להיות חזקה – פרק שביעי: לב שבור.

לבן, צבע כל כך נקי, חלק, ריק. ריק מטעויות, ריק מכאב, ריק מחלומות שהתנפצו, ריק מדאגות, ריק מבפנים. כי אם הכל חלק ויפה, מה הטעם? למה לי לחיות חיים שלא מאתגרים אותי? גם שחור הוא צבע שאיני אוהבת, משום שכל מה שאין ללבן לו יש, וכל מה שיש ללבן לו אין. הוא היפוכו, וחיים ללא אושר גם הם אינם חיים. כששואלים אותי מה הוא הצבע האהוב עליי אני עונה אפור, הרי דברים הם לא שחור או לבן, תמיד יש משהו מעבר.

שאר השבוע עבר עליי מאוד מהר. כשחזרתי מהביוב באותו יום כולם אמרו לי שהם דאגו לי, שהם לא הבינו לאן נעלמתי. עניתי שהטלפון היה עליי ואם הם היו דואגים לי הם היו מנסים להתקשר, אני חושבת שהם נעלבו מהאמירה. ביום שלישי בשיעור מוזיקה הצגתי יצירה קצרה ושקטה שיצרתי, היו בה המון חלקים שלא הייתה מנגינה כמעט ואמרתי שהמוטיב שלי היה שקט. ברביעי כתבתי שיר בהשראת הציור מהמסדרון, אבל לא הסכמתי לשתף אותו עם הכיתה. במשך כל השבוע הייתי בוהה בציור בהפסקות ובסוף יום הלימודים הייתי הולכת לביוב כדי לצייר ולשמוע מוזיקה. אני חושבת שאנה הייתה הבן אדם היחיד שהייתי מוכנה לדבר איתו, וגם זה בקושי. לא הייתי נרדמת בלילות, אבל זה לא היה דבר חדש, אני חושבת שהפסקתי לישון כמו שצריך כשהייתי בכיתה ה'. אני חושבת שאיבדתי עניין מיום ליום, אבל דבר אחד השאיר אותי בחיים, שיעור ביקורת אומנותית. משהו בדיונים שהיו בו קסם לי, וכשהוא הגיע ביום חמישי, כאילו קמתי מן המתים.
"היום הבאתי לכם יצירה מאוד מיוחדת, הכותב אנונימי. אתם מוזמנים לקרוא וכל מי שמסיים מרים שלט שעליו ציור בהשראת השיר. מי שיקבל רשות דיבור מוריד את השלט ואומר מה דעתו על הנקודות שהשיר מעלה."
אמרה רחל וחילקה לנו דפים ישנים מעט ואף מקומטים, כנראה שנעשה בהם שימוש כמה פעמים. היא הביטה בי במין חיוך עגמומי, כנראה שהיא שמה לב שמצבי בשבוע האחרון התדרדר. הבטתי ביצירה שהיא הגישה, ואחרי הקריאה הבטתי בשיר המומה.
נסה על נפשי, על רוחי, אל עולם
בו לא יראו מבעד למסכה העבה על פניי.
אך כל ניסיון מסיט את מבטיהם של כולם
אל אור הזרקור שנח עליי.
חשופה, עירומה, מנסה להתחבא,
אך לשווא.
מסיכה, וסדקים לה, והכל כל כך קשה,
פניי חיוורות כמו סתיו.
הייתה חתימה, וידעתי בדיוק של מי, זו אותה חתימה שעל הציור במסדרון. זה היה אותו יוצר, והיצירות חפפו ביניהן. עשיתי העתק של הציור מן המסדרון על דף חלק מן המחברת שלי, אפילו הוספתי את החתימה באותו המקום שבו היא נמצאת בציור המקורי. כשהרמתי את הדף רחל העיפה את מבטה כדי לבחון את הציור, עיניה נפערו לרגע, אך היא מיד התעשתה על עצמה.
"אלכס, אני מבקשת ציור מקורי שלך."
היא אמרה בכעס, ולא לקח לי הרבה זמן להבין למה.
"אפשר להגיד את דעתי על השיר?"
רחל הנהנה לעברי בחוסר רצון.
"הדבר שאני רוצה להתייחס אליו הוא דווקא היוצר, הוא מספר כמה הוא רוצה להתחבא ושהוא לא מצליח, שכל ניסיון לעשות זאת נכשל. אני מנסה להבין למה הוא מתחבא. מה את חושבת רחל?"
כולם הביטו ברחל בסקרנות, מופתעים מכך ששאלתי לדעתה. היא נרתעה מכל המבטים.
"אני חושבת שלכל אחד יש את הבעיות שקשה לו להתמודד איתן."
אמרה רחל בפנים אדישות. הדיון נמשך כמובן, דיון ארוך ומעניין, אך לא נאמרו בו דברים שהיו חדשים לי. במשך כל השיעור ניסיתי לדלות רמז ולו הכי קטן שיוכיח לי שאני צודקת, אבל רחל הייתה שחקנית טובה, לא אדישה מידי ולא רגשנית מידי; עד שאני פותחת את הפה.

היום נגמר מאוד מהר וכבר הגיעה ארוחת הערב. אני והחדר שלי ישבנו באחד השולחנות והם דנו על ספרים שונים. אני שתקתי, לא אמרתי דבר, כל מה שהיה לי בראש זה רחל, השיר והציור. אחרי כמה דקות של דיון בלאק ואנה נכנסו לדיון משלהם, שמתי לב לזה רק כשהם צחקו מבדיחה שלא שמעתי. הם ממש התקרבו בשבוע האחרון, כנראה שטוב להם בלעדיי. רק אתמול הם כתבו ביחד שיר, בסוף היא נתנה לבלאק לתת לה ביקורת על שיר ולא לי, אבל במלא היא בקושי הייתה מצליחה לדבר איתי, אולי רק כמה מילים.

"אלכס, את לא יכולה להמשיך ככה יותר!"
אמרה אנה כשנכנסה אל החדר. כולם היו עכשיו במקלחות, רק אני ואנה תמיד היינו מתקלחות אחרונות.
"להמשיך עם מה?"
ידעתי כמובן למה היא התכוונה, לדיכאון שאני תקועה בו. לא רציתי לדבר אבל הייתי חייבת מידי פעם כדי שלא תציק לי.
"עם הדיכאון הזה, את לא מדברת עם אף אחד, את אף פעם לא נמצאת, את לא ישנה."
הרגשתי צביטה בלב כשהיא אמרה את זה, לא הבנתי איך היא ידעה שאני לא ישנה. פניה האדימו בכעס, היא לא אהבה לראות אותי סובלת.
"אני לא יכולה להיות מאושרת, זה לא עובד ככה אצלי."
ניסיתי להישמע משועממת, אך הכאב ניכר בקולי. אנה התיישבה לידי על המיטה וחיבקה אותי. יכולתי לראות את העצב במבטה, היא נראתה כל כך דואגת לי, לא רציתי שתדאג. אני לא יודעת למה כל כך שנאתי לראות אותה עצובה, פשוט לא הייתי מסוגלת.
"אז תנסי!"
צעקה ומיד אחר כך השתתקה. פשוט ישבנו שם ובהינו, לא יותר מזה. היה מנחם לראות שהיא שם בשבילי, בעיקר עכשיו כשקשה לי. כל פעם שניסיתי לדבר עם מישהו, לצאת מהדיכאון, פשוט התחלתי לבכות. זה היה קשה, אבל היא הייתה שם, לעזור לי לסחוב את הכל, לא הייתי צריכה יותר מזה.
פתאום בלאק נכנס לחדר, הוא הביט בנו יושבות מחובקות ונמלא רחמים כלפי, שנאתי את המבט הזה שלו. הוא ניגש אל אנה ונישק אותה על שפתיה במהירות, נשיקה קטנה.
שוב הרגשתי צביטה בלב, הוא פעם בעוצמה, דמעות החלו למלא את עיני. הבטתי בהם, במבטים שחלקו באותו רגע, זה כאב לי. אפילו לא ידעתי שאני מרגישה ככה, הייתי כל כך אדישה אך העולם שלא שמתי לב אפילו אל עצמי. הרגשתי שאני הולכת לפרוץ בבכי, אז רצתי אל המקלחת. ידעתי שאנה ובלאק מביטים עליי בדאגה, הם שוב עשו את זה, הם שוב גרמו לי להינעל.