לאן שהגורל יחליט פרק 4

מכשולים הם הדברים המפחידים שאתה רואה כשאתה מוריד את העיניים מהמטרה שלך.
יש דבר אחד שאני לא יכול להתמודד איתו וזה הפחד.
אנשים מונעים מאלף סיבות שקשורות לפחד, אבל אני מונע רק מדבר אחד, מסכנה, רק אז הפחד אצלי מתחיל לעבוד.
אבל יותר מפחיד אותי זה שהסכנה מתקרבת ואתה לא יכול לעצור אותה.

-דניאל-
"זה ברור שהוא מחפש מישהו"אמר אלי בלחץ, ופרש את ידיו לצדדים.
"אולי הוא סתם קורא עיתון" אמרתי באדישות, והמשכתי להסתכל דרך החלון.
"כן" הדגשתי,"ובמקרה העיתון לא זז לא מהפנים" הסתכל עלי, אלי בעצבים,"שהוא מרים אותו, במקרה לא רואים לו את הפנים, ורואים שהוא מחפש מישהו" אמר בלחץ, ונגע בחלון.
"נגיד שאתה צודק" סובבתי את גופי אליו,"ונגיד, רק נגיד, שמישהו עוקב אחרי, נגיד" הדגשתי,"מה אפשר לעשות?" שאלתי בפרצוף חסר אונים.
"בתור התחלה, לא לעמוד פה" השיב בעצבים ונגע בסנטרו.
"ומה נגיד לו היי בחור" נופפתי אם ידי,"אתה עוקב אחרינו?" שאלתי בהתנשאות, והתנוענתי אם הגוף.
"משהו כזה, כן" השיב ברצינות, והנהן אם הראש.
"רעיון אידיוטי" נהמתי בקול, וחזרתי להסתכל בחלון.
"לא" הדגשתי,"כי עדיף להסתכל על בנאדם דרך החלון, זה הגיוני| אמר בהתנשאות, והסתובב בחדר.
"כן עדיף" נהמתי באדישות, סובבתי את ראשי לכיוונו.
"בוא לפחות נעבור שם, נעשה כאילו עברנו במקרה" התקרב אלי, אלי.
הסתכלתי עליו וידעתי שהוא צודק.
"אבל אל תהיה צפוי" אמרתי בקול לחוץ, והצבעתי עליו(על אלי).
"סמוך עלי" לחש.
"ירדנו למטה חצינו את הכביש, אגרפתי את ידי כדי להיות מוכן למקרה שיקרה משהו, שהגענו למצב שאנחנו רואים ברור את הספסך, לא היה שם איש, נותר רק העיתון על הספסל.
"כן, קורא עיתון" רמז אלי שטעיתי.
התעלמתי ואמרתי"איך הוא הספיק לברוח?" שאלתי את עצמי, ונגעתי בשערי.
"אולי הוא ראה אותנו" הניח.
"איזה עצבים" צעקתי, ובעתי באבן דמיונית.הוספתי"לא הצלחנו לגלות כלום" נהמתי בייאוש, וטפחתי על רגלי.
"דווקא גילנו משהו" אמר בקול מסקרן.
"מה גילנו?" שאלתי בייאוש, והסתובבתי אליו.
"האיש הזה" נאנח,"הוא מכיר אותך" הרים את קולו.
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי בסקרנות, והרגשתי תקווה.
"איך הוא ידע איפה אתה גר, איך הוא ידע איך להתחבא ממך, לדעת מתי לברוח" נהם ופרש את ידיו לצדדים.
"הוא עקב אחרי, אז מן הסתם הוא גם גילה איפה אני גר" אמרתי בעצבים, והתיישבתי על הספסל.
התקרב אלי פרש את ידיו לצדדים ואמר"אבל איך הוא הצליח למצוא אותך, תחשוב" הדגיש,"הוא ידע איך למצוא אותך, למצוא איפה אתה גר" הרים את קולו, שהוא מתנוענע מצד לצד, בחוסר רוגע,"בורח בדיוק שאנחנו מגיעים, ומשאיר לנו את העיתון" נהם בקול.
"אולי זה בכלל צירוף מקרים, אולי אנחנו סתם מדמיינים את זה, אולי בכלל אני מדמיין את זה" שירעתי, וקמתי מהספסל.
"אולי" אמר בקול כמעט צועק.הוסיף"אבל עד אז, צריך להשאיר את האופציות פתוחות."
"צודק" אישרתי.
לאחר שניות ספורות של שקט, שאלתי"אבל אם זה נכון, מי זה יכול להיות?ומה הוא רוצה ממני?שאלתי, והרגשתי צמרמורת בגופי.
שתק אלי.

-נוי-
"ודני.." שאלה לין בהתעניינות.
"לא לרמה שלי" אמרתי בזלזול, ונופפתי אם היד.
"אריק?" שאלה בקול מיואש, ופרשה את ידיה לצדדים.
"גם לא לרמה שלי" המשכתי לזלזל.
"אבל הוא יותר חתיך מדניאל" מיהרה להגיד.
"אבל לא מקובל כמוה(דניאל)" מיהרתי להגיד.
חייכה לין ושאלה"מה נסגר אם המסיבה?" שאלה בקול סקרן.
"מה נסגר" שאלתי, כאילו זאת לא המסיבה שלי.
"איפה זה עומד" הרימה את קולה, ופיזרה את שיערה.
"בתהליכים" עניתי בפשטות, והתחלתי למרוח אודם.
"ואיך תגרמי לו לעזוב את ספיר?" שאלה בהתעניינות, והתיישבה.
"כמו תמיד…" חייכתי.
"גורמת לו להתאהב בך, מספרת לחברה שלו מבלי שהוא ידע, והם נפרדים, ואת עושה מהלך על "הכתר" השלמתי אותה."קלאסי" הוספתי.
"את יודע מה הכי יפה בשיטה הזאת" חייכתי חיוך ממזרי.
"שמה?" שאלה בחיוך סקרן, וסידרה את שערה.
סובבתי את גופי לכיוונה ונהמתי"שהשיטה הזאת תמיד מצליחה" חייכתי חיוך ממזרי.

