להיוולד מחדש-פרק 2 💌

🌞לוסיה🌞
הסתכלתי עליו, על הגבר הזה שעמד מולי במבט עמוק כל כך, העיניים שלו פשוט שאבו אותי, הפנטו אותי, הגוף שלו היה כל כך חזק וחסון והוא היה כל כך גבוה. הוא העלה מין חיוך כזה יפה וכובש שגרם לי להתרגש…אבל משהו שם בהיגיון אמר לי שיש פה סכנה מוחלטת, היוקרה של הגבר הזה הזהירה אותי מהאופי הצפוי של אנשים יוקרתיים…וכמו תמיד, עם האימפלוסביות שלי אפשרתי לצד הזועם שלי לפרוץ "אתה מוכן להוריד את החיוך הדבילי הזה מהפרצוף שלך, אתה הרגע שפכת עליי משקה אם לא שמת לב?" הרמתי את קולי עליו וניסיתי לנקות את החולצה שלי בתנועות מעגליות עם היד "ואוו תרגעי ילדונת, זה היה בטעות את לא חושבת שאת מגזימה?" הוא שאל בזמן שהוא מניח את המשקה שלו על הבר, לוקח מפית ומתקרב לחולצתי על מנת לעזור לי להתנקות, אבל מיד התרחקתי ממנו ולא אפשרתי לו "אוקיי" הוא הרים את ידיו "אם את רוצה יש דרכים אחרות להתנקות" הוא השיב בחיוך תחמני בזמן שהוא מתקרב אליי לאט לאט "אפשר גם ללכת לשירותים-יש שם מבחר של פתרונות" הוא לחש לי באוזן באותו רגע עלה לי חיוך של הבנה, קלטתי במה מדובר, יותר נכון קלטתי באיזה טיפוס מדובר ..חוויתי את זה לא מעט פעמים בחיים שלי "צודק" עניתי בתחמנות כשבראשי עולה רעיון מבריק "אפשר גם לפתור את זה בעוד דרך" הצעתי כשאני מקרבת אותו אליי וצועדת איתו אחרונית, למעקה של הבר.. הוא העלה חיוך זדוני ומרוצה, בטוח שהולך לו מעולה בתוכנית שלו, ככה זה שחצנים-בטוחים בעצמם ומזלזלים בסביבה… כל כך מזלזל עד שהוא לא שם לב שלקחתי את המשקה שלו ובשנייה אחת שפכתי עליו "לשיטה הזו אני קוראת-פיטים" עניתי מרוצה ותפכתי לו על השכם, כמו שגברים עושים בינהם.
הייתי בטוחה שהסיפור הדבילי הזה נגמר ואני משוחררת מהאידיוט הזה, אבל בשנייה אחת הוא תפס ביד שלי וסובב אותי אליו "את חתיכת ילדה פסיכופטית, יש לך מושג בכלל כמה עלתה לי החליפה הזו?" הוא שאל אותי בעצבים ואני צחקתי מרמת השטחיות שלו, וגם צחקתי כי הייתי מרוצה "מה היא עלתה לך המון? אני נורא מצטערת" השבתי בציניות "אני בטוחה שיש לך מספיק כסף כדי לקנות עוד מיליון כאלו" המשכתי את דבריי והתכוונתי ללכת אבל הוא עצר אותי שוב "מה קרה? לא מתחילים איתך בנים שאת מגיבה ככה כמו נהג משאית? תזהרי לא להישאר רווקה זקנה" הוא ניסה לפגוע בי באכזריות- שכמובן אני חסינה לה "מה קרה? בנות אף פעם לא דחו אותך? טוב, מזל שיש פעם ראשונה לא?" השבתי לו ביובש. היה מין משחקי כוחות קטנים בנינו והמבטים שלנו נתקעו, כמו סצנה מסרט במחשב כשאין אינטרנט "מה קורה פה?" מאור הגיע משום מקום "כלום" עניתי במהירות והשתחררתי מהאחיזה של אותו גבר "הוא פשוט התבלבל עם מישהי אחרת" תירצתי וניסיתי לקחת משם את מאור, שלא יווצר ריב בינהם.. אבל מאור כמובן לא האמין, הוא המשיך לבהות באותו גבר במבט כועס כדי לאיים עליו והדביל הזה עמד שם, מרוצה מעצמו, עם החיוך הזה שלו.
"את יכולה להגיד לי מה קרה?" מאור שאל אותי עצבני "אתה יכול בבקשה להפסיק עם המבט הקשוח הזה ולהרפות? תהנה" עניתי לו וניסיתי להרקיד אותו כדי שישחרר "אם הוא עשה לך משהו אני באמת אהרוג אותו" מאור מלמל תוך ריקוד איתי "כן כן מר קשיחות" השבתי בלגלוג והמשכתי לרקוד. נהנהתי מהמבטים של כולם עליי, אף אחד לא ידע איך להגיב לכך שאני כל כך לא בקוד לבוש המשעמם והידוע שלהם ושגם לא אכפת לי.
