כנראה שאת אמילי , פרק שלישי

שמעתי את הצעדים של המורה לאמונות בכיתה השקטה,הוא נתן עשר דקות כדי לחשוב על סקיצה ,בעוד הוא עובר בין כל אחד שמבקש עזרה לרעיון לאחד הפרויקטים הקרובים שבדרך .
התנהגתי בילדותיות מהרגע שדרכתי בבית הספר הזה אז החלטתי להזיז עניינים ולקחת את עצמי בידיים . זה לא מגיע למשפחה שלי ,היא ויתרה למעני על המון דברים בשביל לגרום לי להרגיש טוב אז אני לא אגרום להם להרגיש כאילו הם עשו הכל לשווא .
הייתי עסוקה בלשרבט כל מני דמויות על הדף בזמן כראשי מלא באין ספור מחשבות , לא מצליחה להתמקד בנושאים לבחירה שיש על הלוח . הרמתי את ידי , מחכה שהמורה יגיע אליי ואחרי כמה שניות הוא נעמד בצד השני של השולחן ואני הורדתי את היד .
" אמילי , שמעתי עלייך הרבה דברים טובים מהמורה הקודמת שלך , למה את צריכה את העזרה שלי ?" הוא שאל אותי בשקט והרמתי את מבטי אליו , מחייכת חיוך קטן .
" אני לא יודעת מה לצייר " אמרתי לו את והוא חשף טור שניים בוהקות וישרות , מחייך אליי .
" ומה את רוצה שאני אעשה , אצייר במקומך ?" הוא שאל , גורם לי להיאנח .
" אני לא יכולה לצייר כשאני בכיתה הזו , לא בא לי שום רעיון , הולכים לעשות משהו אחר בשעה הקרובה או שתיתן לי אישור לצאת לחצר ואני אחזור אלייך אחרי שעה עם סקיצה ?" שאלתי אותו , מציבה יותר נכון אולטימטום .
" את מוזמנת לצאת אמילי , אבל את חייבת לחזור תוך שעה " הוא אמר והנהנתי , לוקחת את מחברת הסקיצות שלי , קופסת עפרונות המים ויצאתי לחצר הגדולה , מתיישבת מתחת לאיזה עץ ומנסה לחשוב על כלום ועל הכול ביחד . בגלל זה אני כ"כ שאונת את הפרויקטים שבבית ספר , אתה צריך להיות כ"כ ממוקד ולחשוב על כל דבר ודבר שאתה רוצה להכניס לציון שלך , ואתה חייב לציית להוראות , כי אם לא אז יורידו לך ציון ועוד מליון דברים בערך שכוללים פרויקטים בבתי הספר . אם הייתי מציירת לעצמי הייתי יכולה להתחיל לצייר בתוך שנייה אחרת , את הדבר הראשון שעולה לי לראש .
" אמילי ! " פתאום שמעתי שמישהו קורא לי מרחוק , הפניתי את מבטי שמאלה וימינה , עד שראיתי את אורי יושב על אחד הספסלים שהיו קרובים לאזור שבו אני ישבתי .
" כן אורי ?" שאלתי אותו בחזרה תוך כדי שאני מחייכת אליו חיוך קטנטן .
" מה , גם אותך הוציאו מהשיעור ?" הוא צעק אליי גורם לי לגחך .
" תבוא לפה ותישאל במקום לצרוח בכל הבית ספר " צעקתי לו בחזרה וראיתי אותו קם ונעמד מולי תוך חצי דקה , עם החיוך הזורח הזה שלו . הוא לבש מכנס ג'ינס בהיר ואיזה טישרט אפורה , הכי זרוק שיש אבל זה מה שעשה אותו לממש יפה .
" אז מה את עושה פה אם את לא בשיעור ?" הוא שאל והתיישב בדיוק מולי , מסתיר לי את הנוף .
"מגמת ציור " ניסיתי להסביר לו אבל הוא עדיין הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין על מה אני מדברת
" אני מציירת , אני במגמת ציור , אני מנסה לחשוב על ציור לאחד הפרויקטים הקרובים " אמרתי .
" אהה , מה הבעיה ? ציירי אותי , תקבלי מאה " אמר לי ונשכב על הגב , מסתכל על השמיים .
תחילה רק גיחכתי אבל אחרי כמה שניות התחלתי להתפקע מצחוק , מעיפה את המחברת רחוק ממני ונשכב ליד אורי ומסתכלת על השמיים .
" אתה לא עוזר לי , אני לא אקבל מאה על זה שאני אצייר את הפנים היפות שלך " סיננתי אחרי כמה שניות והפעם היה תורו לצחוק והוא הסתובב ונשכב על הגב , מניח את ראשו על ידיו ועוצם את עיניו.
" ידעתי שמהרגע הראשון נדלקת עליי " הוא סינן , גורם לי לשלוח את ידי אליו ולהרביץ לו בעוד שהוא צוחק וקם , מתרחק בכמה צעדים כדי לא לספוג יותר את המכות שלי .
" בוא , בוא , פחדן … אני לא אגע בך יותר " אמרתי לו והוא צחק והתקרב באותה התנוחה .
" מצחיקה , עוד כמה ימים בחברתי ולא תכלי שלא לגעת בי , תסמכי על אורי " הוא אמר לי , גורם לי לצחוק , הילד הזה פשוט בלתי אפשרי .
" כן , אפשר לסמוך על אורי המופנם והלא שחצן בכלל ?" שאלתי אותו בציניות , צוחקים שנינו לאחר שניה .
" אז …אתה במגמה כלשהי או שסתם אתה לומד בבית ספר לאמנויות ?" שאלתי אותו והוא נאנח .
" גרפיקה , אבל זה בלית ברירה , פשוט לא הצלחתי בשום מגמה אז פשוט דחפו אותי לשם ואמרו יצא מה שיצא " הוא אמר לי , גורם לי לצחוק פעם נוספת , אבל ממש לצחוק צחוק אמיתי .
"אז מה אתה עושה פה?בהרצליה אני מתכוון,לא בבת ספר" הוא שאל כחיוך עצוב עולה על פניי.
" שמעתי שיש ילד שקוראים לו אורי,והוא לומד בבית ספר הזה,אז אמרתי להורים שאני חייבת ללמוד איתו, פשוט חייבת,כי אם לא אני אתאבד!" אמרתי לו בדרמטיות צינית ושמעתי אותו נוחר בבוז.
" ידעתי שאת מתחילה לחבב אותי , ידעתי מהרגע הראשון , את צריכה להפסיק להכחיש את זה " הוא אמר לי והפניתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך אמיתי , לא מהסוג הפלרטטני …

