לב עיוור – פרק שני

העשרים דקות הראשונות של שיעור תקשורת לא עלו על הציפיות שלי והציפיות שלי היו לגמרי נמוכות.
  מר ג'ונס, המורה הצעיר אך המזוקן, הסביר לי ולשמונת התלמידים הנוספים בכיתתי אך עובדת מערכת הטלוויזיונית בחדשות, מה שלא עניין אותי, אפילו לא בקצת.
מצאתי את עצמי, ובעצם, למעשה אני עדיין מוצא את עצמי מקשקש על המחברת שלי. ספק דיוקן של מרלין מונרו ספק בובספוג. ובכן, צייר אני לא.
  המחברת שלי הספיקה להתמלא ציורים רק בחמש דקות הראשונות של השיעור,ובדקה העשרים ואחת מצאתי את עצמי עובר דף ומתחיל לצייר ולכתוב עוד משפט שנון על דף חדש וחלק.
דלת הכיתה נפתחה ולא מצאתי עניין להרים את עייני מהמחברת.
הכיתה השתתקה, מה שסיקרן אותי. ובתור בחור צעיר וסקרן אילצתי את עייני להביט לכיוון המורה, מה שלא עשיתי מתחילת השיעור.
בחורה צעירה, אשר עורה חיוור ושיערה אדמוני וחלק אשר גולש במורד גבה עד לישבנה אשר בלט לגמרי בחצאית המשובצת שלבשה, נעמדה ולחשה משהו באוזנו של מר ג'ונס. עייניה היו מכוסות במשקפיי שמש שחורות ומעט מגוחכות.
"מצויין!" מר ג'ונס קרא ודפק על הלוח מספר פעמים. "תלמידים, תלמידה חדשה הגיעה לכיתתינו. את מוזמנת להציג את עצמך." הוא אמר ואחז בכתפייה הצנומות וכיוון אותה לכיוונינו.
"הי," היא אמרה בלחש ולאחר מכן התשעלה מה שגרם לכמה ילדים לצחקק. "אני דפלין, והגעתי לכאן מקנדה-" היא נקטעה למשמע הצחקוקים שבאו משני הבנים. ידוע שילדים מקליפורניה לא מחבבים ילדים מקנדה. או שזה רק מהבית ספר שלי?
  "אני עיוורת." היא אמרה לפתע ומצאה לי את התשובה למשקפי השמש. לחשושים נשמעו, אך היא המשיכה לדבר בגאווה. "אני מכיתת י"ב שלוש. ואני חושבת שסיימתי." היא פנתה אל מר ג'ונס, אך במקום להסתובב אל הצד ימין, הצד שבו הוא עומד, היא הסתובבה לצד שמאל ודיברה לשם. לאוויר.
"למה את מדברת לאוויר!" אחד מהתלמידים צעק ואחרי הערה הזו נשמעו צחוקים שגרמו לי לתהות מה כל כל מצחיק. הערה הלא שנונה, או המחשבה שהוא צוחק על מישהי עיוורת.
"ג'ונתן, תלווה את דפלין אל השולחן הפנוי." מר ג'ונס קרא ובמהירות ג'ונתן, קפטן נבחרת הבייסבול והפוטבול, עם השיער הבלונדיני והעיינים הכחולות, קפץ ממקומו ושם את ידו על מותנייה של דפלין וליווה אותה למקומה באיטיות, כאילו ומתענג בצורה מבחילה על כל דקה שידיו המטונפות נמצאות כל מותניה הצרות. הוא עשה פרצוף, שלא יכולתי לפענח, לחבריו. הוא בהחלט מרוצה ששם את הידיים שלו על הבחורה שלא יכולה לראות.
המורה המשיך ללמד, ולא הרגשתי צורך לא להסתכל עליו ולא להמשיך לקשקש במחברתי. הבטתי בתלמידה החדשה ולפתע שמתי לב למקל הליכה שלא ראיתי מקודם.

השיעור עבר במהירות ושהצלצול נשמע המורה זינק במהירות מצחיקה מהכיתה.
"דפלין!" ג'ונתן קרא ואחריו באו כמה חבריו, מקיפים את שולחנה.
"הי," היא אמרה והמשיכה למשש את השולחן בניסיון מוצלח לקחת את מחברתה ולשים אותה בתיקה הלבן.
"מה זה המקל הזה?" תלמיד אחר הרים את המקל באוויר וצחק.
