להתחיל מחדש במקום חדש ♥- פרק 16

נקודת מבט אושר:
"מה זאת אומרת היא עוזבת?!" צעקתי על עומרי ובן שניסו להרגיע אותי.
"היא לא יכולה לעזוב ככה, היא לא יכולה לעזוב אותי" צעקתי וניסיתי לצאת מהחדר.
"די אושר שב" בן צעק וניסה להושיב אותי בכיסא.
"אני לא מבין לא כואב לכם שהיא עוזבת?! שאהבת חיי עוזבת?!" מלמלתי והתיישבתי כשגבי צמוד לקיר ואני מחבק את רגליי.
"אושר ברור שכואב אבל היא החליטה לעזוב מה אנחנו יכולים לעשות?" עומרי שאל והניח את ידו על כתפי.
"לקשור אותה באזיקים שרשראות, כל דבר רק שלא תלך" אמרתי והשענתי את ראשי על הקיר.
"אחי, תן לה ללכת" בן אמר והניח את הראש על הכתף שלי.
"אבל.." התחלתי לומר.
"אבל כלום, היא בחרה, גם לי כואב" בן קטע אותי ואמר.
"איפה הוא?!" שיר צעקה ופתחה את הדלת בסערה. אני ובן נעמדנו ישר.
"אתה הכל באשמתך!" שיר צעקה והרביצה לי בחזה, לא הזיז לי אבל לא הבנתי מה היא רוצה.
"שיר די מה יש לך?" בן שאל והחזיק את שיר.
"הכל בגללך, כן אושר הכל באשמתך, היא עוזבת כי היא גילתה ששיחקת בה! אתה חתיכת כלב" שיר צעקה וסטרה לי.
"אני לא שיחקתי בה" צעקתי, מנסה לגרום לשיר להאמין שזאת האמת.
"לא שיחקת?! היא שמעה אותך אתמול בערב. אתה אמרת שהיא מסכנה שהיא נפלה ברשת שלך שבחיים לא תסתכל על אחת כמוה" שיר צעקה והתחילה לבכות. בן חיבק אותה חזק והסתכל עליי המום אבל בעיקר מאוכזב.
"זה לא מה שאתם חושבים" אמרתי מתגונן, עומרי נאנח ויצא מהחדר.
"זה לא מה שאתם חושבים! הוא רצה אותה בעסקה" צעקתי על בן ושיר.
"איזה עסקה?" שיר שאלה.
"העסקאות המזדיינות שלך, אתה ממשיך בהם?" בן שאל בהלם, הוא חשב שנגמלתי מהם לפני שנה וחצי.
"אני עדיין מוכר סמים" אמרתי בשקט ושפלתי מבט. איבדתי אותה כשרציתי לשמור עליה.
"היא עוזבת מחר בבוקר, לא אכפת לי במה אתה עובד ובאיזה סמים מדובר אבל לטובתך שהיא לא תעזוב" שיר אמרה באיום ויצאה מהחדר.
"אין לי מה להגיד לך.. פגעת באמון שלך כשהמשכת למכור, ועכשיו כששיחקת בתגל" בן אמר ויצא מהחדר.
"מי היה מאמין שאני אאבד אותך בגלל עסקה מטומטמת" מלמלתי בשקט והסתכלתי על התמונות שלנו באייפון. הרבה זמן שלא חייכתי חיוך אמיתי, עד שהכרתי אותך, אז למה אני הורס את זה כל פעם מחדש?

נקודת מבט תגל:
"תפסיקי להוציא לי את הבגדים מהמזוודה ומהארגז" צעקתי על שיר והכנסתי בחזרה את הבגדים.
"את לא עוזבת" היא צעקה ורוקנה את המזוודה שוב.
"שיר… " אמרתי ונאנחתי. יופי שוב פעם אני צריכה לקפל ולארוז.. אני לא אסיים ככה בחיים!!
"אבל.. אבל …" שיר מלמלה והתחילה לבכות. זרקתי את החולצה שהייתה בידי וקמתי לחבק אותה, שתינו היינו צריכות את החיבוק הזה.
"את לא יכולה לעזוב" שיר מלמלה בבכי בלתי פוסק.
"אני חייבת. אני רוצה התחלה חדשה. אני רוצה משפחה" מלמלתי בשקט, מנסה להסביר לה ובעיקר לעצמי שאני עושה את הדבר הנכון.
"אבל אני צריכה אותך, בן צריך, אושר" שיר אמרה ומחתה את הדמעות.
"אושר? הוא האחרון שצריך אותי. הסתדרתם מצוין לפני שהכרנו אתם תסתדרו מצויין גם אחריי" אמרתי בגיחוך ציני.
"את יודעת שלא" שיר מלמלה וחזרה לבכות.
בן נכנס לחדר עם פרצוף יותר גרוע מתשעה באב. הוא חיבק את שיר במקומי וחזרתי לארוז.