——————————————–

קמתי בבוקר, יצאתי מהאוהל וראיתי את מאור, יושב מול הנחל, בלי חולצה, עם ספר ביד…חייכתי למראה הזה כי זה אומר שהוא קם עם מצב רוח טוב.
"מה אתה קורא?" שאלתי תוך כדי שאני מתקרבת לחבק אותו מאחור ומיד מתיישבת לצידו "רומיאו ויוליה" הוא השיב והראה לי את הכריכה של הספר "ומה איתך? יש לך איזה יוליה?" גיכחתי כתגובה לשם הספר "אני לא צריך יוליה" הוא ענה לי בקשיחות שמאפיינת אותו ואני גילגלתי עיניים בחיוך "טוב, לפחות זה אומר שתמיד תהיה שלי ולא של מישהי אחרת" ניסיתי להצחיק אותו בהצלחה רבה "ואת לא רוצה רומאו?" הוא שאל אותי תוך כדי שהוא ממשיך לקרוא בספר… אבל משום מה לא הצלחתי,לא הצלחתי לענות לו ברצינות לשאלה וגם לא בשנינות… פשוט באותו הרגע אותו גבר מטומטם מאתמול עלה לי לראש…הסיטואציה, הקרבה, החילופי מבטים, הדרך שבה הוא הסתכל לי בעיניים ובשפתיים… משהו שם לכד אותי "כל כך הרבה זמן בשביל תשובה… כנראה שיש רומאו" מאור השיב ונשכב על הדשא "לא, ממש לא" אמרתי והתנערתי מהמחשבות "רומאו זה בן אדם אמיץ ואתה היחיד שאני מכירה" השבתי לו וניסיתי לצאת מהמחשבה המגוכחת על הגבר ההוא מאתמול.
הייתה בינינו דממה כזו, כל אחד היה בעולם שלו, שקוע במחשבות עד שהתחלנו לשמוע רעשים מוזרים מתקרבים לאזור שלנו "אתה שומע את זה?" שאלתי בספק וקמתי מהדשא, היה לי מוזר שמישהו בכלל יתקרב לאזור המבודד שלנו. קמנו על רגלינו ופתאום שמנו לב לקבוצת אנשים מהעיר, נכנסים לשטח שלנו "מה זה אמור להביע?" מאור שאל אותם זועם והתקרבנו אליהם "סליחה מי אתם?" שאלתי אותם זועמת ולחוצה למען האמת..זה הבית שלי והם נראו מסוג האנשים הרעים האלו שהורסים בתים של אנשים- הם מכנים את זה "עבירה על החוק" הם לא מקבלים שזה בית של מישהו, עבורם זה היה שום דבר מעבר לשטח ברשות העירייה "חברים, אני נאלץ להגיד לכם לארוז את הדברים שלכם, השטח הזה מיועד לבנייה" אותו פועל אמר לנו בלי להביט בנו בכלל, כאילו היינו נמלים קטנות שאפשר לדרוך עלינו "זה מאוד יפה שאתה נאלץ להגיד לנו לארוז, אבל אנחנו לא זזים מפה" מאור השיב בזעם לאותו פועל בזמן שאני הבחנתי בשלט על רכב ההריסות שלהם "אגרונוב ייבוא וייצור משקאות" הבנתי שזה העסק שרוצה לחרב לנו את הבית והכל בשביל מה? בשביל מפעל מסכן שיכניס עוד קצת כסף "תקשיב לי טוב מי שלא תהיה, אנחנו נמות כאן אם צריך ואם אתם רוצים תבנו עלינו מפעל-מכאן אנחנו לא זזים! ואתה מוזמן להודיע לבוס שלך שיחפש לו מקום אחר" זעמתי על אותו פועל והתיישבתי על הדשא כאות מחאה.

⚡דין☇
נסעתי לעבודה באיחור קטן, הייתי סחוט אחריי אתמול בלילה. "קפה עכשיו" הוריתי למזכירה שלי כשחלפתי על פניה כאילו היא לא קיימת ונכנסתי למשרד. הנחתי את הג'קט שלי על הכיסא והתיישבתי "הקפה שלך אדוני" אחת המזכירות נכנסה והרגליים שלה הפנטו אותי.. לפחות מראה אחד טוב לפתוח איתו את הבוקר.
פתחתי את המחשב ועבדתי על הרעיונות החדשים שלי תוך כדי שאני נזכר שהיום מתחיל בניית הפרויקט שלי, שעבדתי עליו זמן רב ורציתי לברר מה קורה שם, איך הדברים מתקדמים. התקשרתי לרועי, האחראי על הפרויקט "מה קורה רועי?" שאלתי אותו בלי להתעניין בו כמובן "היי בוס, מצטער לאכזב אותך…אבל יש בעיה קטנה" הוא ענה לי לחוץ ושם התחלתי לדאוג קצת "באיזה גודל הבעיה?" עניתי בשיא הפרקטיות, מבחינתי כשיש בעיה היא גדולה או קטנה אבל שום דבר שאני לא יכול לסדר "הבעיה בגודל של שני נערים שגרים פה ולא מוכנים לזוז מפה" רועי השיב לי והמוח שלי חשב אוטומטית על שתי אפשרויות רלוונטיות- איום למשהו רע עבורם או הבטחה למשהו טוב יותר עבורם "תביא לפה איזה נציג אחד מהם ואני אפתור את זה ב5 דקות" עניתי בדרך הרגילה שלי, בדרך שהמון אנשים אוהבים לכנות שחצנות כשבעיניי זה נטו מקצועיות וניסיון, בסופו של דבר חזרתי לעיסוקיי והנחתי את הנושא הזה בצד כאילו לא הוא לא קיים עבורי.
