"כן המפקד." פרק 6: "את תשני אצלי."

מביט בי, בעייניו לא נראה כל תגובה למה שאמרתי.
הוא ממשיך להסתכל עלי, נועץ את מבטו
"המפקד!" סטס קורא לו, בלונדי עם עיניים כחולות ויפה תואר בעיקר.
הוא ממשיך להתקדם אלינו, מסתכל עלי ועליו.
"אני מפריע? .." הוא אומר בתהייה.
"הוא מפריע?" אני מסיטה את המבט למפקד ומסתכלת עליו ברוגז.
"את משוחררת." הוא לא מסתכל עלי ומתקדם אל סטס,
אני לוקחת צעד גדול אל החדרים ונכנסת לנקות .

~~~

אנחנו עומדים בח', השעה 6 בבוקר אחרי שמירת לילה מתישה.
כולם עם הידיים מאחורי הגב, מחכים למפקד בשקט.
אחרי 20 דקות של שהייה בקור המקפיא המפקד בא לעברנו, הוא מתקדם אלינו לאט.
הוא עומד במרכז הח', ואני מסתכלת עליו אך מנסה לדחוק את היצרים שלי לזלזול כלפיו, בכל זאת הוא המפקד שלי וברגע אחד הוא יכול להעיף אותי להיות גובניקית. ולא, אני לא מצטערת על מה שאמרתי אתמול.
רק קצת, בכל זאת.
"אני יודע שאתם לא יצאתם לרגילה מלא זמן" הוא מסתכל עלינו, חיוכים מתחילים לעלות על הפנים של החיליים, ונראה לי אני מחייכת פי 3 מכולם ביחד.
"אומנם זה לא הזמן לרגילה, אבל אני חושב שבאמת מגיע לכם. אתם גדוד טוב." הוא מחייך אלינו חיוך קטן והעיניים שלי נפקחות מעט.. הוא באמת לא מבין כמה הוא יפה ככה.
"תארגנו את הבגדים שלכם, ועוד שעה יש לכם אוטובוס הביתה. ארגנתי לכם אוטובוס ישיר מרכז/דרום." מתחילים מילמולים בח' והחיוך שלו יורד מעט. "לא אמרתי שאפשר לדבר." , כולם משתתקים.
"החיליים הבודדים לבוא אלי, השאר משוחררים." (חייל בודד זה מישהו שבדרך כלל עלה לארץ מחול ואין לו משפחה מהארץ, אך יש גם שהם מהארץ ואין להם משפחה.) אני מסתכלת על מייקל והוא עלי, השפה שלי יורדת מטה,
מייקל הולך למפקד ואיתו עוד שתי חיליים וחיילת אחת.

"אני ממש מצטערת בובה." היא נשמעת כלכך חסרת אונים
"זה בסדר דודה, אני אמצא משהו, זה סך הכל שלושה ימים ואז אני אלך לאלה." אני מנסה להישמע חיובית, אבל זה כלכך כואב.
"אני כלכך אוהבת אותך. תדאגי לעצמך, אתקשר אליך בערב."
"אוקיי, להתראות דודה." אני מנתקת

אני מביטה בשעון שעל היד שלי וכבר 08:00 , עברו שעתיים והבסיס ריק.
אני הולכת לקרוון של המפקד בתקווה שיש עוד מקום באיזשהו בית,
למה אלוהים עושה לי את זה,
למה הוא מציב אותי בכלל במצב הזה.
זה מגיע לי?

אני דופקת בדלת של הקרוון באיטיות, ממצמצת בעיניים ומסתכלת מטה, אני שומעת את המפקד מתקדם אל הדלת ומכניס את המפתח אל המנעול, הוא מסתבך איתו שוב ויוצא לי צחוק קטן..
