להתחיל מחדש במקום חדש ♥- פרק 11

נקודת מבט תגל:
"שלום אני תגל אמסלם, קבעתי תור לבלש ניסן" אמרתי לפקידה בחיוך לחוץ. לחצתי על ידו של אושר והוא חיבק אותי מהצד.
"אני פה" הוא אמר ונישק את כתפי. זה הרגיש כל כך נכון. אני והוא.
"שבו חמודים אתם תיכנסו מיד" היא אמרה בחיוך סובלני והלכנו להתיישב על הכסאות ליד הדלת של הבלש.
"תגל אמסלם?" אחרי כמה דקות יצא אדון מבוגר מכובד וקרא בשמי.
"זאת אני" אמרתי ונעמדתי.
"בואו חמודים" הוא אמר כשקלט את אושרי.
התיישבתי מול השולחן הגדול. היה עליו מחשב בעל מסך דק, כלי כתיבה, מחברת, תיקיות בצד.
עומרי התיישב בצד השני שלי, שכחתי שהוא כאן בכלל.
הבלש התיישב מולינו בחיוך
"כן תגל מתוקה, במה אוכל לעזור לך ?" הוא שאל.
"ההורים שלי אני רוצה למצוא אותם" אמרתי בשקט אבל בברור.
"בטוחה. לא פעם ולא פעמיים מצאתי לילדים את הוריהם והם נפגעו. האם את בטוחה?" הוא שאל בדאגה והתקרב אלי השולחן בעזרת הכיסא.
"כן" אמרתי ברצינות.
"אוקי. תמלאי את הטפסים בנוגע למה שאת זוכרת מהם" הבלש אמר והושיט לי תפסים.
"הבלש ניסן" התחלתי לומר אבל הוא הרים את ידו שאפסיק לדבר
"קראי לי ניסן.. אין צורך ברשמיות" הוא אמר בחיוך, הנהנהתי בראשי.
"ניסן, אני לא מכירה אותם. הם נטשו אותי לאחר שנולדתי." אמרתי בשקט.
"זה יהיה יותר מסובך אבל לא בלתי אפשרי. כל דבר אפשרי בחיים הללו, זכרי זאת" הוא אמר.
"תמלאי את הטפסים האלה שיהיה לי דרך ליצור איתך קשר" הוא אמר והושיט לי דף של פרטי קשר.
"כמה זמן זה יקח לך?" אושר שאל.
""זה יכול לקחת שבוע, שבועיים, חודש או חודשיים, שנה או שנתיים אבל יש מקרים שאי אפשר למצוא אותם" הוא אמר והוריד את המשקפיי הראיה. הוא אדם בערך בן 50 הוא נראה חכם. לפי הספרים מאחוריו הוא פילוסופי מאוד כי רוב הספרים של הפילוסופים הגדול ביותר. הוא גם קורא ספרי מדע. יש לו תעודות יושר על הקירות, תעודות הערכה.
"אני לא אוהב את השאלה אבל תגל מתוקה" ניסן פנה אליי והעיר אותי מהמחשבות.
"כן?" שאלתי בנימוס.
"יש לך איך לשלם?" הוא שאל, שכחתי לדאוג לכסף. כל הכסף הלך על כל הבגדים שלי וכרגע אין לי עבודה.
"אל תדאג לכסף אני אשלם" אושר התערב.
"תשקיע את כל המשאבים שלך אני משלם על הכל. רק תמצא אותם" אושר אמר וחייך אלי.
"אני חייבת לך" אמרתי לאושר כשיצאנו מהמשרד.
"תאמיני לי להחזיק לך ביד יום שלם, לראות אותך מחייכת שווה לי הכל" אושר אמר בחיוך מתוק.
"יאללה בואי" אושר אמר ומשך בידי.
"לאן משוגע?" צעקתי וצחקתי בו זמנית.
"לקניות" הוא צעק…. פעם ראשונה שאני רואה גבר שרוצה לקחת אותי לקניות… יותר משוגע ממני אני נשבעת.

"אושר זה יפה לי?" שאלתי כשמדדתי את החולצה המיליון להיום… כלום לא יפה לי!!
"כן!!" הוא אמר בחוסר סבלנות, עומרי עמד בצד משועשע מהסיטואציה.
"תגל אולי תמדדי את הבגדי ים?" אושר שאל והושיט לי בגד ים שחור.
"ממש לא" אמרתי ונכנסתי לתא. החלפתי לבגדים שלי.
"טוב אז אנחנו לוקחים את כל זה?" אושר הצביע על הערמת בגדים שבתא.
"לא, אנחנו לא לוקחים כלום" אמרתי בעצבים.
"למה?" הוא שאל מופתע.
"כי הכל מכוער עליי" אמרתי בהתלוננות.
"הבנתי…" אושר אמר והרים את ערמת הבגדים ושם על הקופה, אפילו המוכרת הסתכלה עליו כאילו הוא משוגע.
"אתם מקבלים כרטיס אשראי?" אושר שאל והוציא כרטיס אחד, המוכרת הנהנה ולקחה את הכרטיס.
"מה אתה עושה?!" שאלתי בהלם.
"קונה לך מתנה" אושר אמר והכניס את הבגדים לשקיות.
"אבל אני אמרתי לא" אמרתי בחיוך… לא יודעת אפילו למה חייכתי.. אולי כי הוא מצחיק אותי.. אני מרגישה בטוחה איתו.
"נוו… כשבת אומרת לא זה אומר כן" אושר אמר ולקח שקית נוספת.
"מי אמר לך את השטויות האלה?" שאלתי בגיחוך כמה זה נכון לפעמים
"בן, אבא, סבא, אדם, עומרי ואפילו שיר" אושר אמר וספר על האצבעות כמה זה.
"חמישה אנשים אמרו לי את זה" אושר אמר בהתלהבות.
"אתה דפוק" אמרתי תוך כדי שאני צוחקת למראו המגוחך של אושר עם כל השקיות.
"אדוני זה יוצא 1200 שקלים" המוכרת אמרה וסידרה את החולצה בצורה די חושפנית אפשר לומר, זה עצבן אותי ברמות… כאילו אם אני הייתי חברה שלו.. היא אשכרה מתחילה איתו מולי.
"תחייבי" אושר אמר לה בלי להתייחס אליה בכלל.
"תודה חיים שלי" אמרתי בחיוך וחיבקתי את אושר. שתלמד הוא שלי. כלומר לא שלי שלי… כאילו כן.. עזבו.
"יאללה בואי נסיכה" אושר אמר, הכניס את הכרטיס למגן של האייפון שלו, שם את האייפון בכיס והרים חלק גדול כמעט את כל השקיות ויצא איתי מהחנות. עומרי? מאחורה מסתכל ואוכל את הלב… שייחנק עם הלב שלו מצידי. הוא שיחק בי.