להיוולד מחדש-פרק 1 💌

🌞לוסיה🌞
אתמול היה לילה סוער של רוחות וגשמים, סופות ורעמים… זה עלול להישמע מוזר אבל רעשי רעמים זה שיר הערש שלי, תמיד זה היה… ככה אני נרדמת כמו תינוקת קטנה ומאושרת בעולם מאושר.
השעה היא 7 בבוקר, האור של השמש חדר לי אל תוך האוהל והעיר אותי והעלה לי את חיוך הבוקר הקבוע.
כמו כל בוקר, יצאתי החוצה עם גרביי והפיג'מה הקצרצרה שלי, ניגשתי לעמדת הפטיפון ושלפתי את התקליט הראשון שראיתי, בשנים האחרונות זה הפך להיות הרגל עבורי לקום בבוקר עם מוזיקה.
צעדתי לעבר הנחל באיטיות מתמשכת שברקע השיר שלי מתנגן, עצמתי את עיניי כשהייתי מול הנחל ומילמלתי את מילות השיר שהתנגן The scientis-Coldplay.
"בא לפגוש אותך, להגיד לך שאני מצטער, את לא יודעת כמה את מקסימה, אני חייב לפגוש אותך להגיד לך שאני צריך אותך להגיד לך שאני רוצה להיות חלק, תספרי לי את הסודות שלך ותשאלי אותי את השאלות שלך…בואי נתחיל מהתחלה" הייתי כל כך מרוכזת בשיר, במילים הקשות האלו שעבור בחורה רגילה יכולות להשמע מילות חרטה מאהבה ישנה שלי, אבל עבור נערה כמוני זה נשמע כמו מילות חרטה מהורים שנטשו… עלו לי דמעות שלא עלו לפחות 5 שנים, המילים גרמו לי לחשוב על ההורים שלי, למה הם עזבו אותי? למה הם לא רצו לגדל אותי? אני לא מספיק טובה? אני לא מספיק שווה? מחשבות שתמיג מגיעות. הייתי בסערת רגשות- כעס, סבל, עצבים, בכי לא ידעתי מה אני מרגישה באותו ברגע. התחלתי לשמוע את רעשי האוהל השני, של מאור..הבנתי שהוא מתעורר וכמובן שמחיתי מפניי את הדמעות המסוכנות האלו והנחתי את מסיכת האושר הקבועה שלי, זו שתמיד מלווה אותי, הדרך שלי להתגונן…וזה הפך להיות קל עבורי להחליף עצב לשמחה בעיקר באמצעות החלפת שיר לשמח יותר. תפסתי בידו של מאור בשנייה שהוא התקרב אליי ורקדתי איתו לצלילי השיר החדש… אבל הוא הפגין אדישות, חוסר אמינות, הוא בהה בי ומשהו אמר לי שהוא לא מאמין לשמחה הזו… שכחתי לרגע שהוא מכיר אותי יותר טוב ממני "לוסיה" הוא הסתכל עליי וגלגל עינייו "מה" שאלתי בתמימות, ממשיכה לרקוד לצלילי המוזיקה "אתה רוצה שיר אחר? רק תבחר" ניסיתי לחמוק ביצירתיות מהשאלה שלו וניגשתי לתקליטים "לוסיה" הוא הגביר את קולו "אלטון ג'ון? ביטלס? רולינג? אולי משהו יותר עכשווי?" ניסיתי בכל הכוח להמשיך לצאת מהבור שחפרתי לעצמי "לוסיה" הוא אמר ברצינות ותפס בידיי תוך כדי שהוא מסתכל לי בעיניים "תגידי לי מה יש לך?" הוא לחש וקירב אותי אליו לחיבוק הכי משפחתי וחם שיכול להיות, כזה שאני לא יכולה להיות אדישה אליו "כלום, חשבתי על הביצית והזרע שהחליטו להביא אותי לעולם… אבל הכל בסדר, באמת" עניתי לו בכנות אבל לא היה בי שמץ של רצון לדבר על זה, רציתי להשאיר את זה מאחוריי "המוזיקה הזו… יכולה להביא למצבי קיצון בן אדם הכי חזק בעולם, היא מעוררת את כל החושים ולא מאפשרת לנו להיות הרובוטים האלו שהיינו רוצים להיות-רובוטים נטולי רגש.. היא חייבת לעורר בנו כמו טיפות מים קלילות שיצאו מהעיניים" הוא ענה לי בחיוך, ניסה לנחם, להסביר את המצב, לתמוך בי ולהיות כנה בו זמנית, חייכתי לו את החיוך שרק אני והוא מבינים-חיוך של הסכמה, הפנמה והמשכה הלאה "נתארגן?" שאלתי מוכנה להתחיל את היום הזה "יאלה" הוא השיב וכל אחד התארגן לקראת המשך היום הזה.
