כשהכל מתהפך-פרק שלישי

(מנקודת המבט של מריאנה)

תומס השאיר אותי ואת ליליאן לבד כדי לדבר,רק שאני לא יודעת על מה

"אז בת כמה את?",היא התחילה את השיחה

"16",עניתי

"אה,מחר אני צריכה להיות 17,את לא מאמינה כמה כולם מתאמצים כדי שאני אשמח מחר",היא אמרה בהתלהבות

"אז כבר בחרת מה ללבוש מחר?"

"אוי לא!,שחכתי מרוב ההתרגשות למצוא שמלה!",היא צעקה בבהלה

לאחר כמה שניות של שתיקה תומס נכנס

"מה קרה?"

"שחכתי לבחור לעצמי שמלה ולבשתי כבר את כל השמלות",היא אמרה בלחץ

"אל תדאגי,אני אתן לכן כסף שתלכו לקנות שמלה לנשף",הוא אמר והוציא מכיסו כמה שטרות

"תודה רבה!,בואי מריאנה,את תעזרי לי לבחור שמלה!",היא לקחה את הכסף ומשכה אותי.

נסענו לחנות יוקרתית,אני זוכרת שפעם הייתי באותה חנות,יותר נכון על יד חלון הראווה,מביטה באותן נשים יפות שיש להן כל מה שהן צריכות.

"איך זה?",שאלה אותי ליליאן לאחר שיצאה מהתא עם שמלה לבנה ארוכה(http://pt.aliexpress.com/item/Civil-War-Southern-Belle-Mermaid-Court-Train-Appliques-Ivory-Organza-Fashion-Wedding-Dresses-Bridal-Gown-2014/1428991480.html)

"זה נראה יפה מאוד,אבל אולי כדאי שנבחן שמלות נוספות",הצעתי בחיוך

"צודקת",אמרה וחזרנו לחפש שמלות

"מה דעתך על זה?",ניגשתי אל ליליאן עם שמלה(http://pt.aliexpress.com/item/Freeship-Satin-Renaissance-Victorian-Gothic-Marie-Antoinette-civil-war-Southern-Belle-Ball-Gown-Dress-US-6/349474724.html)

"איזה יפה זה!,אני אלך למדוד!",היא אמרה בהתרגשות והיה נראה שהעיניים שלה נצצו

"איך?"

"זה נראה עלייך כל כך יפה"

"אז ניקח את זה!"

לרגע אחד הרגשתי שאני וליליאן ממש התחברנו,כמו חברות ילדות

"בואי,עכשיו נותר לנו רק לבחור נעליים!",היא אמרה ברגע שהיא הבחינה שקפאתי

הסתובבנו בין החנויות,נכנסו לכל חנות ועד שמצאנו את הנעליים המתאימות…

"זהו!,עכשיו אפשר לחזור הביתה!"

נסענו בחזרה לארמון,נדמה לי שאני אשאר לישון שמה ודניאל עדיין לא ידע שאני כאן.

"קניתם את מה שהייתן צריכות?",תומס שאל אותנו בכניסה

"כן,מריאנה עזרה לי מאוד!"

"אני שמח לשמוע,מריאנה תלווי את ליליאן לחדר ותחליטו על תסרוקת בבקשה"

"בסדר"

אני וליליאן הלכנו לחדר,הנחנו את השמלה והנעליים והתחלתי לסרק לליליאן את השיער

"את גרה לבד?",היא שאלה לפתע

"לא אני גרה עם אח שלי"

"ומה עם ההורים שלך?"

"לא יודעת"

"מה זאת אומרת,תפרטי"

"כשאני ואחי,דניאל היינו בני ארבע,ההורים שלנו רבו ואמא החליטה לעזוב את הבית אז נשארנו עם אבא,אבל היה לו קשה להתמודד איתנו אז הוא התאבד ומאז אני צריכה לדאוג לדניאל"

"אה,ומה עם האמא?"

"אני לא באמת יודעת,אולי היא חיה ואולי היא מתה,אבל מה שאני בטוחה בו זה שהיא אף פעם לא אהבה אותי,דניאל היה מועדף יותר על פניי,אז יצא שלמדתי על החיים בדרך אחרת,בבכי",אמרתי

דמעות החלו לצוץ על פניי עד שהפסקתי לסרק את שערה של ליליאן והיא הסתובבה אליי במבט מרחם.

"אני מבינה אותך",היא אמרה והופתעתי

עצם זה שהיא נסיכה,יפה,עם משפחה אוהבת ודואגת,עם אוכל ומים,עם המון בגדים ועושר לא עושה אותה מאושרת?,אם לא,מה חסר לה?

"את יודעת,לפעמים אני חושבת שבנים אוהבים אותי בגלל הכסף והיופי,והבנות גם,אף פעם לא הרגשתי שיש לי חברת אמת,אבל את,איכשהו מהרגע הראשון גרמת לי לחייך,והבנתי שנהיה חברות טובות מאוד"

ברגע שהיא אמרה את זה,הדמעות הפסיקו לנזול,אבל איימו לעלות שוב מכיוון ש…