-ספיר-
הקשתי על הדלת של דניאל בעדינות מספר פעמים.
הוא פתח את הדלת.
התקרב דניאל לנשק את שפתי, הזזתי את הראש בכוונה, פרצופה הפל למופתע, נכנסתי לביתו שאני מתנגשת לו בכתף, ואמרתי בקול צועק"דבר."
"לדבר?" שאל בפרצוף לא מבין.
"כן, לדבר" הדגשתי בעצבים, והנהנתי בראש.
"אוקי, לדבר על מה?" שאל בפרצוף מופתע, וחיוך קטן.
"אל תחייך" אמרתי בעצבים, והוא לא הצליח למחוק את החיוך מפניו.
"מה קורה איתך, הכל בסדר" שאל והניח את ידו על כתפי.הזזתי את ידו בעצבים, זזתי ונהמתי"איתי הכל בסדר, מה איתך" הדגשתי בכעס, והזזתי את ראשי ימינה ושמאלה.
"מה קורה ספיר?" שאל בייאוש, ועצם את עיניו.
"לא יודעת, אולי משהו מלחיץ אותך, מישהו רודף אותך" רמזה בטון שקט יותר.
"שיט" מלמל לעצמו.
"בדיוק שיט" הדגשתי כל מילה.
אוקי, מה אלי סיפר לך?" שאל בהאנחה.
-פלשבק-
הקשתי על הדלת של אלי מספר פעמים, ולא היה מענה.
באתי ללכת, ופתאום שמעתי מישהו עולה במדרגות, שיערתי שזה הוא, וצדקתי.
"ספיר, מה את עושה פה?" שאל בחיוך, ולקח את ראשו אחורה.
"אני…למה אתה נראה ככה" שאלתי בקול רגוע, והרמתי את ראשי למעלה.
"סתם..נו למה את פה? שאל בהתעניינות.
"דניאל" הדגשתי את שמו בקול,"אי אפשר לראות אותו, הוא לא עונה לטלפונים" אמרתי בזמן שאלי פותח את הדלת, נכנסנו והתיישבנו על הספה.
"רוצה לשתות משהו?" שאל בפרצוף נחמד, ובא לקום ממקומו.
"לא" צייצתי, והחזקתי בידו שלא יקום.
"הוא פשוט קצת מוטרד" מלמל.
"ממה?" הרמתי את קולי.והפניתי את מבטי.
"מאיזה בנאדם" מלמל דניאל, הרגיש טיפש, והשפיל את מבטו.
"ממה?" התאמצתי לשמוע.
"מאיזה בנאדם" גמגם בבישנות.
לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"איזה בנאדם?" שאלתי שאיני מבינה דבר.
"יש, מצב, שאולי, מישהו, עוקב אחריו" גמגם כל מילה בנפרד.
"מה, אני לא מבינה" אמרתי בפרצוף מבולבל.
"יש מישהו שעוקב אחריו, בקיצור" אמר בביטחון, ופרש יד אחת הצידה.
היית מופתעת.
"והוא סיפר את זה לך, ולא לי" נהמתי בכעס, וטפחתי על בד הספה.
"זה לא מה שאת אמורה לשאול" מלמל בפחד" את אמורה…" מלמל.
התעלמתי ואמרתי"מה הוא לא סומך עלי?" שאלתי את עצמי, וקמתי מהספה במהירות.
אלי צבט את סנטרו.
-סוף פלשבק-
"שיש איזה שהוא בנאדם שרודף אחרי, זה נכון?" שאלתי בכעס, והתיק החליק לי מעט מהיד.
"כן" אמר בהאנחה, ושיחק באצבעותיו.
לא ידעתי מה לומר מעצבים.
יצאתי וטרקתי את הדלת בחוזקה.
ששמה דניאל את הדלת נטרקת, פרצופו הפך למבוהל.

-דניאל-
שכבתי על המיטה יותר מדי דברים הציפו אותי, ספיר, הבנאדם שעוקב אחרי, שגם בזה אני לא בטוח.
לאחר דקות ארוכות של שקט, כמעט נרדמתי, אבל נשמע צלצול הטלפון(הטלפון שלי).
השלכתי את ידי בעייפות לטלפון.
השיחה התנהלה כך:
דניאל:מי זה?
(אנונימי):עכשיו תורך להיות לבד.
דניאל:מי זה?
(אנונימי):הפעם זה תורך.
הרגשתי שגופי עומד לקרוס, החמימות והשלווה הנעימה בגופי הפכה לקרה.
דניאל:להשאיר את מי?
שאלתי בלחץ, שאני מתקשה לנשום.
(אנונימי):את הלקח שלך אתה תלמד.
השיחה נותקה.
שקעתי במחשבות רבות יותר עכשיו.
הקול שלו היה נשמע מפחיד, בטח מוסווה.
הנחתי את הטלפון.
נשכבתי על המיטה, הרגשתי רע, וחשבתי מי זה יכול להיות.