כשעזבת, האם שכחתי? פרק 1

"תעוף לנו מהעיניים חתיכת פדופיל ,למה אתה עוקב אחרינו כבר יותר משעה?" ג'ון צעק, יותר נכון צרח על האדם המבוגר שעמד מולם. "הסבלנות שלי נגמרת וזה לא יהיה טוב, מטומטם" ג'ון לא הפסיק אפילו אחרי שדן, בן זוגו, ניסה להרגיע אותו עם נשיקות רכות על הלחי. "אדוני אתה יכול בבקשה להגיד לנו למה אתה לא מפסיק ללכת אחרינו מאז בית הקריוקי? אני חושבת שהארי אמר שהוא לא מסכים להצעה שלך אז אני חושבת שאתה צריך לעזוב" מגי דיברה בטון יותר מכבד מג'ון בזמן שהיא אוחזת בחוזקה בידו של מקס.

הארי הסתכל על ארבעת חבריו הנאמנים וחייך לעצמו 'אני כל כך מקנא בהם כרגע ,להם יש אהבה..ומה לי? אין לי כלום מאז שמיי…מה? למה אני נזכר בזבל הזה עכשיו?!'. "אני מצטער אבל אני סירבתי לך, אני לא מבין מה הטעם שאתה עוקב אחרינו בלי להגיד שום דבר?" עיניו הירוקות של הארי פגשו בעיניו השחורות כפחם של הזר. "אני חושב שהסברתי את עצמי טוב מאוד בקריוקי, אני לא מוכן לוותר עליך ועל הקול שלך, אנחנו זקוקים לתלמיד עם קול כמו שלך" ,"הוא אמר שהוא לא רוצה מה לא מובן?!" ג'ון התפרץ שוב, פולט רצף של קללות שקטות.

–

-לפני כשעה-

"עוד הפעם עוד הפעם, קדימה הארי עוד שיר אחד" ג'ון אמר בשמחה גורם לאחרים להביט בהארי בהערצה ולהתחנן בפניו שישיר להם עוד שיר, הארי לא חשב פעמים והלך לבמה הקטנה של חדר הקריוקי, לוקח מיקרופון ושם שיר אקראי מרשימת השירים. השיר התחיל להתנגן ולאט לאט קולו עטף בחום את כל החדר הקטן והצפוף, בזמן שהאחרים כמעט מזילים ריר מהכישרון הכמעט ולא מציאותי של הארי הדלת נפתחה בחבטה אחת. הארי השתתק והביט לכיוון הדלת שם עמד אדם מבוגר עם עיניים בצבע שחור פחם וחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו, "נס, זה נס" האדם צעק באושר בזמן שהוא צועד לתוך החדר וסוגר את הדלת מאחוריו.

"סליחה?!" דן שאל בבלבול "אויי מצטער, לא הצגתי את עצמי, נעים להכיר אני לאונרד מורגס, אתם יכולים לקרוא לי רק לאונרד", "כן אבל מי אתה?" ג'ון שאל בחוסר סבלנות , "המנהל של 'סטאר סקול'", "'סטאר סקול'? אתה צוחק עליי זה הבית ספר הכי ענק באמריקה לכישרונות צעירים! מה יש למנהל כמוך לחפש במקום הקטן הזה?!" מגי שאלה בהתפעלות, "נער מילגה…ואני חושב שבדיוק מצאתי אותו…אני רוצה אותך" לאונרד הצביע בביטחון רב על הארי המבולבל. "אותי? למה?", "אדוני הצעיר אתה באמת לא מודע לכישרון שלך? בכל חיי לא שמעתי קול כל כך עוצמתי אך רך בו זמנית, אתה שר מהלב וזה מה שאנחנו זקוקים לו בבית ספר שלנו", ירוק העיניים כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה "אני מצטער אבל אני עדיין לא מבין". המנהל נאנח והתקרב להארי , ידו אוחזת בחוזקה בכתפו של הנער המבולבל, "אני רוצה אותך בתור תלמיד בבית ספר שלי, אני אממן הכל בשבילך, יהיה לך מקום לישון ביחד עם עוד תלמיד, אתה תילמד כל דבר שתרצה, רק תשיר וזהו אנחנו כבר נהפוך אותך למפורסם"

ימה נראה לו בכלל?' חשב הארי , "מצטער אבל אני לא מקבל את ההצעה, אני באמת מודה לך על ההצעה הזאת אבל אני לא מוכן להיות מפורסם, שירה בעיניי זה לא משהו שצריכים למכור בשביל פרסום, אני שר לעצמי ולאנשים שאני אוהב וזה הכל, אני באמת מצטער" .

-הווה-

"הארי, אני מבקש ממך לשקול את בקשתי, זאת לא הצעה שמקבלים כל פעם בחיים, לפחות תבוא מחר לראות את הבית ספר, תילמד, תתנסה ותשיר בפני התלמידים…אחר כך, בסוף היום תגיד לי אם אתה מוכן או לא. אם לא מנסים לא יודעים" הארי כיווץ את גבותיו בזמן שחשב 'טוב, מה כבר יכול לקרות? אני אהיה שם מחר ואז בסוף אני אגיד שאני לא מעוניין'. "אוקיי" הארי אמר לבסוף "אבל…בתנאי שאם אני אסרב אתה תעזוב אותי בשקט" הוא הוסיף.

שחור העיניים הנהנן במרץ ושלף מתוך כיס הג'קט שלו כרטיס ביקור, "אתה יודע איך להגיע נכון?" הארי רק הנהן, "יופי, כשתהיה באיזור תתקשר אלי אני אשלח את השותף שלך לחדר לעזור לך להתאקלם", "מי אמר שאני אסכים? למה הוא כבר צריך להיחשב השותף שלי ולמה הוא צריך בכלל לעזור לי להתאקלם?", חיוך קטן עלה על שפתיו של המנהל מה שגרם להארי להתעצבן עוד יותר. "אני אף פעם לא אמרתי שאתה מסכים, אבל אם תסכים לפחות אתה תכיר את השותף שלך…נתראה מחר" הוא הושיט את ידו בשביל ללחוץ את זאת של הארי, והנער עשה את המבוקש.

–

"אתה בטוח?" מקס שאל בזמן שהם הביטו בלאונרד שמתרחק, "אני רק הולך בשביל שהוא יפסיק לרדוף אחרי ואז אני אסרב, זה לא שאני באמת הולך ללמוד שם","ת'אמת שזה לא רעיון רע כשחושבים על זה" האמירה של ג'ון גרמה לכולם לצחוק בקולי קולות. "יש לך פיצול אישיות או מה? לפני שנייה חשבתי שהולכים להכניס את החבר שלי לכלא בגלל רצח ועכשיו אתה אומר לי שזה רעיון לא רע?", "תמות דן! אתה חולה עלי גם עם הפיצול אישיות שלי","טוב בזה אתה צודק" דן אמר ברכות בזמן שהוא הרכין את ראשו בשביל לנשק את האחר.

רעש של בטן עצבנית הפריע להם להעמיק את הנשיקה ,"אני רעב", "כמו תמיד הארי, זה לא חדש לנו" מגי אמרה בייאוש "טוב בואו נלך לאכול"….

–

"תישנו אצלי" מגי אמרה במבט מתחנן אחרי שהם סיימו לאכול וצעדו בפארק החשוך . "לא" ג'ון ענה במהירות "נו אבל ג'ון, למה לא?" מגי אמרה בעצב והאחר רק גיחח, "כי אני רוצה להעביר את הלילה הזה עם הבן זוג שלי", "מגעיל אחד, מה כבר ביקשתי" , "מצטער מתוקה אבל אני זקוק לסקס בדחיפות". מגי הביטה בו במבט רושף לפני שקפצה עליו ושניהם התחילו לריב אחד עם השני כמו ילדים קטנים . "ולחשוב שאתם החברים שלי" הארי גלגל את עיניו בייאוש, בין רגע הריב הקטן נעצר ושתי הנלחמים הביטו בכעס על הארי. הוא הסתכל עליהם 'שיט, רוץ הארי רוץ', אבל לפניי שהארי הספיק הוא מצא את עצמו קורבן למתקפת דיגדוגים אכזרית.

