כשעזבת, האם שכחתי? פרק 23

מייק הביט בנער הישן, ממהר לנגב דמעה שנפלה מעיניו העצומות של הארי ולהזיז את שערו השטני של הזמר מפניו הקטנות.

הרקדן החל ללטף את פניו העדינות של האחר, את אפו הקטן, את גבותיו ואת שפתיו הרכות והורודות, אגודלו נעה מצד לצד באיטיות על לחייו של האקס.

"אני מצטער" הוא לחש, רוכן לעבר שפתיו של האחר שלפתע הדלת נפתחה, מייק הזיז את ראשו לעבר הדלת וראה את בנג'מין המבוהל.

–

לאחר שתיקה קצרה השרירי התחיל לדבר, מעט חשש בקולו, "אתה עדיין פה? חשבתי שהלכת!". מייק הסתכל על האחר, מרים גבה אחת באיום "הלכתי, אבל שכחתי משהו", 'שכחתי לנשק אותו!' הוא חשב לעצמו.

"מצאת את מה ששכחת? כי אם כן אתה יכול ללכת! הוא ישן כמו שאתה רואה, הוא ישן כל כך הרבה היום" בן אמר בכעס והרקדן ציחקק בזלזול, חושב שלשרירי יש יותר מדי אומץ. "אתה מפריע לי! עדיף שלא תדבר אם אתה לא רוצה שיכאב לך חלק בגוף!" הגבוה איים ברוגז, חוזר להביט על הארי ובאיטיות מקרב את שפתיו לשפתיים האחרות, מנשק את הנער הישן בעדינות, משאיר את בנג'מין חסר מילים. 'ה-ה-ה-הוא מנשק אותו!' בן בהה במייק, המום כולו.

–

השרירי במהירות דחף את מייק, "אל תעשה את זה! גם ככה קשה לו". הגבוה גיחך, נעמד באיטיות שהפחידה מעט את השרירי.

מייק צעד כמה שיותר קרב לבנג'מין ואחוז בחוזקה בעניבתו. "בנג'מין! אכפת לך להזדיין לי מהפרצוף? כי אני מחזיק את עצמי יותר מדי בשביל לא להרוג אותך!" שינייו של הרקדן חרקו בעצבנות, "הארי סובל יותר מדי בגללך ובשבילך, אז אולי אתה זה שצריך להזדיין לו מהפרצוף!" השרירי ירק, לא מוכן לסבול את ההתנהגות של האחר יותר, "מה אמרת?" מייק ניסה לצעוק כמה שיותר חלש, מפחד להעיר את הארי.

"אתה שמעת את מה שאמרתי מייק! הילד הזה בוכה כל כך הרבה בגללך! אתה מודע לזה שהוא היה חצי שנה בדיכאון? אתה יודע באיזה מצב השארת אותו?!…לא, אתה לא יודע כי היה אכפת לך אך ורק מהתחת שלך" בנג'מין הודה, "אל תגיד את זה! אני עזבתי רק בשביל לא לפגוע בו! ואיך אתה בכלל יודע מה היה המצב שלו?" קולו של מייק התרכך, "כי הוא אמר לי! הוא אמר לי את זה בזמן שהוא כמעט נחנק מרוב בכי מייק! עזבת אותו בשביל לא לפגוע בו? אני מצטער להגיד לך את זה אבל פגעת בו יותר מדי כשעזבת! שלא השארת לו שום זכר ממך!" השרירי אמר בכעס.

–

הגבוה השתתק, עיניו רצות מצד לצד, לא רוצה לדמיין איך הארי היה כשהוא עזב, אבל הוא לא יכל לעצור את המחשבות. גבותיו של מייק התכווצו ועיניו התמלאו בנוזל שקוף, גורם לאחר להסתכל עליו בהלם.

מייק הוריד את ידו מעניבתו של האחר והביט בהארי, "גם לי זה לא היה קל" הוא משך באפו, למרות כל היסוסיו מייק החליט לדבר.

"אז למה עזבת אותו?" בן שאל בבלבול, מנסה להתעלם מהמצב הביך שהוא נמצא בו. "אני לא יכול להגיד למה…" מייק הודה בייאוש, מה שגרם לבן להתעצבן עוד יותר. "למה? למה אתה לא יכול לספר? כי זאת לא סיבה מוצדקת?" השרירי צעק, שוכח שהארי ישן אבל למזלו הקטן היה שקוע בשינה עמוקה.

–

"אל תצעק הוא ישן!" הרקדן לחש בכעס, "ממתי אכפת לך ממנו בדיוק? אתה השארת אותו לבד כל הזמן הזה, אתה זה שפגעת בו לא אני!" האחר ירק, "אתה חושב שאני לא סבלתי?!" קולו של האקס החל להתגבר, "ברור שסבלת עם הכמויות של הבנות שהיית משכיב, אוויי כל כך מסכן! אני בטוח שהיה קשה שכל כך הרבה בנות רוצות אותך?" השרירי אמר בציניות ברורה, מביט בגועל על הגבוה.

"אל תדבר אם אתה לא יודע מה קרה! אני לא שכבתי איתן כי רציתי!" מייק היה נשמע כל כך מטומטם בעיניי בנג'מין, "או אז הן אנסו אותך, אוקיי אני מבין" השרירי המשיך להתגרות במייק עד שהוא נשבר.

"אתה באמת לא מבין, חתיכת זבל! עשיתי את זה רק בשביל לשכוח ממנו, לנסות להדחיק את הזכרון של שנינו, פחדתי שאני אחזור ואפגע בו עוד יותר! הייתי חייב לשכוח ממנו אבל לא הצלחתי! תמיד הייתי מוצא את עצמי בוכה אחרי כל סקס מזדיין רק בגלל שחשבתי עליו! הייתי מדמיין אותו במקומן! אתה יודע כמה פעמים קראתי לבנות הארי באמצע?!…פאק למה אני אומר לך את זה בכלל?…מילה אחת למישהו ואתה מת".

מייק התאכזב מעצמו על כך שלא יכל לשלוט בדבריו מרוב הכעס שהציף את גופו.

–

"אז תגיד לי לעזאזל למה עזבת? למה פחדת לחזור ולפגוע בו שוב! פשוט תגיד!" השרירי היה חסר סבלנות, מביט בכעס על הנער העצבני שמולו. "אתה שום דבר מייק! אתה סתם זבל, רק בשביל פרסום והצלחה עזבת אותו! הוא כל כך אהב אותך ואתה שברת אותו! אין לך שום זכות לנסות להחזיר אותו אליך…ואתה יודע מה, לא מגיע לך להיות עם מישהו כמוהו! אתה חתיכת פחדן, קדימה תגיד את הסיבה הכל כך חשובה שגרמה לך לעזוב אותו" האחר צעק בחוזקה, מוציא את כל כעסיו.

–

מייק איבד את עשתונותיו, דמו זרם בחוזקה בעורקיו, הוא הרגיש את הדופק שלו מתגבר בכל מילה שהאחר אמר. הוא לא חשב וצרח את הסיבה, לא מודאג ממה שיקרה אחר כך "סרטן! אוקיי?! גילו לי פאקינג סרטן מזדיין! סיבה מספיק טובה בשבילך?".

עיניו של בנג'מין כמעט יצאו ממקומן כשהוא שמע את דבריו של מייק, מסתכל על הארי שישן עמוק וחוזר להביט על מייק שכבר לא הצליח לשלוט בדמעותיו. 'מה? סרטן? א-א-אבל זה לא הגיוני, זה מייק! הנער שכולם מפחדים ממנו…מה אני אעשה עכשיו? להגיד להארי או לא להגיד?!'.

–

"פאק! למה אמרתי את זה?! חסר לך שאתה מספר לו את זה, אם תספר לו את זה אתה מת!" הרקדן הזהיר, "אבל הוא חייב לדעת!…רגע, אתה עדיין חולה?" פתאום בן התחיל להישמע מודאג קצת מצחיק שהוא דואג 'לאויב' שלו.

