לוחמת- הקדמה.

http://www.youtube.com/watch?v=Qz12ctve2sc

"את לוחמת." אמרתי והבטתי במראה הגדולה שבחדרי, העברתי את אצבעותיי על פרקי ידיי, על החתכים. גופי הרזה להחריד והלבן, הייתי בולימית, היום המצב שלי הרבה יותר טוב, אבל אני משתפרת עם הזמן, שיערי החום הגלי שבסופו הקצוות צבועות בבלונד עדין, עיניי הירוקות הגדולות נעטפו בעיגולים שחורים מהלילה הקודם בו אירגנו לי מסיבת פרידה, עכשיו רק התחלתי לעכל היום זה היום שלי, אני משתחררת מהמוסד, אני לא יכולה רעה, אני לא אדם רע, אני פשוט שמרתי, שמרתי את כל התחושות, הרגשות, הכאב בתוכי. הדרך היחידה להוציא אותם החוצה זה כשפצעתי את העצמי, התחושה הפיזית ניחמה אותי.
זה לא שאין לי עם מי לדבר, יש לי. זה פשוט, שאני מוקפת באנשים ששומעים אותי אבל לא מקשיבים לי, אני פשוט מרגישה לבד.
"את גיבורה, אמילי, את יכולה להיות גאה בעצמך." שמעתי את קולה של לוסיה, המטפלת שלי. היא תמיד שם בשבילי, בכל הזמן הזה במוסד הזה, הרגשתי לא לבד, שיש לי מישהו להישען עליו, מישהו שומר עליי.
"לוסי, מה אני אעשה בחוץ בלעדייך?" מיררתי בבכי והתקדמתי לחבקה, פצעתי את עצמי בכל דרך אפשרית, עם הציפורניים בכפות ידיי, עם סכין, סרגל וכל דרך אחרת, וכל זה כדי לא להתמודד עם האמת, האמת שאני לבד, האמת שאני מרגישה לא חשובה לאיש, האמת המזוויעה מכל, שאני שונאת את עצמי.
"אני אפגוש אותך בימי החופש שלי, את מוזמנת להתקשר למרכז הטיפול תמיד ולבוא לבקר, אמילי, זה שאת משתחררת אומר שגדלת, הבנת והפנמת, שאם קשה לך בחוץ לא אומר שאת צריכה לפגוע בעצמך, הטעויות שלנו בונות את מי שאנחנו, הם אלה שמעצבים אותנו לאנשים, ואת גברתי הקטנה, תהיי אישה למופת." לוסיה אמרה וליטפה את פניי, לוסיה כמו אחות גדולה, היא בת עשרים ושלוש, יש לה חבר והם חושבים להתחתן, שיערה שחור כפחם, ארוך וגלי, היא גבוה, מלאה במקומות הנכונים, היא אוהבת לשמור על כושר, היא חכמה, עוזרת, בקיצור היא המודל לחיקוי שלי. "לוסיה, תודה. לא הייתי עוברת את זה לבד." אמרתי בחיוך ודמעה בוגדנית זלגה מעיניי. נזכרתי בכל מה שעברתי, הבריונות בבית הספר, ההשפלה של אבי בבית. אמא התגרשה מאבא בשנה האחרונה, לאחר שגילתה שאני פוצעת את עצמי, היא החליטה לקחת את הכל בידיים ולהתחיל לטפל בי ובה. התחלנו בכך שעברנו דירה, היא הכניסה אותי למוסד הזה, זה יותר מרכז תמיכה, בית הספר החדש לא כזה נורא, אבל אני מעדיפה את מרכז התמיכה הזה על פניי הכל, למה? כי פה, אני יכולה להיות אני, פה אני מי שאני.
אף אחד לא יכול לשפוט אותי.