"לעזאזל." אפשר לשמוע את הקול העצבני שלו והוא פותח את הדלת ברגזנות, אני מרימה את המבט אליו והוא עם מכנס גינס וחולצה לבנה מכופתרת שכלכך מחמיאה לו, הכפתורים שבחולצה מתוחים בחזה שלו, והשרבולים של החולצה הארוכה צמודים לשריריו הרחבים.
הוא נראה באמצע התארגנות לאיזה אירוע חשוב.
אני מסתכלת לו בעיניים ופתאום גל של בכי מציף אותי, אני רואה מטושטש מהדמעות והן יורדות על הלחיים שלי, העיניים שלו נפקחות.
"מה קרה יסמין?" הוא נשמע מודאג,הוא יורד מדרגה אחת אלי אך שומר מימני מרחק,
אני מרגישה את זה.
אני מטה את הראש הצידה ומנגבת את הדמעות מהלחיים שלי, אני עושה לא עם הראש ויורדת מהמדרגה.
הוא תופס לי ביד ומושך אותי אליו בכוח.
"תיכנסי." הוא מסמן לי עם העיניים להיכנס לקרוון, אני מסתכלת עליו עם עיניים רטובות וכואבות, מהנהנת לאט ונכנסת לבפנים.
המפקד מסמן לי עם היד לשבת על הכורסא ואני מתיישבת באיטיות,
מנגבת את הלחיים שלי ומסתכלת הצידה, אני מרגישה את הפנים שלי כואבות, אני כלכך שונאת שרואים אותי בוכה.

הוא מתיישב לצידי,"יסמין?" הוא אומר ברכות ואני מסתכלת לו בעיניים הירוקות והחמימות שלו, אני מרגישה את הדופק שלי נרגע לאט לאט ככל שאני מסתכלת על בעיניים הירוקות שלו.
"תוכל לבדוק לי אם נשארו בתים לחיליים בודדים?" אני מתחמקת מהשאלה, אך עונה עליה תוך כדי. הוא לא מטומטם, הוא קולט ולא לוחץ. לומרות שזה מרגיש שהוא יודע עלי יותר מידי.
הוא קם ולוקח דף מהשולחן אוכל שלו, פותח את הדלת ויוצא לבחוץ.

הקרוון שלו יחסית נקי, יש לו מלא בגדים על המיטה, יש מטבחון קטן ונחמד בסוף הקרוון ולצידו יש שולחן בגודל מטר וחצי לארבעה אנשים, ישנם שני כורסאות ומלא תמונות עם מפקדים, יש שטיח ביתי על הרצפה ולצד הספה שרועה לה גיטרה אקוסטית פשוטה. בהמשך
של הקרוון יש דלת נוספת ואני מניחה שזה לשירותים, ודלת לצידה שהיא כנראה חדר שינה.

המפקד חוזר ועייני מופנות אליו, העיניים שלי מתכווצות לאט.. הוא מתקדם אלי באטיות ומתיישב על ידי, "יסמין, אין עוד בתים שאני יודע עליהם.." הוא אומר בשקט, והטיקים שלו מופעים בצידי העין, הוא מגרד בראשו.
אני מהנהנת באטיות, ולחשוב שאני צריכה להעביר כנראה שבוע באכסניה אם אלה לא תוכל לארח אותי, אני מפחדת להתרגל לזה.
אני מהנהנת אחרי המחשבות שמתרוצצות בראשי, מרימה לאט את מבטי אליו.. והוא נראה ממש מוטרד מהמצב, אך נראה שהוא גם חושב על משהו.
אני מכווצת את גבותי מעט,
"המפקד, על מה אתה חושב?"
"אני יודע שמה שאני כרגע מציע יכול לסכן לי את כל הקריירה," הוא עוצר לרגע, רוצה להיות בטוח דבריו, אני ממשיכה להסתכל עליו ומנסה להבין מה עולה בראשו.
הוא נשאר בשקט לכמה שניות ואז מהנהן.
"מה המפקד?" אני נהיית סקרנית, ממשיכה להסתכל עליו ומושכת באף.
"את תשני אצלי."