"כן המפקד." פרק 22: "אל תשכחי את גו'נתן."

"ראיתי אתכם צומחים ומתבגרים, בריאה של אנשי גדוד.
ראיתי את הגדוד מתקדם משבוע לשבוע
ולא קופא על שמריו.
ראיתי אתכם חיילים אהובים משיגים תוצאות טובות
וחותרים תמיד הלאה.
אני סמוך ובטוח שתמשיכו בכיוון שהלכנו
ושרק תוסיפו ותשתפרו,
אוהב אותכם ותמיד תהיו לי לילדים." מוריס אומר כסיום וכולנו מרוגשים ומוחאים כפיים.

אני אורזת בגדי אל תוך התיק הגדול של צה"ל ומחייכת לעצמי, תקופה של שנתיים וארבע חודשיים עוברת לה, יותר מידי דברים קרו כאן, אבל זאת ללא ספק תקופה שביגרה אותי
"את באה למסיבת שחרור?" אומר מייקל ומוציא אותי ממחשבותיי, אני מסיטה את מבטי אליו ומיישרת את גבי לאט. חיוך קטן עולה על שפתי
"אני טסה היום מייקל" אני מביטה בו בחיוך.
הוא נאנח קלות בחיוך ומתקדם אלי באטיות, רצפת החדר משמיעה קולות חריקה ומוסיפה להתקרבות של מייקל אלי, הוא קרוב אלי, אנחנו מביטים אחד בשנייה.
אני מרגישה את הנאום שלו מגיע, כמה אני לא עושה את הדברים בסדר כל הזמן.
"לאיפה?" הוא אומר בחיוך קל ומניח את ידו על מיטת הקומתיים שאני צמודה אליה וגורם לסוג של אינטימיות בנינו.
"קליפורניה." אני אומרת ולא נותנת לחיוך שלי לרדת, "דודה שלי הלוותה לי מספיק כסף למכללה שם ואני אשהה בה עד שאסיים את המקצוע שאבחר." אני מחייכת כשאני מדמיינת את זה, מסיבות, חברים, עבודה.
"ממה את בורחת?" הוא מסתכל על החיוך שלי ואני מרגישה צביטה קטנה שם בליבי.
מייקל מכיר אותי מידי, מידי. לא משנה מתי ואיך – הוא ידע את הצעד הבא שלי.
זה כלכך מרגיז.
"למה אני חייבת לברוח ממשהו? למה אתה לא יכול פשוט לפרגן לי מייקל." אני אומרת ברוגז, מנסה להכחיש.
"למי את משקרת? אני מכיר אותך יסמין, תסמכי עלי." הוא מחייך את החיוך היפה שלו, עיניו רכות ואוהבות כמו תמיד.
אני מביטה בעיניו לעוד כמה שניות וליבי מתחיל להיזכר בסיבה האמתית שאני עוזבת,
ואני רק רוצה לשכוח אותה.
"למה אתה חייב לעשות את זה תמיד. אתה רואה שטוב לי, למה כל הפילוסופיה הפלצנית שלך טובה?" אני נאנחת בעצבנות והחיוך שלי כבר ירד לו אך נשארת בקוצר רוח "תן לי לשקר לעצמי. פשוט תן לי."
"למה שתשקרי לעצמך." הוא יורה באי הבנה.
"כי נמאס לי. אני רוצה להיות ילדה רגילה עם אבא אמא ואחים." אני אומרת בקול והדיבור כבר נסחף מימני, הלב לא עוצר. "אני לא רוצה להיות עוד אחת מהבנות שנאנסו." אני אומרת בקול ואני מבחינה שלאון שלצד הדלת, "אני בכלל לא הייתי אמורה להיות פה.הייתי אמורה להיות קצינה ולעשות מסלול מתקדם, אמורה להיות משהו גדול בצבא" אני אומרת בלב שבור ומדמיינת את עצמי בזה, מדמיינת שצה"ל לא מנע מימני להיות מה שאני באמת יכולה להיות רק אם היו לי הורים. "ואני לא הייתי אמורה להתאהב במפקד שלי." אני אומרת בבירור וגבותיו של מייקל נפלאות.
מייקל מסתכל עלי בפליאה, שפתיו מתכווצות ומבטו מר כלפי ולא מובן.
"אבל אתה יודע מה מייקל?" יוצא לי גיחוך של זילזול כלפיו.
"מה?" הוא אומר בזילזול גם הוא, מזיז את היד המיטת קומותיים ותופס מימני מרחק קצר,
"אני לא מתחרטת על כלום." אני אומרת בחיוך שלם,
"אני שמחה שכל הדברים האלו קרו לי." אני אומרת בגאווה ומרגישה את הביטחון שלי מתעצם.
" אם זה היה קורא ל 90 אחוז מהבנות בעולם הן כנראה היו בבית משוגעים, בכלא או כבר מתות. אבל לא אני." אני אומרת בקול ולאון מתקרב אלינו אך איני מתייחסת לזה כלל.
"אני גאה במה שאני. ואם יש לך בעיה איתי אתה מוזמן להיכנס לי לתחת." אני אומרת את המשפט האחרון ומייקל מסתכל עלי ושותק, אני לוקחת את התיק שלי ויוצאת מן החדר, יורדת מן המדרגות של החדר ומוריס מתקדם אלי לאט וחיוך עולה על שפתיי,
אני מרגישה כלכך מעורפלת עם רגשותי.
אני רצה אליו והוא מתקדם אלי מהר ואני קופצת לחיבוק אליו,
מחבקת אותו כלכך חזק וגם הוא אותי, נותן לי כוחות להמשך אחרי הצבא.
"תשמרי על עצמך ילדונת." הוא לוחש באוזני ואני צוחקת שאני מרגישה את עיני מוצפות בדמעות, מבינה שאני עוברת פרק גדול בחיי.
"את יוצאת אל העולם האמיתי עכשיו, זה הזמן שלך." הוא אומר בקול אבהי ואני עוד מחבקת אותו חזק.
"אני רוצה גם!" אני שומעת את אלה צועקת אלי ומחבקת אותי מאחורה,
אני צוחקת ורואה את מייקל יוצא מן החדר, מתקדם אלינו ומחבק אותנו גם כן,
אביגיל ועומר רצים אלינו גם כן הם,
"חיבוק משפחתי!" סטס צועק וכל הגדוד קולט את החיבוק, כולם רצים אלינו ואני עוצמת את עיני עם צחוק מתגלגל וכולנו מתחבקים לנו, אני אתגעגע אליהם.
אני פוקחת את עיני וכולנו מתרחקים בחיוך, "את באה למסיבת שיחרור?" עומר אומר וכולם מסתכלים עלי.
אני מחייכת לאט ומהנהנת בשלילה אל הגדוד האהוב, כולם מסתכלים עלי בתדהמה ואני רואה את לאון מבעד לגדר הבסיס מחכה לי באוטו.
"למען האמת, אני מאחרת לטיסה שלי." אני צוחקת וכולם מופתעים, אני מחייכת אליהם חיוך מאושר ואלה מסתכל עלי בשוק.
"לאיפה? למה.לעזאזל." היא מתקרבת אלי וכולם מחכים לתשובה.
"אני רוצה להתחיל ללמוד כבר עכשיו, מקדימה את המאוחר." אני מחייכת אל כולם והם מהנהנים.
"איפה?" מוריס מתפרץ ושואל, מסתכל עלי מרוצה
"קליפורניה." אני אומרת בחיוך וכולם מהנהנים, מחיכיים.
לאון צופר לי ברגזנות מהאוטו ואני מחייכת לכולם, מנופפת עם ידי ורצה אל האוטו של לאון עם התיק שייותר גדול מימני.