לבשתי חולצה שחורה של מאור, שגדולה עליי בכמה מידות והפכתי אותה לחולצת בטן, שמתי את האוברול ג'ינס הארוך שלי שבסופו קיפלתי אותו כך שיראו את רגליי, נעלתי את האולסטר השחורות שלי ושמתי את הבנדנה השחורה שלי.
"מה נעשה היום?" מאור שאל אותי כשנכנסו לתוך העיר יחד עם האופניים שלנו "באלי משהו מיוחד, לא צפוי, משהו שישגע אנשים" אמרתי מלאת טירוף ואנרגיה שלא ידעתי איך לנצל "אי אפשר ללכת לאכול גלידה כמו אנשים נורמלים?" מאור שאל ביאוש, הוא היה כבר רגיל לעובדה שפעם בשבוע אני מחליטה לעשות מעשה יוצא דופן "לא אי אפשר" ביטלתי אותו ולקחתי אותו לכביש המהיר לרכב "תרגיש את הרוח בפנים" צרחתי לו תוך כדי נסיעה מהירה "את לא נורמלית" הוא צעק לי בחזרה וכתגובה שרתי שיר קצבי בקולי קולות-כך כמובן אישרתי את טענותיו "אם זה הדבר המיוחד שאת רוצה לעשות, זה שישגע אנשים אני מוכן שתשירי עוד 1,000 שירים" הוא הגיב בהקלה ואני כמובן גיכחתי "אל תדאג, יש לי רעיון מעולה" עניתי לו והוא גלגל את עייניו.

☇דין☇
קמתי בבוקר, לשגרה הרגילה שלי "מר אגרונוב, האם תרצה חלב נטול שומן היום בקפה?" שאלה אותי העוזרת בית כשאני בידיוק מכפתר את שני הכפתורים האחרונים בחולצה ויורד במדרגות "לא מרתה, היום חלב רגיל" עניתי במרץ. בדרך כלל כשאני ביום טוב, אני שותה חלב רגיל וכשאני ביום מחורבן אני שותה חלב דל שומן. סיימתי להתארגן וישבתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי תוך כדי שיחת טלפון "היי מר דין, אני רק מעדכנת אותך בלו"ז של היום" אמרה לי אחת המזכירות שלי תוך כדי שאני לוגם מהקפה "…וזהו רק בשעה 22:00 אמורה להיות לך פגישה שעדיין לא אישרת עם מנכ"ל…" המזכירה הגיעה לסוף הקראת הלו"ז שלי ולא אפשרתי לה להמשיך "עצרי כאן, הפגישה הזו מבוטלת. יש לי תוכניות" אמרתי לה בנחרצות וניתקתי את הטלפון… הערב הזה אני יוצא סוף סוף אחרי שבוע שלא נהנהתי כמו שצריך מרוב עומס בעבודה.
לקחתי את המשקפי שמש שלי ויצאתי אל הרכב שלי תוך כדי שיחה עם אלכס "אז אל תשכח היום בעשר יוצאים, אני מתכנן לנו ערב שלא נשכח" עניתי בזדוניות, עם מחשבה על השתייה והנשים שיעמדו לרשותי "נראה לך שאני אשכח?" הוא צחק.
נכנסתי לאוטו, פתחתי את הגג נפתח, הפעלתי את המוזיקה ונסעתי, ושוב אותה סצנה מהסרט המוכר- שמש, משקפיים, יד אחת על ההגה, אחת על עדן החלון ונשים שמסתכלות עליי מהמדרכות, אחרות ברמזורים ואני מלך העולם בכביש.
הגעתי למשרד שלי ונכנסתי לנוהל הקבוע של הפגישות והתכנונים, לא שום דבר חדש-כמה צעקות פה ושם על אנשים, על מזכירות, על עובדים שמגישים לי את ארוחת הצהריים באיחור של 10 דקות ועם קולה רגילה במקום עם זירו, קצת פיטורים..לא משהו יוצא דופן.
