לולה || פרק שמיני ||

שקט.
זה כל מה שאני שומעת. שקט.
העיניים שלי נפתחות, ומיד נסגרות שוב מעוצמת קרניה של השמש שהחליטה לזרוח דווקא היום במלוא עוצמתה.
"לול!" קול עצבני קידם את פניי.
המוח שלי לא הצליח לזהות את הקול. משהו כנראה היה כבוי שם.
מאורעות אמש הבזיקו לפתע בראשי, וצווחה קטנה בקעה משפתיי.
קיוויתי שזה היה רק סיוט, אך בפנים ידעתי את האמת.
זה היה מזל.
לא פעם אמרו לי שיש לי יותר מזל משכל,
אך אף פעם לא חוויתי את זה על בשרי.
אתמול זאת הייתה הפעם הראשונה.

כל מה שיכולתי לחוש ברגע זה, היה כאב.
כמו צביטה צורבת.
כאלו רק הרגע הבנתי שכל מה שהייתי בשבילו זה חפץ,
מעין צעצוע מיני.
לא היה בזה דבר מעבר לכך, הוא ראה בי כלי,
שנועד לספק את יצריו.
זה כלכך כאב.
כמו סכין חדה שנתקעה בלב,
אך חזרו וסובבו אותה על קנה פעם נוספת.
כואב כלכך יותר מכל מכה שאי פעם קיבלתי.

הקול נעלם, אולי זאת הייתה רק אמא, והיא החליטה לוותר על להעיר אותי.
הבטתי הצידה, נתקלת בנייד הסוללרי שלי.
13 שיחות שלא נענו.
כולן מג´יין.
אך השם דילן הבהב לי בראש.
השלכתי את השמיכה מרגליי, וקמתי במהירות, מחייגת אליו.
הוא היחיד שיוכל לנחם אותי עכשיו, כמו שרק הוא יודע.

"לול?" הקול שלו דקר את ליבי, וחיוך קל הפציע כשמש על שפתיי הסדוקות.
"דילן!" חיוכי התרחב.
"יש מצב שאתה קופץ אלי בהמשך היום? מזמן לא התראינו". התנפלתי, מסלסלת קצוות שיער עקשנית על אצבע עדינה .
"הו..אממ..בייב, אני..יש לי היום משהו..עם-" הוא מלמל, אולי מתחמק.
משהו לא הרגיש לי נכון.
"ואין לך שעה בשבילי?" נבחתי בחוסר אמון, מאוכזבת. פגועה.
"לא. אני מצטער לו-" הוא נאנח.
"לך תזדיין". הפטרתי בכעס, טורקת את הטלפון.

***

רגשי הנחיתות כבר החלו לתקוף.
לא יכולתי לשאת יותר את הרגשות, והחלטתי לשאוף אוויר בחוץ.
הערב כבר ירד, אך המחנק בגרון עדיין הציק.
דילן.
החבר ה´בלתי מוגדר´ שלי, לא מוכן לפנות שעה בשביל לשמוע על החוויה הקשה שתקפה אותי אתמול.
הסכין שכבר הייתה בלבי, הסתובבה על קנה פעם נוספת, אך כעת בכיוון ההפוך,
ועכשיו זה היה כואב עוד יותר.
קשה עוד יותר.
אך לא, לולה קארטר לא נשברת שכואב.
לולה קארטר חזקה . או לפחות זה מה שהיא משכנעת את עצמה.

"לולה?" קול מוכר פנה אלי מאחור, בהיסוס קל.
חצי סיבוב מצדי חשף את הבחור שעברתי איתו כלכך הרבה, שנפגעתי ממנו כלכך הרבה.
"זה אתה אית´ן?" הייתי מופתעת מידי.
"ואוו, את כלכך השתנית". הוא הביט בי נפעם.
"לטובה אני מקווה" גיחוך קל נפלט משפתיי.
"תראי אותך, לא יכולת להיות שווה ככה גם בתקופה שהיינו יחד?" הוא צחקק,
עוטף אותי בזרועותיו העבות.
זה היה אית'ן.
אית'ן היה החבר שלי לתקופה שהשתרעה לדי הרבה זמן,
אית'ן הוא הגבר שלימד אותי לאהוב, להרגיש. אך הוא הגבר שנפגעתי ממנו בסופו של דבר.
ולרגע קל מצאתי את הנחמה שכלכך חיפשתי.
"מתי הספקת להפוך ליצור מהמם שכזה?" אית´ן לא חסך במילים,
ועדיין כשאנחנו במין חיבוק עוטף , המוח שלי נחסם,
וכל מה שראיתי בפניי היה הטרדה המינית שעברתי,
ואת אית´ן שמולי.
"אחרי שזרקת אותי". זרקתי, ועליתי על קצות אצבעותיי.
ראשו של אית´ן התכופף.
"מה אנחנו עושים?" הוא מלמל, בעונג.
בלי מחשבה נוספת, ריסקתי את שפתיי על שפתיו של אית´ן.
לא הרגשתי כלום.
שנייה לאחר מכן, שהתכוונתי להסביר לו שזאת הייתה טעות שנבעה מחוסר ביטחון, ומבלבול,
ושלא יכניס לעצמו רעיונות לראש שאנחנו חוזרים,
הבחנתי בעיניים הכחולות שכלכך אהבתי,
העיניים הכחולות שכלכך אכזבו אותי.
וראיתי איך הניצוץ של העצב, שפגשתי בפעם הראשונה שהכרתי,
חוזרות למקומם, והוא מסתובב על עקביו, זורק אגרוף בעמוד חשמל ומתרחק בצעדים מהירים.
את כלכך טיפשה לולה.