לא מדהימה, ובכל זאת…. ♥פרק רביעי♥

אני מתקרבת לרועי ולוחשת לו משהו, את התשובה לשאלה שלו. הוא מסתכל עליי ומהנהן. אני מורידה ממנו את הידיים שלי אבל הוא ממשיך להחזיק אותי. אני מתחילה להרגיש לא בנוח, יותר מדי קרוב, אבל אני לא אומרת לו לעצור עד שהוא מוריד את הידיים שלו בעצמו.
לא קשה לי למצוא את מה שאני רוצה להגיד לו עכשיו, אבל שוב, אני לא אומרת את זה.
"תפרת את הראש שלי?"
"לא בדיוק. זה לא היה פתח ממש גדול, שמתי לך שם רק פרפרים." אני לא יודעת מה זה פרפרים, אבל אני מנחשת שזה סוג של תפירה.
"למה לא השארת אותי שם? הייתי זוועתית." אני אומרת בכנות.
"נכון," הוא אומר בחיוך, "אבל את מצאת חן בעיניי. את חצופה, את מעצבנת והיית מסוגלת לעשות הכל כדי לא להיפגש איתי אז." אני משפילה את מבטי. "ואת יפהפיה."
עכשיו אני מרימה את העיניים שלי בהפתעה. הוא ממשיך, "ואת גם נראית לי מאוד נאמנה. אולי אמרתי לך שאני רק מחפש סיפור מעניין, אבל זה היה משהו אחר."
אני לא יודעת מה להגיד, אז אני שותקת ומתיישבת על המיטה שלו. הוא מתיישב לידי.
"כמה זמן לא הייתי בהכרה?" אני שואלת.
"עכשיו שלוש ורבע."
אני נכנסת ללחץ. "כבר הייתי צריכה להיות בבית."
"תרגעי." רועי אומר. הוא אומר את זה כל כך בפשטות, כאילו הוא תכנן את כל מה שאמר מההתחלה. "תגידי לאמא שלך ששחררו אתכם מאוחר בגלל הגשם." איך הוא עלה על זה?
"אתה תמיד מוצא פתרונות כל כך מהר?" אני שואלת.
"לא, זה היה יוצא דופן." הוא אומר, ובפעם הראשונה מתחילת היום אני מחייכת.
"וואו, לא שמתי לב שיש לך שיניים." הוא צוחק. אני משפילה את מבטי ומחייכת רק עם השפתיים עכשיו.
"אני ממש גאה בעצמי שהצלחתי לגרום לך לחייך." אבל אז הקול שלו משתנה לקול רציני יותר. "מה קרה לך? אני לא חושב שתמיד היית כל כך רצינית."
ולמרבה הפלא, הוא צודק.
"אני.. לא בטוחה שאני אמורה לספר לך את זה.." אני מתחילה, אבל כשאני מסתכלת עליו, אני משתכנעת מיד.
"אמא שלי," אני פותחת, והוא מרים את מבטו. "לא התחתנה עם מי שאיתו היא נכנסה להריון, והיא לא התביישה לספר לי את זה. היה לה בעל שקראו לו דילן, שאהבתי אותו מאוד, והוא גידל אותי כאילו הייתי הבת שלו." אני עוצרת לשנייה, כי היה בדילן גם חלק קטן שהתבייש בי. אני מדלגת על זה. "דילן ידע שאני לא באמת הבת שלו, אז הוא הרשה לעצמו גם להכניס מישהי להריון. אבל זה היה מאחורי הגב של אמא שלי."
"איך קראו למי שדילן בגד איתה?" רועי שואל.
"קראו לה אנני." אני עונה וממשיכה. "אמא שלי לא הייתה יודעת מזה, אלא אם בזמן שהיא הייתה בעבודה, אנני נכנסה לבית שלנו. ואני חשדתי בה."
"בת כמה היית?" הוא שאל בעיניים פעורות.
"הייתי בת שבע. כשדילן ואנני עלו לקומה העליונה, לא בזבזתי זמן והתקשרתי לאמא שלי. שאלתי אותה אם היא מכירה מישהי שקוראים לה אנני. אני חושבת שבאותו הזמן הייתי צריכה להבין שהיא מתחילה להשתגע – תרתי משמע. ואז קו הטלפון התנתק." שתקתי.
"שרי!" רועי צעק. "את לא יכולה להפסיק פה! אני לא אירדם עוד לעולם מרוב מתח!"
"זהו, שגם אני לא יודעת מה ההמשך." אני אומרת, ואז ממשיכה בשקט. "כל מה שאני יודעת זה שיום אחרי זה מצאו את גופתו של דילן ביער. מישהו דקר אותו. ואת אנני לא מצאו."
"אמא שלך רצחה את דילן?" רועי אמר כשהוא מעסה את רוקותיו.
"אי אפשר לדעת." אני מושכת בכתפיים ולא מוסיפה יותר.
שתיקה ארוכה מאוד.
"שרי," אני שומעת את רועי. "אני ממש מצטער שהכרחתי אותך לספר לי. אני כזה מפגר."
"אני חושבת שעכשיו אתה צריך לגלות לי משהו." אני מסתכלת לתוך העיניים שלו.
"אני חושב שזה פייר." הוא אומר. "טוב. סטשיה היא האחות החורגת שלי."