להתעורר מחדש – פרק 10

רקפת:

גשום בחוץ, וכל הבית קר כקרח. אני ולירון ישבנו וצפינו בסרט אימה צפוי, אבל נחמד.
"איך את?", הוא שאל בעודו מביט על הטלוויזיה ומניח את ידו על ברכי.
"אתה יודע…סביר", הוא הפנה את מבטו אלי.
"את חייבת להוציא אותה מיזה", הוא לא חידש לי כלום, ניסיתי כבר את הכל. את כל המאמצים כדי שתחזור להיות האישה עם השמחת חיים. אבל כלום לא עוזר.
"רקפת…היא שוקעת לדיכאון, היא חייבת טיפול", התעצבנתי, התעצבנתי על זה שהוא חושב שזה כאילו הדבר הכי פשוט לעשות.
"מה אתה חושב של ניסיתי?ניסיתי את הכל לירון, כלום לא עוזר", הוא שילב את כפות ידנו בחוזקה. מבטי הופנה אליו.
"אני מצטער אם עיצבנתי אותך נשמה…אבל אני רוצה שהיה לך טוב, זה הכל בשבילך", חייכתי חיוך קטן למשמע דבריו. אני כל כך מעריכה את לירון, את הדאגה שלו כלפיי. את הדרך שעבר איתי כל השנתיים הקשות האלה.
"תודה, אני אוהבת אותך לירון", אמרתי ונשכבתי על ברכיו. הוא החל ללטף את ראשי ולשחק בשיערי. הוא יודע שאני אוהבת את זה.
"גם אני אוהב אותך רקפת", הוא אמר והמשיך ללטף את ראשי בנעימות.
"אתה יודע…מוטי, אח שלי אבא שלי, תמיד כשהוא אצלנו…היא מחייכת וצוחקת", הוא משנה אותה, כל פעם שהוא בסביבה היא אחרת, מזכירה את האישה שהייתה לפני שנתיים.
"אז אני חושב שאת כבר יודעת מה לעשות", לירון אמר והנייד שלי בדיוק רטט על השולחן.
הרמתי אותו והייתה הודעה מימית.
"מה את אומרת לבוא לבקר קצת את חברה שלך?"
"את בבית?", שלחתי בחזרה.
"כן, תבואי אליי עוד שעה מאורגנת למסיבה",
"מתאים לי מסיבה עכשיו, חייבת להשתחרר",
"מחכה לך מונאמור"
הנחתי את הנייד על הספה והתרוממתי לישיבה.
"אני יוצאת עם ימית, רוצה לבוא?", הוא הניד את ראשו לשלילה.
"אני אשאר בבית היום", הוא אמר וחייך חיוך קטן.
"איך שאתה רוצה", אמרתי והלכתי לחדר להתלבש.
***
אני וימית התיישבנו על הבר, מולנו ישב שוהם עם חברים שלו. רק הוא היה חסר לי בזווית העין.
"הנה אהובך", ימית חייכה חיוך שובב וכבר ידעתי מה עבר במחשבותיה.
לפעמים היא מתנהגת כמו גבר. מציבה לעצמה אתגרים ונחושה בדעתה לעבור את כולם.
"אל תדאגי…עוד היום הוא ידע מי אני", היא אמרה בטוחה בעצמה. אני גלגלתי את עיני ולגמתי מהכוס בירה שהזמנתי לפני כמה דקות.
לפתע קלטתי…קלטתי אותו. נכנס עם חבריו אל תור הבר, נעמד במקומו ומדליק את הסיגריה שהייתה תחובה בפיו. הוא היה לבוש במעיל אופונענים השחור שלו שכל כך מחמיא לו. נותן לו את המראה של ה"ילד הרע" הוא הרים את מבטו והוציא את הסיגריה מפיו. הוא התקדם לעבר הבר ואמר שלום לכמה ממכריו. נשמתי נעתקה. הוא כל כך משפיע עליי, על הרגשות שלי ועל התחושות.
"וואו, הוא שווה", ימית אמרה, אמרה את מה שאני כבר יודעת. מקרוב.
"כן, זה הבחור שסיפרתי לך עליו", היא פערה את עיניה.
"י'כלבה, תפסת לך שווה", היא אמרה, צחקקתי קלות.
"הוא לא שלי, תצאי כבר מהסרט, הוא לא רוצה אותי", אמרתי ולגמתי שוב מהבירה כשעיניי מלוות כל צעד שהוא עושה.
"הוא התיישב על יד שוהם ופשט את המעיל מגופו. הוא לבש חולצה שחורה חלקה וארוכה. אח!למה אני אוהבת להימשך דווקא לאלה שלא שמים עליי.
הוא הניח את הסיגריות שלו על הבר וסימן עם האצבע לברמנית שתיגש אליו. הוא אמר לה משהו באוזן והיא הנהנה וחייכה לעברו.
"לא…אני פשוט מתה ממנו, הוא כל כך שווה", היא אמרה בחולמניות. איי…מה יהיה איתה הסוף. רק בנים בראשה.
"תתרכזי בשוהם, אחרת לא תצליחי באתגר", התגרתי בה. זה הדליק אותה עוד יותר…
"אל תדאגי, לא שכחתי ממנו…אבל מותר לי להסתכל על אחרים, מה לא?", היא שאלה וקרצה לעברי.
הוא הזמין לעצמו לימונענע גרוס?הפתיע אותי. הוא נראה אחד כזה שחובב שתייה.
מבטו הצטלבו. הוא לא הזיז את ראשו, כאילו קפא במקומו. בדיוק כמוני. משהו עבר עליי, משהו שלא ידעתי לפני. התחושה הזאת…כל פעם שהעיניים שלו נפגשות עם שלי. מה זה אומר?
"טוב, שוהם קם לרקוד, אני חושבת שזאת ההזדמנות שלי עכשיו", היא אמרה ואיחלתי לה בהצלחה.
היא התקרבה אליו ולחשה לו משהו באוזן. הוא חייך וקם ממקומו. וואו, זה נראה כאילו היא הציעה לו עכשיו סקס פרוע בשירותים. אבל זה רק הראש שלי, הם בסה"כ עמדו באמצע הרחבה התחילו לרקוד.
סיימתי את הבירה והברמן הגיש לי כוס נוספת. אני לא זוכרת שהזמנתי.
"אבל לא הזמנתי",אמרתי, הוא חייך והתקרב אל אוזני.
"הבחור שממולך הזמין לך את הכוס הזאת", הוא אמר והצביע על נריה. הפתיע אותי, לכבוד מה?ממש עניין אותי.
חייכתי חיוך קטן, בקושי נראה לעיין והרמתי את הכוס לעברו כהוכרת תודה.
הוא הרים את שלו וחיוך שובבי התנוסס על שפתיו המושלמות.
שוהם וימית נראו קרובים מתמיד, איך היא עושה את זה?
סיימתי את הכוס שנריה הזמין לי וקמתי לשירותים.
אחרי שהתפנתי, נריה חיכה מחוץ לשירותים.
עמדתי מולו, מתרגשת מתמיד, לראות אותו שוב מקרוב. ידיו היו תחובות בתוך כיסיי מכנסו ומבטו היה כל כך אלוהי.
"תודה על הבירה אבל…לכבוד מה זה היה?", שאלתי, הוא צעד שני צעדים קדימה ופנינו היו ממש קרובים. ליבי החל לפעום במהירות מטורפת. שירחק, אני עוד אאבד שליטה.
"רציתי להודות לך על אותו היום…שנפלתי מהאופנוע והכנסת אותי הביתה", הוא אמר. קולו צמרר את גופי.
"זה בסדר…לא היית צריך לקנות לי בירה בשביל זה", אמרתי והשפלתי את מבטי.
הוא הרים אותו ושוב הבטנו אחד בשנייה. הפעם מבט עצוב ראיתי בעיניו.
"למה אתה עצוב?", נפלט לי, חשבתי בקול. אני כזאת מטומטמת.
"עצוב?", הוא שאל, כמעט לחש.
"כן…", אמרתי והנחתי את ידי על פניו, מלטפת אותם בעדינות. כבר לא שולטת על עצמי יותר.
הוא עצם את עיניו והידק את לסתו.
"תפסיקי", הוא אמר בשקט ופקח את עיניו, נראה עכשיו קשוח ורציני. לא עצוב יותר.
"עשיתי משהו רע?", שאלתי, בתמימות. אני כל כך שונאת את זה בי.
"לא, זאת הבעיה, את מלאך", הוא אמר והתקרב עוד צעד לעברי.
"אני מלאך?", שאלתי, מבולבלת כמו תמיד. הוא לא ברור.
"כן, מלאכית קטנה", הוא אמר. ובלי לשים לב כבר הייתי דחוקה בקיר ושוב כמו בפעם שעברה. ואני כבר יודעת שהוא ילך לאחור ויברח. כמו תמיד.
"הוא קירב את פניו קרוב אל פניי. הסנפתי את ריחו המשכר וליבי הגביר את קצב פעימותיו.
שפתינו נפשו והתחברו וטעמו את התשוקה. הוא נישק אותי בחוזקה ובחושניות, היינו ללא אוויר. לא הצלחנו להתנתק. הוא הצמיד את גופי אל גופו החם והמשגע.
עמדנו שם, מחוץ לשירותים. מתנשקים בטירוף ובשיגעון. מרגישים לבד בעולם. לפחות ככה אני הרגשתי…