אסור להקשר למקום אחד יותר מידי.
משך היום היה רגיל, לארוז, לבכות עם שיר, לקפל את הבגדים ששיר זרקה לי על הריצפה ולארוז שוב פעם.
הלכתי לישון עם שיר במיטה, לא יכולנו להיפרד, זה קשה מידי. שיר פחדה שאני אברח לה אז היא פשוט קשרה אותי אליה באזיקים… מאיפה היא הביאה את הרעיון הזה אלוהים יודע?!
יהיה לי טוב אצלהם? אני עושה את הדבר הנכון? אולי כל זה לא היה נכון בכלל?
מה אם אני אצטער על זה?
מרוב מחשבות העייפות גברה עליי.
"תגל קומי ארוחת בוקר" שיר אמרה ודחפה אותי מהמיטה.
"בוקר טוב גם לך" אמרתי בעצבות, זה לא בדיוק בוקר טוב.
נכנסתי למקלחת בפעם האחרונה כנראה, עשיתי את האירגוני בוקר שלי, לבשתי חולצה לבנה עם צעיף שחור וטייץ שחור, נעלתי מגפיים שחורות ויצאתי מהחדר בעקבות שיר.
היא בקושי דיברה איתי היא עדיין כועסת על ההחלטה שלי לעזוב.
בניגוד לבקרים האחרים הפעם כולם ישבו בשקט, נכנסתי לחדר אוכל, חושבת על הנאום פרידה מכולם, לא ממש הכרתי את כולם לעומק אבל אלה שכן, נכנסו לי ללב, בעיקר אושר, שיר ובן.
אחרי חצי שעה ששיחקתי בצלחת הלכתי לכיתה שלנו, כולם ישבו כבר בכיסאות וחיכו לי.
"בואי תגל, תיפרדי כמו שצריך" עומרי אמר. הסתכלתי על כולם חוץ מעל אושר. לא בגלל שאני לא מסוגלת בגלל המשפטים שלו, אולי גם בגלל זה אבל בעיקר שאני יודעת שאם הוא יגיד לי שהוא מצטער אני אשאר פה.
"אוקיי.. כמו שכולכם יודעים ההורים שלי נטשו אותי ביום שנולדתי ומאז עברתי בין בתי אומנה וזאת הפנימיה השנייה שלי, אחרי עלומים. אתם משפחה שלי, אבל אני זקוקה לאחת אמיתית, אני לא טובה בפרידות, אבל כולכם נכנסתם לי ללב. אתם חשובים לי, אתם חלק ממני.
אם היו שואלים אותי אם אני רוצה לשנות את העבר שלי הייתי אומרת שלא, אחרת איך הייתם הופכים להיות חלק ממני, איך הייתי מכירה אותך.. אותכם" אמרתי במהירות. תשכחי מזה תגל, את ואושר זה לא יקרה הוא שיחק בך. הדמעות עלו בעייני.
"אני מאחלת לכולכם את הטוב ביותר" אמרתי לבסוף, הרמתי את ראשי ומבטי נפגש עם מבטו של אושר. אלוהים למה אתה שונא אותי?!
"אני לא מסוגלת" אמרתי וברחתי מהכיתה. ישבתי על הדשא בחוץ והסתכלתי על השמיים.
"אני אוהב אותך" שמעתי מישהו והסתובבתי.. אושר.
"בדיחה מצליחה פעם אחת לא פעמיים" אמרתי באדישות. הוא התיישב מולי ותפס בפניי, לא הייתה לי אפשרות בכלל להסתכל למקום אחר.
"אני אוהב אותך" הוא אמר, ראו את הכנות בעיניים שלו אבל לא שכחתי את השיחה.
"שמעתי אותך" אמרתי והסטתי את מבטי.
"אני לא הולך לשקר לך, דיברתי עלייך אבל.." אושר אמר ובא להסביר את עצמו.
"אבל כלום. התאהבתי בך כמו ילדה קטנה וסתומה, הייתי צריכה לדעת שהכל משחק, לא שאני אכנס לך ללב, רצית להיכנס לי ללב בשביל מה? לפגוע בי גם? שוב? למה באת שאני אבכה שוב?" הטחתי בפניו את האמת, אני מודה אני מאוהבת.
"אני רוצה להסביר לך" אושר אמר, נעמדתי וכך גם הוא.
"אין מה להסביר, זה נגמר לפני שזה התחיל בכלל!" צעקתי עליו ועקפתי אותו.
"תגל" אושר אמר ומשך אותי אליו, הוא נישק אותי.
זרמתי עם הנשיקה,אהבתי אותה, לא רציתי שהיא תגמר.. אבל לכל טוב יש סוף.
התנתקתי אחרי כמה שניות מהנשיקה.
"אני עוזבת בכל מקרה" אמרתי וברחתי משם.
למה הוא חייב לסבך הכל?!!!