לא לוותר בגלל משבר אחד

שכבת לצידי על המיטה הזוגית שבה חלקנו כל כך הרבה חוויות, שבה החלטנו לעשות את הילד המדהים שלנו.
שכבת לצידי ועישנת סיגריה, מה שלא נהגת לעשות עד לפני חמישה חודשים.
הייתה כל כך מרוחק והמבט בעיניך…המבט האדיש והריק.
נראה היה שהיית משועמם, הזיק השובבי שתמיד שיחק באישונך כבר לא היה, נעלם ביחד עם האש בתמיד בערה בתוכך.
הלב שלי נצבט, הבנתי שמשהו לא בסדר, איתנו. עשר שנים עברו מאז שהתחתנו ולפתע נראתה כל כך זר בעיני, פחדתי…פחדתי מהרגע שתפצה את פיך ותגיד את הדבר שהכי הפחיד אותי מהרגע שהחלטנו לחתום את חיינו לנצח ביחד.
"אני רוצה להתגרש" הוא לחש בקול מעט שבור ואני נשכתי את שפתיי בכאב בעצימת עיניים.
המחנק בגרון חסם את האוויר לצאת החוצה והדמעות כבר בצבצו בקצות עיניי הירוקות.
"אני מצטער אני…אני כבר לא אוהב אותך." הוא שבר את הפיסה האחרונה בליבי שעוד נשארה שלמה.
התחלתי להיחנק מהבכי, הוא הביט בי במבט עצוב, מרחם אולי…ואני רציתי רק לקבור את עצמי עמוק עמוק באדמה.
"אני מצטער, אני פגשתי מישהי…" הוא אמר וליבי החסיר פעימה, הוא בגד בי.
הוא בגד בי, פירק משפחה בגלל מישהי אחרת.
מישהי שדחפה אותו לעשות זאת, מישהי זולה.
"זה לא היה בכוונה, אני לא חיפשתי את זה. זה קרה במקרה." הוא ניסה להוציא את עצמו מכל התסבוכת אבל לא יכולתי לשמוע יותר.
"תעוף לי מהבית." הצלחתי לפצוע פי בפעם הראשונה.
"ליאן-" "עכשיו!", צרחתי כמו משוגעת, כל כך רציתי להיעלם, הרגשתי מושפלת, הרגשתי נחותה ומכוערת.
הרגשתי שאני לא שווה כלום, ככה הוא נתן לי להרגיש.
הוא הביט בי כמה שניות נוספות וקם מהמיטה, החליק את המזוודה שהייתה מתחת למיטה אליו והניח על המיטה.
לא הצלחתי להביט בו, הרגשתי כאילו נחת על גופי בניין.
מתתי מבפנים, שנאתי אותו!
הוא בגד בי.
"אני באמת מצטער." הוא לחש כמעט את המילים ואני לא האמנתי.
הוא ארז את כל דבריו בתוך המזוודה השחורה והגדולה שקנינו ביחד לפני שטסנו למקסיקו, הטיול הראשון שעשינו ביחד.
שוהם, הקטן שלנו, איך הוא ירגיש?ישבר לו הלב, הוא כל כך מחובר אליו ועכשיו…אצטרך לראות איך ישבר לילד שלי הלב?לא. אני אוכל לשאת את זה.
"אולי…" לפתע אמרתי וקמתי מהמיטה ונעמדתי מולו.
הוא הביט בי כשדמעה קטנה החליקה מעינו.
"אולי תישאר בבית, שוהם לא יוכל לשאת את זה, ישבר לו הלב." אמרתי בלחש וגם הדמעות שלי החליקו מעיניי ללא הרף.
"אני…" "בבקשה…לפחות לזמן קצר." התחננתי, אך ורק למען שוהם.
"בסדר." הוא הסכים והקריב את אגודלו לפניי בשביל לנגב את הדמעות שלי, אך הזזתי את ראשי.
אני לא מסוגלת שיגע בי יותר בידיעה שהוא שכב עם אישה אחרת.
זה שרף אותי מבפנים.
"אני רוצה שנתנהג כרגיל, שהילד לא ירגיש שמשהו לא בסדר." ביקשתי והוא הנהן בהסכמה.
השפלתי את מבטי וחזרתי לשכב על המיטה.
***

