Hubabuba57
אהבתם??

להציל את עמית -פרק 6 (16+)dont be so hard on yourself

Hubabuba57 22/07/2016 811 צפיות אין תגובות
אהבתם??

נ.מ יונתן
היום אחרי ארוחת בוקר רגילה ומשעממת,שעמית אוכלת תפוח קטן ועלוב יצאנו לטיול כל המשפחה. אני לא יכול להגיד שלא שמתי לב שעמית מהממת היום. היא לובשת שמלה כחולה עם פרחים. השיער שלה פזור ומתנופף עם האוויר הנעים של הקיץ.
אנחנו מטיילים בהרים וכל כך יפה. אני שם לב שכולם התקדמו וזה רק אני ועמית.
היא לקחה איתה את המצלמה והיא מצלמת כל דבר שיש. בכרגיל זה היה מעצבן אותי שאנשים מצלמים כל דבר,כי מה הקטע? לא כל דבר מעניין. אבל איכשהו שאני רואה איך שהיא מחייכת אחרי כל תמונה שהיא לוחקת אני אוהב את הדברים הלא מעניינים.
״רוצה שאני אקח תמונה שלך?״ אני מסתכל לתוך עיניה. היא עדיין מפוקסת בתמונה של העץ שהיא לקחה. היא מחייכת. חיוך אמיתי הפעם.
״לא,תודה אבל.״ היא מנפנפת אותי. אבל אני לא אלך.
״אז איך הולך עם נדב?״ אני שואל בסרקסטיות. היא מרימה את עיניה הבהירות מהמסך.
״אל דבר עליו,אף פעם.״ היא מסתכלת עלי ולא ממצמצת.
״למה? הוא לא חבר שלך?״ היא מצלמת את השמים ונראת שהיא עסוקה.
אני בא להמשיך בדרכי אבל היא עוצרת אותי.
״למה כל כך אכפת לך יונתן?״ היא בפתאומיות מצלמת אותי. אני בשוק ושם יד על פרצופי.
״לא יודע..את מסקרנת אותי.״ אני עושה פרצוף מצחיק למצלמה ומוציא את לשוני החוצה.
היא מחייכת למסך שלה. הלב שלי קופץ פעימה. היא מסתכלת על תמונה שלי. ומחייכת.
היא מורידה את המצלמה ושמה אותה בתיקה.
״אני די רגילה יון.״ היא מחייכת לי ומתקדמת.
היא לא קראה לי יון מאז שהיינו קטנים.
רק ההורים שלי קוראים לי ככה.
אבל אני מודה שהיא אמרה את זה רציתי לנשק אותה מיד. אבל שמרתי את זה לעצמי.
״זה הקטע..את לא רגילה בכלל מיתי.״ היא נושכת את השפה שלה.
״אתה יודע, אני מחייכת המון לידך.״ היא אומרת ומסמיקה.
״אני שמח. ישלך חיוך יפה.״ אני בועט באבן קטנה.
היא פתאום רצה ומחבקת אותי. הגוף שלה חם למול שלי. הלב שלה פועם לקצב של ליבי.
אני מרגיש לחוד איתה.
״יון,למה את עושה את זה כל כך קשה?״ היא מלטפת לי את השיער.
״מיתי..למה את כל כך מיוחדת?״ אני מלטף את גבה.
״אני רוצה שנהיה בקשר טוב. נמאס לי לשנוא אותך.״ היא נותנת לי נשיקה בלכי ויורדת ממני.
אני כבר מתגעגע למגע שלה.
״את אף פעם לא שנאת אותי,את סתם משחקת אותה.״ אני צוחק והיא מצטרפת.
״קשה לי להיות עם קירות לידך אתה יודע?״ היא משחקת בשיערה.
״לא כל כך קשה להיות שמח מיתי,פשוט תני לאנשים לעזור לך.״ אני מתקרב אליה והיא הולכת צעד אחורה.
״יש אנשים שפשוט לא..לא מגיע להם להיות שמחים..״ היא הולכת עוד צעד אחורה ונופלת מאבן.
היא מתמותת ויוצאת ממנה צרחה קטנה. היא כל כך מתוקה.
אני מושיט לה יד והיא קמה,אבל היא לא מצפה לזה שאני אמשוך אותה אלי ואצמיד אותה לחזי.
״מיתי,לך מגיעה להיות שמחה. הכי שמחה שאפשר להיות.״ אני מנשק לה את הראש.
״אתה זוכר שהייתי עושה לי אבויויו שהיינו קטנים? אני מתגעגעת לזה.״
אני מיד קופץ מלפניה והיא לבד קופצת על גבי.
אני מהסס שנייה איפה לשים את ידי.
״יון,אני לא בובה.״ היא מזכירה לי. אבל לי היא כן. אני מפחד לשבור אותה. היא כל כך עדינה ומופנמת אני רוצה לראות את כולה..רק אם היא הייתה מראה לי את עצמה.
אני שם את ידי על הירכיים שלה. השרירים שלה מתקבצים ממגעתי.
אני מהר מתחיל לרוץ למעלה בהר.
הרוח עוברת דרך אוזני ודרך שמלתא כי הרגליים שלה רועדות טיפה.
היא צוחקת וצורחת משמחה. אוי מיתי שלי..
אנחנו מגיעים לסוף ההר ורואים את המשפחה שלנו בפיקניק.
אני שם לב מהר איך שאבא שלה בוחן אותנו. הוא מרים גבה ונושך בסנדוויץ שלו.
היא מיד יורדת ממני.
״תודה יונתן.״ היא אומרת ורצה להתיישב ליד אביה.
מה שהכי פגעה בי, שהיא קראה לי יונתן. כאילו היא שחכה מה שקרה ביניינו עכשיו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך