לולה || פרק שישי ||

"בחיי, לואי אתה חתיכת חרא" ירקתי בכעס.
"תרגיעי לול, זה לא עד כדי כך נורא" הוא חייך חיוך תחמן.
"שתוק". נבחתי.
"אני מבטיח פעם הבאה לא לעשות את זה יותר". הוא נאנח בחרטה. אולי.
"מה שתגיד". הפטרתי, אדומה מעצבים.

לואי פתח את דלת חדרו, מזמין אותי לעוף החוצה.
"להתראות לואי, רק שנייה, שכחתי-"
וסטירה צורמנית נחתה על הלחי השמאלית שלו, שהחלה להאדים.
"הו כן, סיימתי". חייכתי בשלווה מדומה, והסתלקתי החוצה,
מספיקה לשמוע אותו פולט קללה עסיסית.

לואי חתיכת מניאק. זה הגיע לו, הוא יודע את זה.
לקח לי חודשיים שלמים לשכנע את לנה לצאת איתו,
וכשהיא השתכנעה סוף – סוף, הוא זרק אותה,
כמובן – אחרי שהשכיב אותה.

אבל זה כבר לא העסק שלי, אני עם לואי גמרתי.
עכשיו אני רק צריכה לגרום לכך שלנה לא תשנא אותי.

***

"לולה?" קולה של אמי שבר את השתיקה.
הצעדים שלה הלכו והתחזקו בעודה עולה בגרם המדרגות לכיוון החדר שלי בעליית הגג.
"לול?" היא קראה שוב, כעת זיהיתי שהיא נמצאת מחוץ לדלת חדרי.
"אני כאן". הזקפתי בשקט.
"יש כאן מישהו בשבילך". שמעתי שקולה מבולבל.

לא יכולתי להאשים את אמא שלי.
היא הרי לא סתומה, היא מכירה את הבת שלה.
במילים עדינות – היא מודעת לכך שהבת שלה לא אחת של מערכות יחסים.

"אז תכניסי אותו". הפטרתי ברוגע.
היא המהמה משהו מבעד לדלת, וצעדים כבדים יותר נשמעו כעת.
הדלת נפתחה רגעים דלים לאחר מכן,
ובפתח הדלת עמד דילן.
נבוך.

"אני מקווה שזה בסדר שהגעתי, הייתי צריך להודיע לפני?" הוא מלמל.
"היית". עקצתי.
דילן גיחך משהו מבין שפתיו, והתיישב לצידי, על המיטה הזוגית שלי.
"חדר יפה". הוא הפטיר.
"תדלג על השלב הזה". פלטתי.
"לאיזה שלב את רוצה להגיע?" עיניו הכחולות דקרו אותי.
"תגיד לי אתה, הרי למה באת?" הצלחתי להתמקד.

דילן לא ענה.
עיניו המשיכו להפנט את עיני, והוא קירב מעט את ראשו קדימה, מביט בי.
ידו הגדולה החלה ללטף בשקט את שיערי, מחליקה קצוות כתומות למאחורי האוזן,
ועיניו ננעלו על שפתיי.
כמו לקבל אישור, הוא הביט חזרה בעיני, והנהנתי בעונג.
ראשו החל להתקרב יותר ויותר, באיטיות .
הבטן שלי החלה לפרפר בהתרגשות,
"בשביל שנתקדם לשלב הזה". הוא פלט,
ושנייה לאחר מכן ריסק את שפתיו על שפתיי.
ובזה הרגע, העולם שלי עצר.