ARIA
זה בעצם שיחה שמתהלת לי בראש, כל כך קשה לי. ממש. איך אפשר לתת לבן אדם שחשוב לך כל כך, שנמצא בך, ללכת? להשתחרר? אי אפשר. זה כבר חלק ממי שאני. אבל, זה קשה כל כך כשבשביל האדם השני אני רק פיסה קטנה שעברה, שהייתה נוכחת אל נעלמה עם הזמן. לפרוטוקל- אני מאוהבת בו.

לא מצליחה לשחרר אותו

ARIA 21/09/2015 1394 צפיות אין תגובות
זה בעצם שיחה שמתהלת לי בראש, כל כך קשה לי. ממש. איך אפשר לתת לבן אדם שחשוב לך כל כך, שנמצא בך, ללכת? להשתחרר? אי אפשר. זה כבר חלק ממי שאני. אבל, זה קשה כל כך כשבשביל האדם השני אני רק פיסה קטנה שעברה, שהייתה נוכחת אל נעלמה עם הזמן. לפרוטוקל- אני מאוהבת בו.

אני לבושה בשמלה לבנה ארוכה, מהלכת לי בחלל הריק, הכל שחור, אני לא רואה כלום. ובכל זאת ממשיכה ללכת. זה כבר ככה הרבה זמן, רק תקווה קטנה שבסוף אני אגיע לאיפה שהוא, מתי שהוא. אני כבר לא זוכרת את הפרצופים שלהם, של האנשים האלה, למרות שאני רואה אותם כל יום, כאילו הראש שלי שומר רק את פנייך. חרוט היטב בתוך הזיכרון שלי, למרות שיוצא לי לראות אותם רק פעמים ספורות, לא כמו פעם. איך בא לי את פעם. אני ממשיכה ללכת, חוש הריח שלי מתאורר לחיים, האם זה היתכן? האם אני סוף סוף מצליחה להריח? אולי אזהה את המקום בו אני שוהה כבר זמן מה. הריח הזה, מזכיר לי את אותו היום בו המבטים שלנו נפגשו לראשונה. זה לא ממש עוזר לי להבין איפה אני.
עברו להן כמה שעות, ימים או שנים. אין לי כבר תחושת זמן. אני שומעת צליל, הוא חוזר על עצמו. התחלתי לרוץ, לרוץ לעבר הצליל כדי לשמוע אותו בבירור. ״איך קוראים לך?״ -״ישי״ -״אה, אני סיסי״. למה זה חוזר על עצמו? אני יודעת מה זה, כשהתחלנו לדבר, השיחה הראשונה. אבל למה? למה אחרי כל כך הרבה זמן, הדבר היחיד שאני מריחה ושומעת קשורים אלייך?! למה ?
הרגשתי, הרגשתי כאב, רגשתי רצון? משהו שלא יכול לקרות שהגוף שלי זקוק לו. הרגשתי משהו.
אני כבר לא זוכרת כלום, לא מרגישה כלום, לא מריחה כלום, רק מה שקשור אלייך. אני צועדת כשאותו ריח ואותו צליל חוזרים על עצמם, אני אתחרפן בקרוב.
אני לא יודעת כמה זמן הלכתי כאן או כמה זמן אני שוהה פה, אבל ברגע שראיתי את הדלת, דלת פשוטה ומעט ישנה, עליה היה רשום ״לצאת״ ולא בתור רשות, אלא בתור פקודה. ״לצאת״. הרגשתי שאני לא רוצה, אני רוצה להישאר פה, אני אוהבת, חם לי כאן, נעים. אני חווה את הדברים הקטנים שגרמו לי לאושר, חווה אותם שוב ושוב. אבל, הגוף שלי, כבר לא החזיק מעמד, כאילו הדלת הזאת היא התרופה לגוף שלי, כאילו השהייה שלי כאן רק מזיקה לו. פתחתי את הדלת בחוסר רצון אך בלית ברירה. רק אור בוהק יצא מימנה, הדלת נסגרה אחרי בתנופה, עלייה ניצבה מראה. הבטתי בעצמי, השמלה שלי לא לבנה, היא שחורה. אני נשבעת שהיא הייתה לבנה. היא השחירה? הבטתי בפני, האם אלו דמעות? חוסר היכולת שלי להרגיש גרמה לי כנראה לא להשים לב לכאב שהגוף שלי עובר, הנפש.
הסתובבתי, התקדמתי. פתאום, כמו בחלום, שעוברים ממקום למקום ברגע אחד. נעמדתי בבית ספר, בתוך הכיתה הישנה שלנו, היא הייתה עמומה, רק אור אחד בוהק כמו זרקור על המקום בו ישבנו יחד, הכרנו. ראיתי אותי ואותך יושבים, צוחקים, מאושרים. אבל אז, היא דיברה אליי, האני מהעבר. היא אמרה לי את המילים שהוציאו אותי מהמקום הזה, ששהיתי בו. ״סיסי?״
הייתי בשוק. ״את רואה אותי? אני את״
-״סיסי, אל תחזיקי בעבר, תשחררי אותו״
ישי מהעבר, הביט בי גם הוא. לפתע המבט של שניהם הפך לרציני.
״סיסי, תשתחררי מאיתנו, תני לנו ללכת, אני והוא זה תקופה שלא תחזור.״
כעסתי! צעקתי עליה בדמעות בעיניים ״זה אני והוא! לא אתה, הוא, בזמן שלי. אתם עוד קיימים! אני רק צריכה להחיות אתכם״
אני לא יודעת באיזה אומץ היא נעזרה בכדי לקום מהמקום שלה על הרגליים וגעור בי ״זה נגמר! תשאירי אותנו בתור התקופה היפה שלך! תמשיכי הלאה!״
הבטתי בעיניה, כמה קטנה היא. ניגבתי את דמעותיי היחידות ולחשתי ״הוא חרוט בתוכי, אני לא יכולה לראות את עצמי בלעדיו.״
היא גילגלה עיניים והתיישבה ״תעשי לי טובה, עובדה ששחכת מגל״ אמרה במעט חוצפה.
הבטתי בה בעיניים קודרניות ״אחרי חמש שנים! וגם בשביל לעקור אותו מימני הוא היה צריך לגור בצד השני של הארץ! ועוד אחרי שהוא דחה אותי כשאמרתי לו מה אני מרגישה כלפיו! את צריכה לדעת את זה אפילו יותר טוב מימני! וישי הסיבה שהצלחת לשכוח אותו לגמרי! הוא הזכיר לך אותו, בגרסה יותר טובה. אל תשחקי אותה מולי! את יודעת את זה טוב מאוד!!״.
הם הביטו בי, בשקט. פניהם כל כך תמימות, כל כך חוששות.
באותו רגע הבנתי כמה אני נאחזת בעבר. הבנתי איפה שהיתי כל כך הרבה זמן.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך