לחיות בשקרים- פרק 16

נקודת מבט שוהם:
נכנסתי הבייתה בעצבים, הידיים שלו היו כרוכים סביב מותנה והיא חייכה חיוך עוקצני ופשוט הלכה איתו. אני לא מבין מה היא מוצאת בו בכלל, הוא מהילדים ששיחקו בבנות, אני זוכר אותו כשהייתי בגן הוא היה מושך לבנות בצמה, הוא היה מהילדים שנישקו ילדות וברחו, מהילדים שבגללם אני ואדיב החלטנו לקחת את הסדר לידיים עוד מהגן, הוא מהילדים שהייתי מרחיק את פאר מהם, בידיעה שהם ישברו לה את הלב בדרך הכי כואבת שיש.
הילדים שגדלו ברחוב כולל אדיב הם יודעים לזהות הכי טוב את מקור הכאב, החולשה והפצע העמוק ביותר בלב ובגוף שלך. כשאני חושב על זה תמיד קראתי לבנות שגדלו ברחוב חתולות לא בגלל ההסבר שכולם נתנו להן, לא בגלל הסיכוי שהן פראיות, אלא בגלל שהן יודעות איפה להכאיב לך הכי הרבה. הנחתי את הסוודר השחור עם הסמל הלבן של הכדורסל על הכיסא הלבן והתקדמתי למטבח. רוב הזמן אמא למטה למרבה הפלא היא כנראה לא הייתה בבית, הצליל היחיד ששמעתי זה השואב אבק מהקומה למעלה שכמובן מורן הפעילה כדי לנקות את אחד מהחדרים. מורן כמו אמא שנייה בשבילי, היא הייתה מחפה עליי בילדותי, כשהייתי רב מכות ונכנס מהדלת הצדדית היא הייתה מורחת את היוד על הפצע או חובשת את התחבושת סביב מקור הכאב מהמכות. נכנסתי בדלת הפתוחה של המטבח והרמתי את עיניי כששמעתי את דלת המקרר נפתחת. נערה עם שיער שחור עמדה לה שם, היא הייתה גבוה, הבת של מורן.
"היי." אמרתי בחצי חיוך, רוב הזמן העברתי בחוץ, ובשנים האחרונות גם במוסד הגמילה ההוא כך שבקושי ראיתי את הבנות שלה. לפי מה שאני יודע אחת מהן עזבה וחזרה.
"אני לא נושך את יודעת." אמרתי כששמתי לב שהיא קפאה ולא הסתובהה. התחלתי להתקדם לכיוונה ולבסוף הנחתי את ידי על כתפה.
"מי את?" שאלתי וסובבתי אותה אליי לאט ובעדינות.

נקודת מבט אליאן:
"אני מלכה! אליאן פרץ עשתה זאת שוב והפעם בגדול!" צעקתי בצחקוקים וקפיצות ברחבת הבאולינג הגדולה.
"אני לא מאמין…" בועז מלמל והניח את ידו השמאלית על העורף וניסה להבין מה קרה בשעתיים האחרונות.
"אני אמרתי לך אני מלכה בבאולינג." אמרתי בחיוך והתיישבתי לידו על הספה המרווחת והנוחה.
"מתי למדת? מי לימד אותך?" בועז שאל והסתובב, פניו היו מול פניי ולפתע ראיתי את זיפיו הקטנים, תווי הפנים בלטו מעט וכמה טיפות זעה שהחלו לזלוג על פניו.
"חבר טוב, ניק." אמרתי בפשטות וחלצתי את נעליי הספורט הצבעוניות של הבאולינג.
"מי זה ניק? היה לך משהו איתו?" בועז שאל ואיגרף את ידיו. מאז ומתמיד אהבתי לעצבן את הבנים שחיבבתי או לעקוץ או כל דבר אחר, אני מאמינה שזה כי רציתי לגרום לכך שיקנאו ולראות עם הם אוהבים אותי באמת או שיש להם רגש וזה לא משחק. זה הפירוש של קנאה, לקנא ולפחד לאבד את מי שיקר לך. הקנאה זה הפחד שבנו כי בעצם רק הקנאה מבינה שהכאב שנאבד מישהו שחשוב לנו יכאיב לנו יותר. הקנאה נותת לנו להראות את הרגש ואת האכפתיות כלפיי מישהו מסויים.
"ניק גונסון, הוא אחד הבנים היפים ביותר שיש בארצות הברית, ביום שהגעתי לשם, הוא דאג לי, הסתבכתי מלא והוא הציל אותי מלא." אמרתי בחיוך שלא אומר דבר. בועז הסתכל עליי וסימן לי להמשיך לדבר.
"הוא מיוחד, במיוחד בטעם שלו, כשהוא אוהב מישהו זה עד הסוף, הוא יעשה הכל למענו." אמרתי בגיחוך ובועז עיקם את פרצופו כלא מבין.
"מישהו? למענו?" בועז שאל לאחר כמה שניות של שקט. הנהנתי בראשי לחיוב.
"ניק הוא הומו." אמרתי בחיוך וצחקתי למראה התגובה המופתעת של בועז.
"אוקי… אז לא היה ביניכם כלום?" הוא שאל ליתר ביטחון ושללתי את דבריו בעזרת ראשי.
"היה נשיקה קטנה באמת או חובה, אחת בחדר שלו כשחשבתי שיש לי רגש אליו ואחת נוספת באמצע בית הספר כי ניק לא היה מוכן עדיין כדי לספר לכולם שהוא הומו או שהוא מאוהב בקפטן נבחרת הפוטבול שלהם." אמרתי בחיוך.
"אני כבר לא אוהב אותו." בועז אמר בפנים זעופות ונישקתי אותו נשיקה קטנה על השפתיים.
"הם ביחד עכשיו." אמרתי וליטפתי את פניו לאט.