"הי, אני צריכה אותו," היא אמרה וקמה ממקומה, מושיטה את ידייה למעלה ומנסה לאתר את המקל. "תתנו לי אותו בבקשה!" היא התחננה.
"הי תראה מייקי זה כמו חץ בקשת לך תפוס אותו!" הוא קרא ותלמיד אחר, כנראה המייקי הזה, רץ לקצה השני של הכיתה.
"זרוק אותו אדם!" הוא צעק לבחור שאחז במקל, ככל הנראה הוא אדם.
"לא אל תזרקו אותו!" דפלין צעקה וניסתה להתקדם כאשר ידייה לפנייה מגששות את המקום.
אדם זרק אל מייקי את המקל. המקל התנגש בחוזקה בקיר ולאחר מכן בחוזרה רבה על הרצפה.
"רוצו!" מייקי צעק ורץ מחוץ אל הכיתה.
"המקל שלי!" דפלין צעקה וכאשר התקדמה התנגשה בכיסא אחד ונפלה על הרצפה.
אדם, ג'ורדן ושאר הבריונים ברחו מן הכיתה והשאירו אותי ואת דפלין שם לבד. דפלין לא ידעה שאני בכיתה, מה שאומר שיכולתי לברוח. אבל לא.
"את צריכה עזרה?" אני שואל כאשר אני מתיישב על הרצפה לצידה של דפלין.
"המשקפיים שלי, והמקל. אתה רואה אותם?" היא שואלת ומגששת על הרצפה. אני מתיישר וסורק את הכיתה המבולגנת.
"הנה המשקפיים!" אני מבחין במשקפייה השחורות זרוקות על הרצפה במרחק קטן מאיתנו. אני לוקח אותן ומניח על כף ידה.
"תודה," היא מחייכת על הרצפה ומסדרת אותן על אפה הקטן. יכולתי לרגע לראות את עייניה הירוקות והריקות מכל רגש.
"אתה יכול להביא לי את המקל שלי?" היא שאלה וכל נסיונותיה לקום מן הרצפה נכשלו.
"אני אעזור לך לקום." אמרתי ואחזתי בידה. ציפורנייה הארוכות והמטופחות כמעט וננעצו בתוך עורי ויכולתי להרגיש את פרצופי מתעוות מכאב קל.
"תודה." היא מלמלה וניקתה את החצאית שלה.
"אני חושב שהמקל שלך שם," הצבעתי לכיוון הדלת, ונזכרתי, היא עיוורת. "סליחה." מלמלתי.
"על מה?" היא שאלה בצחקוק קל.
"אני אה… הצבעתי בערך אבל את לא ראית, כאילו ברור שלא ראית, את עיוורת. לא! לא התכוונתי לזה ככה! סליחה… אני פשוט אשתוק עכשיו ואלך להביא לך את המקל." אני ממלמל במהירות ומתקדם בריצה קלה לכיוון הלוח, או למקל.
"זה בסדר." היא מגחכת, "אל תד-" היא נקטעת כאשר אני משמיע מן צרחה חירשית.
"המקל," אני מלמל, "הם שברו לך אותו." אני מרים מהרצפה את המקל החצוי לשניים, מה שיצא שהרמתי שתי מקלות, ומראה לה. אוי אלוהים היא עיוורת אוסקר, היא לא תראה את זה.
"לא! לא! בבקשה תגיד לי שזה לא נכון!" היא מדברת אליי אך מסתכלת הצידה.  אני משתעל, אך היא לא מבינה את הרמז ולא מסתובבת.
"אני… אני מצטער." אני מלמל ומתקדם אלייה.
"לך אין על מה להצטער, אתה לא עשית את זה." היא אומרת וממששת את שתי המקלות כאשר אני מניח אותם על כפות ידיה החיוורות והקטנות.
טוב, כן, יש לי הרבה על מה להצטער. יכולתי לגרום להם להפסיק, אבל ישבתי בשקט ולא עשיתי כלום.
"את תסדרי בלעדיו?" אני שואל והיא משפילה את ראשה.
"אני ל-" היא נקטעת על ידי הצלצול החזק. "זה בסדר. תלך, אני אסתדר." שפתייה הורודות התעקלו לחיוך.
"אוקי, יום טוב." אני אומר וחוטף את תיקי מהשולחן ורץ בקלות לכיוון הכיתה האחרת שבה אני אמור ללמוד מדעים.