"לא הוא לא צריך לדעת! ולא אני כבר לא חולה יותר הבראתי לפני שנה" מייק נאנח, "אז למה שלא תספר לו את זה, אתה בריא עכשיו אז מה הבעיה?! אני לא מבין למה לא חזרת אליו לפני שנה?" בן היה מבולבל, "כי הוא סתם ידאג לי! אני לא יכולתי לחזור אליו, פחדתי שהוא לא יקבל אותי בחזרה, לא הייתי יכול להסתכל לו בעיניים אחרי שהדאגתי אותו, הוא גם ככה עבר הרבה בחיים שלו, אתה מודע לזה שהוא יתום נכון?".

"מהההההההההה?" בן שם את ידו על פיו, מרגיש כאילו פצצה נפלה עליו ברגעים אלו. "שיט! אתה לא יודע?!…גאד אני כל כך מטומטם!" מייק קילל את עצמו בליבו.

"אז בגלל זה עזבת? כי פחדת שתמות ולהארי יהיה קשה?" בן אמר לבסוף לאחר שתיקה ארוכה, "בדיוק! אני העדפתי שהוא ישנא אותי מאשר שידע שאני מת, אבל הצלחתי להבריא אחרי יותר מחצי שנה" הרקדן ניגב את דמעותיו כשהבין שהוא נראה כל כך חלש ליד בנג'מין, שהיה למעשה אחד מהנערים שהוא התעלל בהם הכי הרבה.

"פשוט אל תספר לו וזהו" הוא הזהיר שוב את השרירי במבטו, מסתכל שוב על הארי לפני שיצא מהחדר.

—–

"בן…בן? בנג'מין? תענה לי כבר!" הארי צרח על השרירי שלא הקשיב לו בדרכם לכיתה. "א-ה? מה קרה נסיכה?" השרירי שאל בבהלה, "תודה שאתה עונה לי באמת, זה כבר היום הרביעי שאתה מעופף, אתה לא מתנהג כרגיל, קרה משהו?", בנג'מין נזכר במה שקרה עם מייק לפניי ארבעה ימים, מאז הוא לא מסוגל להסתכל לקטן בעיניים, מפחד לספר לו למה מייק עזב אותו.

"מצטער! פשוט אממ א-אח שלי, כן אח שלי! הוא דיבר איתי ו…אממ ו…אמר לי שהוא יוצא עם מישהו" השותף תירץ, "וזאת הסיבה שאתה בקושי מתייחס אליי כבר יומיים?" הארי שאל בחשד, "כן!" האחר ענה במהירות.

'אני מצטער קטנצ'יק אני לא יכול לספר', בנג'מין חשב לעצמו. "אווו אוקיי, אל תדאג אני בטוח שהוא בסדר!", הארי חייך לשרירי ושניהם נכנסו ביחד לכיתה.

–

'אל תסתכל, אל תסתכל, אל תסתכל…נו באמת למה הסתכלתי?', הזמר קילל את עצמו על זה שעיניו נפגשו עם עיניו של הגבוה לפניי שהתיישב בכיסאו. הם לא דיברו במשך כל הימים מאז מה שקרה בחדרו של הזמר והארי הרגיש כל כך רע מזה שמייק לא מציק לו יותר, הוא לא ידע להסביר למה זה מכאיב לו. הוא במיוחד כל כך הצטער על מה שאמר למייק ביום ההוא.

–

"הארי מתוק?" הנשי הרים את ראשו מהמחברת שלו, מסתכל על המורה השמנמן.

"כן?" הארי שאל באי הבנה, "האם אתה יכול לספר לנו על תקופה קשה שעברת שגרמה לך להתנהג אחרת, אני מתכוון בנושא של השירה?", "למה? זה לא קצת אישי מדיי?! ולמה אתה שואל דווקא אותי?" הקטן לא הבין מדוע המורה פונה אליו ועוד בשאלה כזאת אישית.

"אתה הקשבת לשיעור?…הארי, היום השיעור הוא על הקשיים והפתרון שלהם דרך שירה או ריקוד, כל תלמיד מספר בתורו על משהו אישי שלו, עכשיו זה תורך" המורה הסביר, "אווו, אוקיי" הנשאל אמר באיטיות.

–

הארי הביט לשנייה על הנער הגבוה וכששם לב שהאחר גם מסתכל עליו הוא הזיז את ראשו בחזרה אל המורה.

