להתחיל מחדש במקום חדש ♥- פרק 39-לפני אחרון… :/

נקודת מבט אושר•
"קום מהמיטה מפגר היא טסה היום" שיר נכנסה לחדר וצעקה.
"עזבי אותי" צעקתי. שבוע שלא יצאתי מהמיטה, שיר ובן מחפים עליי. הפסקתי להתגלח, להתקלח, כמעט לאכול אבל בן מכריח אותי. החדר שלי נראה כמו דיר חזירים.. סליחה גם דיר חזירים נראה טוב ליד החדר שלי. וודקות ריקות על הרצפה, ריח של סיגריות, בגדים בכל פינה, נעל פה נעל שם, חטיפים זרוקים. בקיצור החדר שלי נראה רע.
שיר התייאשה והפסיקה לסדר לי את החדר אחרי חודש וחצי. בן אומנם לא מסדר, אך הוא עדיין מנסה לגרום לי להיות יותר.. שמח.
הפרידה הזאת הרגה אותי, במיוחד בידיעה ש.. אני יודע שהיא המשיכה הלאה.
היא שכחה אותי אחריי שלושה חודשים אבל מה אני מתלונן אני הבאתי למצב הזה מההתחלה.
אני גרמתי לה לשכוח אותי, לשנוא אותי, להפסיק לאהוב אותי.
היא שינתה אותי לטוב יותר, הפרידה ממנה גרמה לי להיות נוראי יותר.
חלק ממני מת בי, בתוכי, בליבי ועכשיו היא עוזבת, היא טסה לחו"ל.
"אושר תפתח אני מתחננת" שיר צעקה ודפקה לי על הדלת.
"לא רוצה תני לי למות בשקט" צעקתי, התכוונתי לכל מילה, חיים בלעדייה זה לא חיים, אני מעדיף למות. היה שקט לכמה שניות ואז הדלת נפלה על הרצפה.
בן עמד שם ושיר מאחוריו.
"משוגע מה אתה אומר דברים כאלה גם לא בצחוק" בן צעק ונתן לי סטירה בעורף.
"היא עוזבת" אמרתי בשקט. התאהבתי.
"אז עכשיו קום, תתלבש, תתגלח, תתייפיף ונלך לעצור אותה. הטיסה עוד חצי שעה בוא נעצור אותה" שיר אמרה בחיוך.
"קדימה" בן צעק. הסתכלתי עליהם ותוך כדי נזכרתי בהכל, בחיוך המתוק, המגע, הליטוף ששמרו עליי שפוי כל רגע. הרצון לנשק אותה ולטעום את טעם שפתייה עוד ועוד ועוד.
"יאללה" אמרתי בחיוך.
קמתי מהמיטה במהירות ונכנסתי למקלחת. שיר ובן בנתיים ניקו את החדר שלי.
יצאתי מהמקלחת כשמגבת מכסה את פלג גופי העליון, עמדתי מול המראה… פעם ראשונה שאני בהלם שהמראה לא נשברת… אני נראה כמו הצרות שלי ובזמן האחרון יש לי בטונות כאלה.
התגלחתי והשפרצתי עליי בושם.
לבשתי חולצה שחורה של נאוטיקה וגינס עם גומי למטה, נעליי בובה כחולות של גברים ויצאתי מהחדר.
"ואוו חתיך שלי" שיר צעקה וחיבקה אותי. הרבה זמן החדר שלי ואני היינו נקיים כל כך.
"מברוק אחי" בן אמר ולחץ לי את היד. אחרי חודשיים הוא הוכיח את עצמו בתור חבר אמיתי.
"נזוז בנות?" שאלתי והחזקתי במפתח של הרכב שלי. כן הצלחנו לסחוט רכב חדש מיוסי… פיצוי על עוגמת הנפש של בן… עוגמת נפש עלאק.
יצאנו מהפנימיה, 10 דקות נסיעה לשדה תעופה.
עצרתי את הרכב ויצאתי ממנו במהירות, הרגשתי את השעון באוזני 'תיק-תק, תיק- תק'
נגמר לי הזמן עוד שנייה.
נכנסתי לבפנים, רצתי מול הפלזמה הגדולה.
"טיסה 7784, לארצות הברית, שער 3 בעוד 10 דקות" מלמלתי. רצתי לכיוון שער מספר 3.
עמדתי שם במסדרון הענקי, כיסאות המתנה, פלזמה ענקית, קופות, מזוודות, אנשים, זוגות נפרדים ונפגשים, אבל תגל לא כאן.
