לוחמת- פרק 4

"ניסיתי לרצוח אותו," היא מלמלה בבכי.
"קמיל, אני לא מבינה, את מי?" שאלתי והורדתי את כפות ידייה מפנייה, עינייה האדומות בערו כאילו שרפו אותן.
"אני הייתי מאוהבת," היא אמרה ומשכה באפה.
"לא, הייתי אובססית אליו." היא אמרה וקמה מהמיטה לכיוון המראה, לא פחדנית שהיא תפגע בעצמה, יש לה שליטה עצמית- רק על עצמה.
"קוראים לו אוראל. היינו ביחד שלושה חודשים. שלושה חודשים מושלמים. עד אותו ערב. לערב של השלושה חודשים." קמיל מלמלה והביטה בי דרך המראה, קמיל מיוחדת, היא תמיד מוצאת את המטאפורה הכי מדוייקת והכי מיוחדת למצב.
"הוא אמר שצריך לדבר, חשבתי שזה משהו טוב, בכל זאת יום לפני השלושה חודשים, לא חשבתי שזה יהיה רע. טעיתי, הוא אמר שהוא לא רוצה אותי, שהוא מאוהב. בחברה הכי טובה שלי, לשעבר." היא אמרה והתחילה לצחוק, הכרתי את הצחוק הזה, צחוק של כאב. נעמדתי מהישיבה על המיטה והתקדמתי לקמיל שהתייפחה מהבכי- ראו שהיא סבלה, שהיא אהבה אותו.
"הם הפכו לזוג אחרי יומיים." היא אמרה בבכי וחיבקה אותי בפתאומיות. היא הניחה את ראשה על כתפי הימנית, ליטפתי את שיערה החום עם פסי הבלונד זהב שלה.
"חשבתי להרוג אותו, את מבינה את זה אם, אני חולת עצבים," היא אמרה בבכי ממושך שלא הפסיק גם לאחר חצי שעה. ריחמתי עליה, אבל יותר מזה- ריחמתי על עצמי. היא זכתה להתאהב, התאהבו בה. אני לא התאהבתי. אני מלכה מקרח, אני לא מצליחה להתאהב, אני מוצאת פגמים בכל אחד כדי שיגרום לי להתרחק ממנו כדי לא להתאהב.
"את יודעת," אמרתי בפעם הראשונה מזה חצי שעה. חצי שעה שקמיל רק בוכה ומתייפחת בגלל אחד שבאמת לא שווה את הדמעות שלה.
"בחיים לא התאהבתי. ניסיתי, אבל מצאתי דרכים להתחמק, להפסיק להתאהב, לשכוח. אני שונאת את זה שאני לא מתאהבת, שלא מתאהבים בי." אמרתי בקול שבור, הדמעות כבר ביצבצו בעיניי, נלחמתי בהן שלא יצאו עד שלא יכולתי יותר להילחם ונתתי להן לזרום על לחיי.
"אמילי, את מדהימה. באמת." קמיל אמרה ומחתה את דמעותיי לאחר שמחתה את שלה עצמה. גיחכתי לאור המצב, שתינו יושבות על המיטה, בוכות ומוצאות את הדברים הרעים שבנו.
"מילות עידוד, מזכיר לי את לוסיה." אמרתי בגיחוך וקמיל צחקה. לוסיה תמיד הזכירה לנו את הדברים הטובים שבנו, לא משנה כמה היינו בוכות לה.

"לוסיה!" קראתי בבכי במסדרון, לוסיה יצאה מהחדר והבעת פניה הייתה מבוהלת, פיה היה פעור והיא חיפשה את המילים הנכונות לשאלה שלה. משכתי באפי וחיבקתי אותה חזק, פחדתי לשחרר, פחדתי להישאר לבד.
"אני לא יודעת מה קרה אבל, תיכנסי לבפנים, שלא יראו שאת בוכה." היא אמרה בבהלה והכניסה אותי לחדרה במהירות.

"תודה." מלמלתי ולקחתי את כוס המים מידה. היא התיישבה על הכורסא מולי וחיכתה שאתחיל לדבר. היא בחיים לא דיברה ראשונה, היא רצתה להראות שהיא כאן בשבילנו, שהיא מחכה.
"הוא חזר." מלמלתי בבכי. מתחילה להבין את זה ולקלוט, הוא חזר.