את זה, כל פעם שאת צריכה זמן לחשוב אני מוכן "להשאיל" לך את המקום שלי. בסדר?"
"אוקי" היא ענתה. "מה אתה חושב שיעשו אם ייתפסו אותנו?"
"לא הרבה, לך אני מנחש אין הרבה נסיון בהברזות אז סביר להניח שהם אולי רק יתנו לך אזהרה"
"ולך?" היא שאלה והסתכלה אליי עם העיניים הגדולות היפות שלה.
"אממ… בטח ריתוק." שיערתי שזה יהיה העונש על מישהו שיש לו היסטוריה ארוכה של הברזות שכתובה בתיק תלמיד.
נקודת מבט של דני:
חזרתי הביתה, עליתי למקלחת וחשבתי על כל היום הזה על האופנוע, על השדה, אני דיי בטוחה שאני שוכחת משהו.. הסתכלתי בשעון, השעה 15:50, הממ.. אוי האירוע צדקה מתחיל ב16:00. לבשתי את השמלה הורודה שאימא השאירה לי וסידרתי את השיער בתסרוקת אסופה תוך שניות. שמתי ליפגלוס ויצאתי החוצה, איפה אמא אמרה שהאירוע נמצא? אהה נזכרתי, כשהגעתי לרחוב כבר לא היה טעם לרוץ היה לי ברור שאיחרתי אבל לא איחור גדול כל כך, אולי אף אחד לא שם לב… נכנסתי לאולם ואף אחד לא הבחין, ראיתי שאימא שלי ואח שלי בפינת החדר, המבט של אימא שלי נלכד עליי וידעתי שנתפסתי. "דניאל" היא אמרה בקול חלש אך כועס, כנראה לא רוצה למשוך את תשומת הלב של האורחים. "איפה לעזאזל היית?" היא לחשה לי. "יש לך מזל שבניגוד אלייך אח שלך הגיע בזמן!" מאוחרייה תום חייך אליי חצי חיוך תחמני, "נכון, דני את חייבת להיות יותר אחראית" תום אמר לי בקול סמכותי. נשבעת שאם לא היו שם 300 ומשו אורחים הייתי נותנת לו כאפה.
"ומה שמעתי? שלא הראת נוכחות בשיעור אזרחות?!"
"איך את יודעת? מלמלתי…"
"אח שלך שכן השתתף בשיעור אמר לי."
"אימא את רצינית?! זה אולי השיעור היחיד שהוא היה בו כל היום, כל מה שהוא עושה בבית הספר זה להבריז ולעשן סמים במחששה כל היום!" אמרתי בקול חזק.
"תורידי את הטון שלך גברתי הצעירה, אנחנו נדבר על זה כבר בבית."
לא עניתי לה…
"סיימת לבייש את המשפחה שלך בציבור או שיש לך עוד דברים לספר לי?" אימא אמרה לי.
"אביגייל!" מישהי קראה לאימא שלי. "אני חייבת לדבר איתך בקשר למתכון של הפשטידה שנתת לי בשבוע שעבר"
כעסתי. עליה, על תום וגם על עצמי. "ליאם? זוכר ההסכם שעשינו בקשר למקום שלך מקודם? אני צריכה אותך" אמרתי לליאם בטלפון בזמן שהתחלתי ללכת לכיוון היציאה.