***************

יצאתי משער בית הספר , הולכת לי כמה צעדים תוך כדי התעסקות בפלאפון עד שאני שומעת כמה צפירות רכב רצחניות שגרמו לנשמה שלי לפרוח מגופי וכמעט להעיף את האייפון מהידיים .
" מה אתם נורמאלים ? זוג חולי נפש !" צרחתי על לירוי וטום שישבו ברכב ונקרעו מצחוק כשאני עם המבט הכועס שלי ,נכנסת למושב האחורי ומשלבת את ידי , מחכה לסליחתם .
"מה קורה קטנטנה ?" לירוי שאל אותי , מחייך את החיוך הגדול שלו ושולח את ידו לאחורה,מחכה שאביא לו את הכיף הרגיל . בשניות הראשונות ישבתי בשקט אבל אחר כך שלחתי את ידי,מחליקה אותו על ידו תוך אנחה מיואשת ,לא הופתעתי כששמעתי את הצחוק של האחים שלי עוד פעם.
" אז עופרי מגיעה היום , מה תרצו לעשות בערב ?" לירוי הזכיר את חברתו , מזה כבר שנתיים הם ביחד , ועופרי היא נשמה אמיתית , אין מישהי שמתאימה ללירוי יותר ממנה .
" מה אנחנו קשורים ? צאו שניכם לבד אנחנו נמצא איך להעסיק את עצמנו בערב " אמרתי .
" אין מצב , אתם האחים הקטנים , לא ראיתי גם אתכם הרבה זמן , יש לי את עופרי כל השבת , נעשה היום משהו ארבעתנו ביחד " לירוי אמר תוך כדי שהוא קורץ לי מהמראה הקדמית .
" אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה , לירוי ?" טום שאל אותו תוך כדי שהוא עסוק בנהיגה .
לירוי לא ענה רק חייך את החיוך שלו , ובזה סוגר את העניין ולא משאיר לנו מקום להתנגדות .
כשחזרנו לבית לירוי בישל לנו צהריים , ישב לאכול איתנו ואז ניכנס לנוח , מוריד ממנו סוף- סוף
את המדים . טום התפנה לחדר שלו ואני יצאתי לגינה הגדולה עם סיגריות , מצית ומחברת הציורים שלי , מתקרבת אל שפת הבריכה ומכניסה רק את רגליי תוך כדי שאני מדליקה לי סיגריה ופותחה את המחברת בדף חדש ופשוט מתחילה לצייר .
אחרי עשרים דקות של ציור מה שראיתי מולי היו הפנים שלו , הפנים המושלמות והעדינות של יונתן על אחד מדפי המחברת . דמעות הציפו את עייני ונשכתי את שפתיי בחוזקה , מסתכלת על עיניו שציירתי , זוכרת אותן כל כך טוב , את העניים הטובות שלו , שהביעו שמחה ואושר תמידי .
העפתי בעצבים את המחברת לצד ובכיתי , בכיתי מגעגועים , בכיתי מכעס ובכיתי מכאב ומפחד , לעזאזל עם כל העולם הזה ועם כל מי שמנהל את הדברים שקוראים לנו בכל יום !