היום הזה הגיע לסופו, הפגישה האחרונה נגמרה בשעה 22:05 ואני הרגשתי את הרטט של הטלפון, כמובן שזה אלכס הדייקן הזה שלא מסוגל לסבול איחור אפילו של שנייה. יצאתי מהמשרד תוך כדי שאני עונה לו ומוריד ממני את הג'קט והעניבה מהחליפה שלי "יבן זונה למה אתה לא עונה?" אלכס צרח עליי "אולי די כבר להיות נקבה בכיינית בגלל איחור של 5 דקות" לעגתי לו מרוצה מעצמי ועליתי לרכב "אני בדרך למועדון, 5 דק' אני שם" עניתי לו "או 10, אבל מי סופר?!" הוא השיב בעוקצנות כמו בחורה וניתק.
נכנסו למועדון, היה אווירה חזקה באוויר, איך שנכסנו כולם בהו בנו, השם שלנו רץ בעיר כמובן, כולם וכולן מצפים לבואי שם "תן לי משהו טוב והכי יקר שיש" אמרתי לברמן, רציתי לשתות את הדבר הכי איכותי ולהיות בהכי סטלה שאפשר. אחרי שלושה שאטים הגיע הזמן לפעולה, ניגשנו לרביעיית בנות שרקדו להן שם, צמוד צמוד במיני הקצרצר שלהן "ארבעה ציפורים במכה" אמרתי בחיוך זדוני לאלכס וניגשנו אליהן עם משקאות עבורן-ג'נטלמנים אמיתיים "איך בחורות כמוכן יכולות להרשות לעצמן להיות בלי מדריך?" שאלתי כשאני מחבק את כולן "דין אגרונוב, באמת שאלתי את עצמי מתי יגיע היום שתבחין בי?" אחת מהן שאלה אותי והניחה את ידה על עורפי ועוררה נואשות מחרידה, אבל זה לא עניין אותי כל כך…אני לא מתחתן עם זה או משהו.
רקדנו ביחד כשאני תופס לאחת מהן במותן ומנשק את צווארה בהנאה "מישהי פה לא שמעה על שמלות" אותה בחורה גיחכה לי ולא הבנתי את כוונתה, הבטתי בה במבט שנע בין שעשוע לחוסר הבנה "תסתכלו" היא אמרה וכיוונה את כולנו לבחורה שהייתה מולנו, לבושה זנוח מידי בשביל מועדון…והן כמובן השתעשו בינהן עליה, כמו כל בחורה טיפוסית ורכלנית שבוחנת בגדים אחת של השנייה, בעת שאנו הגברים בודקים שני דבריים עיקריים-ציצי ותחת-התחת היה מעולה, אבל את החזה שלה לא יצא לי לראות בגלל שהיא רקדה עם הגב אליי… משום מה הסתקרנתי ממנה, הריקוד שלה, הגוף היפה שלה והאומץ שלה להגיע ככה עשו לי את זה.
התכוונתי לעשות את אחד הטריקים האהובים עליי ביותר- לשפוך עליה משקה, להביא אותה לשירותים ולהוריד לה את החולצה המטונפת. התקדמתי אלייה בביטחון שיא, בשליטה מלאה ובידיעה מה עומד לקרות בזמן הקרוב -אני והיא ברגע **מאוד** אינטמי.
הגעתי אליה כשאני ממשיך לצפות בה, איך היא רוקדת בחושניות וכאילו לא אכפת לה מה קורה סביבה. תפסתי אותה מאחורה והיא נבהלה כאילו הזקתי לה, היא הסתובבה אליי במהירות, לא כמו כל בחורה כאילו אני בא להזיק לה ואכן נשפך עליה המשקה שלי "מה אתה עושה?!" היא צרחה כשהיא מביטה במשקה שעל בגדייה ולאחר מספר שניות היא הרימה אליי את מבטה ואני הבטתי בה, מבט שנמשך מספר שניות אני חושב שבחיים לא ראיתי יופי כזה… אולי בחיים לא ראיתי יופי כזה, אולי בגלל שהיא פשוט טבעית ולא מלאכותית כמו כולן… לא ידעתי איך להגיב לסיטואציה המוזרה הזו…אבל אין דבר שאני לא מוצא לו פתרון, אז פשוט העליתי את החיוך הכובש הקטן שלי, זה שכולן נשבות בקסמיו אבל ההבעה שעל פניה הייתה מוזרה, לא רגילה, לא מבט נכבש לא מבט שאני מכיר בכל אופן…