עברה קרוב לחצי שעה מאז ששוחחתי עם רועי ותוך כדי שאני מביט בנוף דרך חלון הזכוכית הגדולה שבמשרד שלי יכולתי לשמוע קולות מרדניים מחוץ למשרד "הבוס שלכם כל כך אפס שהוא צריך שיבואו אליו?" שמעתי קול של נערה מרדנית מתווכחת שם.. הקול הזה היה לי מוכר מידיי עד שחשבתי שאני כבר מדמיין "אני יכולה ללכת לבד, אני לא צריכה שתלוו אותי גורילות" היא המשיכה לצעוק על המאבטחים שליוו אותה למשרד שלי והתעצבנתי מהחוצפה הבלתי פוסקת שלה והמהומה שהיא הקימה. הדלת נפתחה באגרסיביות מצידה והיא הופיעה "שלום לך מניאק או אדון מניאק, אני לא יודעת בידיוק איך מכנים אותך פה" היא אמרה בשנייה הראשונה שנכנסה והחוצפה שלה הייתה לי יותר מידיי מוכרת, הסתובבתי אליה ולא האמנתי למה שראיתי.. זאת הילדה מאתמול "אתה?" היא לא האמינה גם היא "תשאירו אותנו לבד" הוריתי למאבטחים ולא הורדנו אחד מהשנייה את המבטים הזועמים "מי היה מאמין?!" צחקתי והתיישבתי בכיף על כיסא העור היוקרתי שלי… לא האמנתי שהמזל יעמוד כל כך מהר לצידי, שאני אצליח לנקום בבחורה הזו כל כך מהר "תוריד את החיוך העלוב הזה שלך כי זה לא יעבוד לך, אני משם לא מתפנה" היא ענתה זועמת ודפקה את ידייה על השולחן שלי "אני לא יודע אם את מודעת לחוקים שיש במדינה הזו, אבל את לא יכולה להחליט שאת מתיישבת בשטח ציבורי שלפני שבועיים כבר הפך לשטח פרטי על ידיי" עניתי לה מרוצה שהצלחתי לקחת לה את הדבר היחיד שיש לה בחיים "ואני לא יודעת אם אתה יודע, אבל המקום הזה הוא הבית שלנו, אנחנו גרים שם, זה הדבר היחיד שיש לנו בחיים ובמקרים כאלו החוקים האלו-לא ממש מעניינים אותנו" היא השיבה לי והייתה לחוצה, היא ידעה שיש לי יכולות שלה אין "תקשיבי לי טוב טוב" התקרבתי אלייה באיום "יש לך מזל שיש לי לב טוב ואני סלחן אחרי מה שעשית אתמול, ולכן אני אתן לכם עד סוף השבוע לפנות את המקום…ואם לא, האנשים שלי יוציאו אתכם בכוח הבנת?" הוספתי לדבריי בזעם ולא אפשרתי לה להביס אותי כמו אתמול בלילה. היא עמדה שם, בהתה בי הבעת מלאת זעם ושנאה "איך אתה מסוגל להיות כל כך רע? אני אומרת לך שזה הבית שלי ואתה מציב לי דדלין?!" היא כעסה או נפגעה, לא ממש היה לי ברור או אכפת "אבל לא ציפתי למשהו אחר מחתיכת טחון מסריח כמוך, שמדובר בכסף האנשים בעולם לא קיימים, הרי המטרה מקדשת את האמצעים או שאני טועה דין?" מצד אחד הקשבתי למה שהיא אמרה מצד שני התרשמתי מהדרך שהיא קלטה את השם שלי שהיה רשום במקום די לא בולט על שולחן המשרד "עד סוף השבוע תתפנו…לוסיה" עניתי לה בקרירות והוספתי את שמה, אותו הפועלים שלי גילו לי קצת לפני שהיא הגיעה, רציתי להשתיק אותה, להגיד לה את המילה האחרונה "צוחק מי שצוחק אחרון- ואני מבטיחה לך שאני אהיה זו שתצחק אחרונה" היא השיבה מרוצה מעצמה ויצאה מהמשרד שלי תוך שהיא מפילה כמה דברים בדרך "אין לך מושג עם מי התעסקת חתיכת מפגרת" מלמלתי לעצמי וחזרתי לעבודה, נחוש להרוס את הבית שלה יותר מתמיד.