לוחמת- פרק 3

"אם, את יכולה לבוא לעזור לי כאן?" קמיל שאלה וניסתה לייצב את עמידתה על הסולם, התקדמתי לעברה והחזקתי בסולם, הבטתי בפרקי ידיי, הסימנים העבים שלא נעלמו ממני ולא יעלמו, הם התזכורת להכל, הם תזכורת לעבר, לוסי אמרה שזה כמו צלקת שבמקום להשאיר אותה צלקת נפשית, אני הפכתי אותה גם לצלקת פיזית. צלקת של הכאב שלי.

"תראו הנה אמילי הקטנה," קריסטין צעקה בקול והצביעה עליי, תמיד שנאתי אותה, תיעבתי אותה. היא הייתה מלכת השכבה, היא הייתה מפחידה את כולם, היא מזהה את מקור הכאב והפחד ופשוט, לוחצת עליו. בניגוד לכולם, אני, התנגדתי לה.
"תראו הנה המכשפה של השכבה." צעקתי לעברה חזרה, אני פחדנית, מאוד, אבל מעולם לא נתתי לאיש להוריד ממני, להפך תמיד התגוננתי.
"תדברי יפה לקריסטין," מארק אמר, מארק חבר של קריסטין, הם מתאימים. היפה והטיפש. מארק תמיד הגיב בכוח, בלי לנסות להבין את משמעות הדברים. מארק בחור גבוה, שיערו הבלונדיני היה מסודר באופן מדוייק לבלורית קטנה בעזרת הג'ל שלא נתן לשיערו לנשום. עיניו הכחולות, שמרחוק נראו תמימות לכולם, מקרוב רואים בהן את השתקפות הפחד של מי שמולו, תמיד פחדו ממנו, בעיקר ממבנה גופו החסון.
"אני לא פוחדת ממך, מארק." אמרתי בזלזול, מארק הבן של השכן שלנו, הוא תמיד היה נדיב כלפיי ליד אימי, אך כשהיא הייתה נעלמת, כך גם הנחמדות שלו.

"אמילי." קמיל העירה אותי בצעקה מחרישה. הבטתי בה, היא נראיתה כמו המעודדות היפות מהטלויזיה, שתולות את הכרזות לקראת משחקי הפוטבול או תחרויות העידוד שלהן. קמיל ירדה מהסולם, נעמדה מולי בקפיצה וחייכה חיוך ענקי. החיוך שלה בניגוד לשאר היא חיוך אמיתי, היא הייתה אמיתית.

"אני רוצה לספר לך. מי אני, מאיפה באתי ולמה אני פה." היא אמרה לפתע, הבטתי בקמיל בהלם, בכל פעם שהעלתי את הנושא קמיל התעצבנה וצעקה עליי שזה לא ענייני.
"את בטוחה בזה?" שאלתי בחשש, קמיל החברה הראשונה הטובה שלי, חוץ מהשריטה הקטנה שלנו, חוץ מעצם הידיעה שהכרנו כאן, היינו דומות בהכל. שתינו אהבנו מילשייק, בובות פרווה, מסטיקים, התמכרות לשוקולד, היינו דומות.
"כן, אני סומכת עלייך," היא אמרה וחייכה חיוך קטן.
"מחר תישני אצלי בבית, הגיע הזמן שתראי את הבית שלי גם." היא אמרה בחיוך גדול, החיוך שלה תמיד העיר משהו בפנייה, החיוך שלה והעיניים זה הדבר המיוחד בה ביותר בפנייה, שיערה היה חלק ויפייפה שמתאהבים בו בשנייה ורוצים כמוהו גם. אפשר לומר בודאוות שקמיל כובשת בנים רבים.

"ואוו." אמרתי ונכנסתי לחדרה של קמיל.
"זאת הפעם החמישית שאת אומרת 'ואוו'." קמיל אמרה וגיחכה. בחנתי את החדר מהפרטים הגדולים כגון השידה, המראה, המיטה הגדולה ועד לפרטים הקטנים כמו השרשרת שהייתה מונחת על השידה בצד, התמונות שהיו תלויות מאחורי הדלת של החדר.
זה הזכיר לי דבר נוסף שמייחד אותי ואת קמיל- זיכרון צילומי. אנחנו זוכרות הכל, בפרטי פרטים.
התיישבתי על המיטה הגדולה ובחנתי את אוסף בובות הפרווה שלה. קמיל התיישבה לידי ובידה בובות פרווה של כבשה.
"זאת קושקוש." קמיל הציגה בפניי את הכבשה, צחקתי מעט למראה המחוייך.
"אני אמילי, נעים להכיר קושקוש." המשכתי במשחק הקטן של קמיל והתחלנו לצחוק. את מהלך היום העברנו בסרטים מצויירים של דיסני, סיפורי הילדות שלנו, חוויות, שאיפות והרבה אוכל.
"את רוצה לספר לי?" שאלתי והתיישבתי על המיטה של קמיל, היא ישבה מולי, לבושה בשמלת פיגמה של ניו יורק.
"כן." היא אמרה והניחה את ספר הקריאה שלה על השידה ליד.
"אני חולת עצבים." היא אמרה בפשטות, לא הבנתי למה קמיל התביישה בזה, כולנו חולי עצבים, אדם שמטפל בזה הוא אדם שצריך להצדיע לו, כי הוא מודה בזה.
"אני חותכת," אמרתי ולאחר שנייה שיניתי את דעתי.
"חתכתי." אמרתי בשקט, התביישתי בזה, התביישתי שזה הפורקן היחיד שהיה לי.
"אני ניסיתי לרצוח אותו." קמיל מלמלה בשקט והניחה את כפות ידייה על פניה במטרה להסתיר את פנייה.