"אין מצב שעלית על הטיסה בבקשה לא.." מלמלתי בשקט וסרקתי שוב את האולם הענקי.
היא ישבה שם בצד, בפינה, על המזוודה הכחולה שלה, היא הייתה לבושה בשמלה בצבע כחול רויאל, נעליי עקב נמוכות. אודם אדום שקלטתי מקילומטרים. היא ישבה על המזוודה כמו דוגמנית.
התקדמתי לכיוונה, היא קלטה אותי ונעמדה.
"אושר.." היא מלמלה, קולטת שאני עומד מולה שזה לא עוד פנטזיה.
"אל תסעי, אל תעלי על הטיסה, תישארי פה, איתי, אני זקוק לך, אני מפגר שנפרדתי ממך ודברתי אלייך ככה. אני אוהב אותך" אמרתי. היא הסתכלה עליי במבט ריקני.
"השתנתי מאוד בחצי שנה. למדתי שאסור לסמוך על אנשים, שמשקרים לך בקלות, שהחיים הם חצי קלאץ, שאני ואתה לא מתאימים כמו שחשבנו, אנחנו רבים בלי הפסקה, אתה לא סומך עליי. קראת לי בת של רוצחים, אבל עכשיו אני יודעת את כל הסיפור, באשמתו של אבא שלך אני יתומה, באשמתו הפרידו אותי ממשפחתי.
באשמתו!" היא אמרה בכאב עם דמעות.
"אז הכל בגללי ובגלל אבא שלי?! אם הוא לא היה עושה את זה אמא שלי ואני היינו מתים בלידה! ילדה אגואיסטית לפחות קיבלת אותם חזרה, הוא רצח אותם, אני לא הולך לראות אותם שוב!" אמרתי בעצבים.
"מזל שאת נוסעת, לא נראה את הפרצוף המכוער שלך ואותך, צדקת אנחנו לא מתאימים את שטן, מסכן מי שיהיה איתך" אמרתי, פגעתי בנקודת החולשה שלה. היא סטרה לי.
"אני שונאת אותך" היא מלמלה עם דמעות.
"טיסה 7784 נא להתחיל להעלות על המטוס" נשמעה ההודעה בכריזה. לפתע הצטערתי על כל דקות האחרונות, רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, שכן מסכן מי שינסה להיות איתה כי אני אהרוג אותו, שאני רוצה אותה לצידי אבל כל מה שיצא לי זה..
"לכי מפה לפני שתתחרטי" אמרתי באדישות, היא הסתכלה עליי בהלם.
"יפה שלי את נשארת?" שיר שאלה וחיבקה אותה.

נקודת מבט תגל•
"לא, אני עוזבת, אין לי למה להישאר" אמרתי בכאב.
"אבל.." שיר התחילה והבינה הכל.
"לא, את לא יכולה לעזוב" היא מלמלה בבכי וחיבקה אותי.
בן הגיע וחיבק אותי גם.
"בהצלחה עם כל האמריקקים שם" בן אמר וצחק צחוק מזוייף.
"ברור חיים שלי" אמרתי בחיוך מזוייף. שיר התקרבה אליי מעט וחיבקה אותי שוב.
"אני בהריון מבן, חודש שני. רציתי שתשמעי ממני ולא ממקום אחר. אל תנתקי קשר אחותי" שיר אמרה בחיוך, הנהנתי בראשי.
"חיבוק אחרון?" שאלתי והנפתי את ידיי לאוויר. פותחת אותן לחיבוק.
בן ושיר חיבקו אותי חיבוק אחרון.
לקחתי את המזוודה והתקדמתי לקופה, שלפניי המטוס.
עצרתי והסתכלתי לכיוון של בן, אושר ושיר.
שיר הייתה בחיבוק של בן, אושר עמד והסתכל עליי בחרטה..
אני נשבעת שמילה אחת שלו, אני נשארת ולא עולה על הטיסה.
התקדמתי מעט, זה עכשיו או לעולם לא.. אושר בבקשה תעצור אותי.
"דרכון בבקשה" הדיילת אמרה, חייכתי חיוך קטן והושטתי לה אותו.
"טיסה נעימה" היא אמרה והחזירה לי אותו.
עליתי על המדרגות של המטוס, הסתכלתי על הכל בפעם האחרונה, איבדתי אותו לנצח…
להתראות, אושר..