להיות חזקה – פרק שמיני: המקלחת

אתם מכירים את התמונה של הארנב שאם הופכים אותה זה ברווז? מדהים שאתה יכול להביט בתמונה הזו שנים ולראות ארנב, להיות בטוח לגמרי שזה מה שאתה רואה, וגם אם יש משהו שנראה מעט משונה אתה לא חושד בכלום. אתה יכול להביט בתמונה הזו כל יום ולראות את אותו ארנב חמוד ופרוותי שאתה כל כך אוהב, אבל לא משנה כמה תהיה בטוח שזה ארנב יום אחד אתה תראה ברווז. אולי זה תמיד היה ברווז, אולי אתה פשוט הסתכלת לא נכון, אולי ראית מה שרצית לראות. לא משנה כמה פעמים תראה ארנב, זה יהיה ברווז, אתה פשוט עדיין לא יודע את זה.

נכנסתי אל המקלחת במהירות וטרקתי את הדלת. יכולתי להרגיש את ליבי פועם בעוצמה, נשימותיי מתחזקות, ראשי מסתחרר. הבטתי מסביב בפראות. כמו החדרים שלנו, גם המקלחות היו שחורות, רק וילונות התאים היו צבועים בסגול עם כתמי צבע שונים. במרכז החדר היה ספסל עץ, וליד כל תא היה מתלה לבגדים ומגבות. לפתע שמתי לב לרעש של מים זורמים, מישהי נמצאת פה. לא רציתי לצאת החוצה אז נכנסתי לאחת המקלחות ושטפתי את כל השבוע שעבר עליי.
ביום הראשון הגעתי, ישר התיישבתי בשולחן הבודד מאחור, שאף אחד לא ישב לידי. כשציירתי אנה, נערה אדמונית בעלת מראה חמוד-קשוח, הביטה בי בלי ששמתי לב, היא אהבה את הציור ונהיינו חברות. גם בלאק, ילד גותי כמוני שאוהב להתווכח הצטרף לחבורה. מאוחר יותר התחלקנו לחדרים, אני אנה ובלאק הצטרפנו לשני ילדים בשם אלה, ילדה ורודה, וטומי, ערס שאוהב לשפוט את החברה. המורים היו מאוד מוזרים, אבל אהבתי את זה. ביום השני בכיתי כי נהייתי מאושרת. באותו יום התחלתי להיות אובססיבית לגבי ציור שעכשיו אני חושדת שרחל, המחנכת שלנו שכחה להציג את עצמה ביום הראשון, ציירה אותו. הייתי מאוד דיכאונית במשך השבוע, ועכשיו אנה ובלאק התנשקו.
כשסיימתי לשטוף את הכל כיסיתי את עצמי במגבת והתיישבתי על הספסל ליד ערימת בגדים, ביניהם חזייה, חולצת בטן ו…בוקסר? מה בוקסר עושה במקלחות של הבנות? ניסיתי לשהות למי שייכים הבגדים, לא לקח לי הרבה זמן לזהות.
"בוני, זו את?"
שאלתי אל התא הסגור בחשש. המים נסגרו מיד ושום קול לא נשמע מתוך המקלחת.
"בוני, זה בסדר, מה שזה לא יהיה אני אבין."
אני לא יודעת אם באמת התכוונתי לזה או שפשוט הייתי סקרנית, אני לא ממש מחבבת את בוני אז לא ידעתי מה אני אעשה עם המידע שתיתן לי. בוני הושיטה יד אל המתלה שליד התא שלה ותפסה במגבת הוורודה שהייתה תלויה עליו, חכיתי בסבלנות על הספסל בצפייה לגרוע מכל. לבסוף בוני יצאה כשהיא עטופה במגבת והיא התיישבה לידי, עכשיו עיניה היו חומות ללא עדשות המגע שלה.
"מה זה?"
אמרתי והצבעתי על הבוקסר האדום שנח על הספסל. בוני פתחה את פיה וסגרה אותו לסירוגין, מחפשת את המילים הנכונות כדי לספר את הסיפור. היא לקחה נשימה עמוקה והחלה לדבר.
"כשהייתי קטנה היו לי חיים מצוינים, אמא שלוקחת אותי לשופינג, אבא שמפנק אותי כל הזמן, בית עצום שהלכתי בו לאיבוד, אבל לא היה לי אותי."
הבטתי בה מבולבלת, אך היא התעלמה מהמבט והמשיכה כרגיל.
"היו לי מלאנתה חברים, אבל יותר חברות. הייתי ישנה אצלן כל הזמן, מתאפרת איתן, מודדת שמלות, היה כיף."
קולה נשבר מעט. הרגשתי נורא עם עצמי, מצד אחד היא נפתחת לפניי, מצד שני אני מתאפקת לא לגלגל עיניים. אני מבינה שהיא אהבה להתלבש יפה, אבל זה לא עמוק, זה שטחי. באמת אין לי כוח לסיפור של הילדה העשירה שהיה לה הכל אבל היא עדיין לא מרוצה, מה חסר לה? מה זאת אומרת אין לה אותה?
"פעם אחת כשאני ואמא שלי הלכנו לשופינג שאלתי אותה אם אני יכולה לקנות איזו שמלה, שמלה ורודה עם נצנצים וחצאית תפוחה, המון קישוטים ותכשיטים שבאים איתה. היא נראתה כמו שמלה של נסיכות. אמא שלי צחקה, היא לא חשבה שאני יכולה ללבוש שמלות כאלו, שזה לא…"
בוני לבכות, הדמעות שלה זלגו אל פניה ונפלו על הגבת שכיסתה אותה. לא ידעתי אם לחבק אותה או לא, לא הבנתי מה עצוב בחלק הזה של הסיפור, מה כל כך מיוחד בשמלה הזו. היו לי כל כך הרבה שאלות באותו הרגע. בוני הביטה בי במבט מעורר רחמים, אולי אפילו קצת כועס על הזלזול שלי.
"אני לא נולדתי אני, נולדתי אחרת, כלואה בתוך כלוב של סטראוטיפים וחוקים חברתיים."
לאט, לאט התחלתי להבין מה הכוונה שלה.
"נולדתי לתוך משפחה מושלמת שחייבת שאני אהיה בדיוק כמו שהם רצו, אבל אני לא מה שהם רצו, אני לא מה שהם חשבו. כל הילדות שלי היה לי הכל, כל מה שרציתי, אבל לא היה לי אותי כי… כי הייתי בן. לא היה לא אותי כי לא הייתי אני. את מבינה אלכס, אני טראנסג'נדרית."