אני עם הרגליים על התא כפפות של הרכב, העיניים שלי עצומות ואנחנו שומעים את הרדיו בשקט, לאון מרוכז בנסיעה, מזכיר כלכך את אחיו. פתאום נשמע שיר קיצבי ואני אוטומטית מגבירה אותו.
"אני צריך להתרכז" לאון אומר ומסתכל עלי לכמה רגעים,
אני מגחחת בפרצופו ומגבירה עוד יותר.
לאון מגלגל את עיניו ומחייך מעט וחוזר להסתכל על הדרך, החיוך שלו ירד מהר מידי וזה גורם לי להבין שהוא מעט מצוברח.
"לאון?" אני שואלת בלחש ומנמיכה לאט את הרדיו והוא מסתכל עלי בשאלה,
"אל תסתכל עלי ככה, מה קרה?" אני אומרת ומכווצת את גבותי באטיות, מתיישרת ומורידה לאט את רגלי מהתא כפפות.
"כלום, עוד כמה זמן הטיסה שלך?" הוא שואל ואני מסתכלת על השעון ברדיו, " שעה בדיוק." אני מסתכלת על השעה בלחץ, ומסתכלת על לאון. "אני לא אספיק." אני אומרת בעצבנות ולאון מחייך באטיות ואני מחייכת לאט אחריו,
"את תראי שכן." הוא מחייך יותר ודופק גז בכביש המהיר ואני צוחקת מהמהירות שאנו נוסעים בה.

לאון חונה בשדה תעופה בחניון הפנימי, ונהיה שקט.
אני מסתכלת לרגע על רגלי ומסיטה את מבטי אל לאון, "תודה על הכל לאון." אני אומרת בלחש אל לאון ומתכוונת לכל מילה ומילה.
הוא מסתכל עלי עם העייני השקד בהירות והיפות שלו, מהנהן אלי עם חיוכו של גו'נתן,
אך בחיים לא יוכל להשתוות אל החיוך שגרם לדופק שלי להיות על 180.
"אל תשכחי מאחי יסמין" הוא אומר בלחש.
לאחר כמה שניות של שקט שפתו רוטטת והוא מסתכל הצידה, השפתיים שלי מתכווצות בכאב ואני מתחילה לתהות אם אני עושה את הדבר הנכון.
"פשוט אל תשכחי מאיתנו." לאון מסתכל על רגליו ודמעה נופלת לי מלחי.
"אתם כמו משפחה בשבילי לאון. גו'נתן אתה בל ודן." אני אומרת בחיוך ומרגישה את שפתי מגיבות לדבריו, הוא מרים את מבטו אלי ועיניו רטובות מכאב, אני מרגישה את הצרימה בליבי ואני חושבת לעצמי מה אני עושה לעזאזל.
"אני מצטער שאני עושה את זה." הוא נאנח בעצמים ומחזיק בהגה בשביל לשלוט ביצריו להתעצבן על עצמו.
אני מסתכלת עליו לעוד כמה שניות ומהנהנת, אני מושיטה את ידי הקטנה לידו הגדולה ומסתכלת על כל קעקועיו הגבריים, הוא מסיט את מבטו אלי ומהנהן אלי בחיוב.
"תחסרי לי."
"גם אתה לי."

אני מושיטה את הכרטיס טיסה ואת התעודת זהות, העובד לוקח מימני ומבחין בהם.
הוא מביט בי לכמה שניות ומהנהן אלי.
אני מסובבת את ראשי לאט ורואה את לאון מאחורי, מחייך אלי חיוך יפה ומתקדם אלי.
אני מחייכת ומושיטה זרועות רחבות אליו, הוא מושך אותי אליו ומחבק אותי כלכך חזק.
עיני נעצמות ואני מחבקת אותו ונושקת את הלחי שלו.
אנו מעכבים את כולם שם אך אף אחד לא מעיר, מה שמפתיע.
לאון משחרר אותי בעדינות ומסתכל לי בעיניים, "אל תשכחי את גו'נתן." הוא מבהיר לי.
"תאמין לי לאון, אתה לא צריך להזכיר לי את זה, אני לא אשכח."
הוא תופס בראשי ונושק אותו בחוזקה, מחייך אלי, מסתובב והולך.
אני מסובבת את מבטי אל העובד ועוברת אותו, לוקחת את הכרטיס והתעודת זהות,
מתקדמת אל המטוס,
ונעלמת ..