"אמא אבא!" הוא רץ לעברנו וחיבק אותנו עם ידיו הקטנות.
"בוקר טוב חתיך." אליאב אמר והתיישב ישיבת צפרדע כדי להיות בגובהו.
"בוקר טוב נסיך שלי." אמרתי ונשקתי על קודקוד ראשו.
הוא חייך והוראתי לו להתיישב על הכיסא.
הוא התיישב וחיכה לצלוחית עם הקורנפלקס קוקומן שהוא כל כך אוהב.
"אליאב, תוציא לי את החלב בבקשה מהמקרר." ביקשתי ממנו, ניסיתי בכל כוחי לא להישבר.
"קחי מותק." הוא אמר ומבטנו ניפגשו, עכשיו זה רגיש אותי לשמוע אותו אומר את זה, לפני כן זה היה רגיל לי.
"תודה." אמרתי וחייכתי חיוך קטן ושפכתי את החלב אל תוך הצלוחית.
"קח שוהם." הנחתי על ידו את הצלוחית וליטפתי את ראשו, הוא היה נראה כל כך מאושר.

עברו כבר שבועיים וזה נהפך ליותר קשה.
הידיעה שהכל מזוייף, מהצד שלו ריסק אותי.
הוא נראה כל כך אמין, כאילו הוא באמת אוהב אותי, כמו פעם שהיה מתרגש רק ממבט אחד שלי.
יצאתי מהמקלחת כשמגבת עטופה מסביב לגופי.
הוא הרים מהנייד שלו את המבט והעביר את עיניו על גופי כאילו שזאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי ככה.
החלטתי להתעלם מהמבט ופתחתי את הארון, חיפשתי כותונת לילה לשינה ולפתע הרגשתי זוג ידיים גדולות נכרכות סביב גופי.
קפאתי, לא הצלחתי להבין מה קורה לי.
הוא פיזר נשיקות על צווארי בתשוקה, ואני התענגתי על מגע שפתיו החמות.
ידיו שחררו את המגבת מגופי ונשארתי עירומה.
המחנק בגרוני שוב חסם את האוויר ולא נתן לו לצאת החוצה.
הדמעות זלגו כמו ברז פתוח.
הוא סיבב אותי כדי שיוכל להביט בעיניי שבכו מכאב עכשיו.
גם בעיניו היו דמעות, גופו רעד וידיו החמות אחזו בי בחוזקה, כדי שלא אברח.
"אני מצטער על הכל, אני…הייתי מטומטם ליאן." הוא אמר והחל להישבר ובכה בקול.
בכיתי גם אני ולא האמנתי, לא האמנתי שזה קורה.
חשבתי שכל זה חלום עד ששפתיו התרסקו על שלי ופתאום חזרתי להרגיש, להתרגש.
ליבי שב לתחייה, גופי בער מבפנים ורעד מהתשוקה והאהבה שלי אליו.
"אני אוהב אותך ליני." הוא קרא בשם החיבה שלי והרים אותי ככה שכרכתי את רגליי סביב גופו השרירי.
עיניו השחורות לא פסקו להביט בעיניי הירוקות, הוא הניח אותי על המיטה בעדינות ועלי מעליי.
ידו ליטפה בעדינות את פניי והדמעות של שנינו עדיין זולגות, מהתרגשות, מהאושר האלהי שהרגשנו.
מעולם לא אהבתי אותו כמו עכשיו.
"אני אוהב רק אותך, ליני אני מצטער." הוא התחנן, נשבר מהטעות שעשה.
"הכל בסדר ליאב, הכל בסדר." הרגעתי אותו ונאחזתי בשיערו השחור שאני כל כך אוהבת.
פתאום הבנתי שזה המשבר הראשון שלנו בנישואים, הבנתי שמה שהיינו צריכים לעשות זה בעצם להחיות את עצמנו ומצוא שוב את אותנו מחדש.
את הביחד ולא להזניח, לא לקפוץ ישר לידיים זרות כדי למצוא את מה שהגוף מבקש.
צריך בסה"כ לדבר, לשתף ולהציל את מה שנראה אבוד.
אסור לוותר, עכשיו הבנתי וגם סלחתי.
למדתי שגם אם זה נראה אבוד, זאת רק אשליה ושזה אפשרי לתקן.
"אני אוהב אותך ליני"
"אני אוהבת אותך ליאב"