הוא צחק בקולי קולות והתחנן לרחמים, רק אחרי שהוא כמעט נחנק מרוב צחוק הם עזבו אותו, נותנים לו לשאוב כמויות גדולות של אוויר לריאותיו. "לא כדאי להתעסק איתם" מקס אמר בזמן שהוא ודן מצחקקים בלי סוף על ההצגה המשעשעת שהם ראו. "זה לא מצחיק חשבתי שאני הולך למות", "אל תדאג אתה לא תמות מהר מתוקי, אתה צריך להמשיך לסבול אותנו, אנחנו לא נעלם כמו מיי…" ג'ון נעצר כשהוא הבין מה הוא אומר. לפתע כולם הסתכלו על ירוק העיניים ברחמים.

הארי צחק אבל האחרים שתקו והסתכלו עליו בחשש, "מה קרה?! בסך הכל מייק! זה בסדר, אני לא כמו פעם" למרות שליבו כמעט התפוצץ מכאב כשהוא אמר את שמו של הנעלם הוא המשיך לצחוק. "למה אתם רציניים?" , קולו ניהיה רציני והוא הפסיק לצחוק, "אני לא צריך שירחמו עלי אז אולי תפסיקו לעזאזל להסתכל עליי עם העיניים האלה! זה מחרפן אותי, אני לא מסכן!", לאחר דבריו האחרים במהירות שינו את מבטם."טוב טוב יאללה, בואו נלך לבית של מגי ומקס", "חשבתי שאמרת שאתה לא רוצה לבוא לבית שלי", "סתמי ימטומטמת, ירד לי החשק למין", "מה אתה אומר יקירי, ירד לך החשק?" דן הביט בבן זוגו במבט הכובש והעצוב שלו "אוי דן אל תעשה לי את הפרצוף העצוב הזה עכשיו, פעם הבאה אני אענג אותך, טוב?" הגדול מביניהם הנהן בשביעות רצון, שמח מדבריו של האחר.

–

?"ג'ון נו בוא כבר", דן היה על סף בכי כשג'ון סוף סוף בא עם קערת פופקורן ענקית. "אני בא, מה קרה הלכתי רק לכמה דקות", "גם זה יותר מידי" דן משך באפו, הוא פינה לג'ון מקום על המיטה וכיסה אותו במהירות בשמיכה, מתכרבל לצידו, "ולחשוב שאני הקטן בזוגיות הזאת, מי היה מאמין" ג'ון נשק לחברו הגדול יותר.

הנשיקה ביניהם כבר התחילה להתלהט אבל אז ג'ון הרגיש יד משוטטת שמחפשת דבר מה , הוא התנתק מחברו בצליל ייאוש והסתכל על אדונה של היד ששכב על מזרון לצד המיטה. "שמת לב שכבר הפרעת לנו פעמיים בנשיקה הארי?!", ג'ון הביט בו בכעס "מה? אבל אני רעב, אני רוצה פופקורן". ג'ון פלט צרחת ייאוש חלושה, "קח את הפופקורן שלך, תיחנק איתו מצידי רק תתן לי להתנשק עם חבר שלי" הארי תפס במהירות את הקערה שהתעופפה אליו מפחד שהפופקורן יצא ממנה "כן כן, תמשיכו עם ההתמזמזות שלכם" הארי אמר ולאחר מכן ג'ון שלח לו מבט מזהיר וחזר לעינייניו .

–

במהלך הצפייה בסרט הארי ראה מספר רגעים שהזכירו לו את עברו המתוק והכואב, הוא נלחם בדמעות שלא יצנחו על לחייו, למזלו הוא היה מיומן בזה ועיניו התייבשו בן רגע. 'אני שונא אותך מייק, כן אני שונא אותך, תחזיר לי את החיים שלי בחזרה, רוצח'