"אממ זה קשור להורים שלי!" הקטן הודיע לבסוף, "באמת? דווקא עם ההורים? כולם עוברים תקופות קשות עם ההורים! הם כנראה עצבנו אותך ממש אם אתה מזכיר אותם" המורה אמר בחיוך, קצת מופתע מהבחירה של הזמר. הארי ציחקק בכאב "לא, זה לא זה", "אז קדימה מתוק ספר לנו" השמנמן הסתקרן.

–

הקטן נשם עמוק מהסס לרגע אבל מחליט לספר.

"כשהייתי בן 12 ההורים שלי היו מעורבים בתאונת דרכים, אבא שלי נהרג במקום ואחרי כמה ימים גם אמא שלי!" הארי אמר בלחש, אך עדיין כולם הצליחו לשמוע אותו.

התלמידים הסתכלו על הקטן ברחמים, מופתעים ממה ששמעו ולא מבינים איך הוא יכל להסתיר את זה כל כך טוב. חלקם התחילו להתלחשש בניהם ואפילו חלקם הרגישו כל כך מטומטמים על זה שהציקו לו וצחקו עליו.

–

הזמר חייך בעצב והמשיך "נאלצתי לגור אצל החברים שלי כי לא הייתי מוכן לגור אצל המשפחה שלי, לא רציתי להכאיב להם יותר ממה שכאב להם כבר!…בתקופה הזאת הסתגרתי בתוך עצמי, לא הצלחתי אפילו לשיר, אבל למרות זאת חייכתי, לא רציתי שהמשפחות של החברים שלי ירגישו לא בנוח איתי. הייתי ילד ביישן ויותר מדי תמים עד שקרה מקרה כלשהו לאחר מספר שנים שגם שינה אותי, ונהפכתי למי שאני היום" הארי רעד כשניסה להירגע, נזכר בעברו המר.

–

לכמה שניות הייתה שתיקה מביכה, כולם הסתכלו על הארי שנאבק בדמעותיו ונשך את שפתיו עד שנרגע.

"וזהו כבר שבע שנים עברו אז אני כבר רגיל לזה! יש לי את החברים שתומכים בי תמיד, אז אני בסדר!…" הוא הוסיף ונעצר כששם לב למבטים הרחמניים של ילדי הכיתה, "ואני מבקש ממכם לא להסתכל עליי ככה, עם מבט מלא רחמים, כי אני שונא את זה!" הקטן אמר בכעס והנערים הקשיבו לדבריו במפתיע.

"אני מאוד מצטער לשמוע את זה הארי, אם אתה רוצה לדבר אתה יותר ממוזמן לדבר איתי או אם כל אחד מצוות בית הספר" המבוגר האחראי אמר בדאגה והנשי רק גיחך לדבריו של המורה, יודע שזה בחיים לא יקרה, אבל לבסוף הוא הנהן והודה לו.

—-

"אולי נאכל בקפיטריה!", "חשבתי שאתה לא רוצה לאכול שם יותר", הארי חייך בחשש, מנסה לחפש תירוץ כלשהו. "אממ…א-אין לי כוח לבשל! כ-כן אממ…פשוט אני עייף ו…אני לא רוצה לעמוד ולבשל" הוא נשך את שפתיו, מקווה שהשרירי יאמין לו.

"אוקיי נסיכה" בן הסכים, לא רוצה לגרום לזמר להרגיש לא בנוח לאחר מה שקרה בכיתה. שלא נדבר על זה שהוא מרגיש כל כך רע עם עצמו בגלל שהוא לא יכול לספר להארי את הסיבה האמיתית ללמה מייק עזב אותו.

הארי נרגע כשהבין שבנג'מין לא שם לב למשהו יוצא דופן, 'תודה לאל!…אוקיי, עכשיו אני חייב שהוא ישים לב אליי, כבר ארבעה ימים שהוא לא עושה כלום! הוא מתעלם ממני כאילו אני אוויר, כאילו לא קרה בין שנינו שום דבר, כאילו שנינו לא שכבנו לפניי כמה ימים…גאד למה זה כלכך מציק לי? הרי אני עשיתי בדיוק את אותו הדבר. אני שונא את עצמי על זה, על הרגשות האלה! לא מספיק כל זה אני גם לא מעז לדבר שוב עם החברים שלי, עולם אכזר'