לחיות בשקרים- פרק 19+20

נקודת מבט תכלת:
" 'החיים הם סיפור, ובסיפור הזה הזמן הוא דמות מרכזית.
לא משנה אם זה העבר, ההווה או העתיד, אם יש הרבה או מעט זמן,
העיקר הוא הזמן שעומד לרשותנו, ומה נעשה בו.' כמעט מלאכים.
'לחוש קנאה פירושו להאמין שיש לך זכות,
שהחיים חבים לנו משהו ולא הוגן שמסרבים להעניק אותו לנו.
אבל החיים לא חבים לנו דבר, יש לנו מה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו יכולים להחזיק.' כמעט מלאכים.
כשאני מסתכלת על זה שוב במבט לאחור, אני מבינה כמה אני שמחה שכל זה קרה, כמה אני שמחה שאלה הטעויות שעשיתי בזמן הזה, כמה אני מאושרת שקיבלתי את ההחלטות האלה, החיים העניקו לי כמעט את הכל, הם לימדו אותי לאהוב, להאמין, לתת, לזכור, להיות מאושרת בקיצור יש לי את כל מה שאני צריכה בכדי להיות מאושרת." כתבתי ביומן שלי ולאחר שנייה סגרתי וקמתי מהכיסא, הנחתי את היומן מתחת למזרון בצד הימיני של המיטה, היומן הסודי שלי.

"תכלת!" אליאן צעקה את שמי בפעם המי יודע כמה. פקחתי את עיניי והסתכלתי על דמותה שהתבהרה לי לאט לאט עד שהתעוררתי לחלוטין.
"יש לך בית ספר, לקום!" היא צעקה ומשכה אותי מהמיטה. בשנייה אחת הייתי על המיטה ושנייה אחר כך פניי הכירו מקרוב את הריצפה.
"תתחילי לרוץ בשנייה שאני אתעורר." מלמלתי בקול חלש והתרוממתי מהריצפה. נכנסתי למקלחתי ופשטתי את הפיגמה מעליי.
לבשתי את הסקיני הכאמל שלי וחולצת בית ספר שחורה, עם שרשרת זהב של שמי.
יצאתי מהמקלחתי כשידיי אוספות את שיערי לקוקו מתוח וגבוה.
אני לא מהבנות שמתאפרות, אני אוהבת את היופי הטבעי שלי. התחלתי לאהוב אותו השנה למען האמת, כשאליאן חזרה, ואם הביטחון הגיע הקנאה, הקנאה באליאן. אצלה הכל הולך פשוט מידי, אצלי הכל הולך קשה מידי.
יצאתי מהבית וסגרתי את הדלת אחריי, לא רציתי להיתקל שוב באליאן או שוהם אחריי אתמול בבוקר. רציתי את השקט שלי.
התקדמתי לכיון התחנה הראשית של הרחוב שלנו, הרחוב שלנו מרובה בבתים, בתים יוקרתיים, גדולים ומרווחים. שכונה של עשירים.
"צריכה טרמפ?" שמעתי את קולו של אדיב,חייכתי לעצמי והסתכלתי לצד הכביש.
"אמא לא מרשה לקחת טרמפ מזרים." אמרתי בחיוך תמים והתקדמתי אל המכונית, כמובן שהוא ישב בכיסא הנהג מקדימה וחיכה לתשובתיי עם לנסוע או לא.
"אני אדיב, את תכלת אני חושב שאני מכירים," אמר בחיוך והסתכל על הנהג.
"את עולה או שאת מחכה לאוטובוס שיגיע רק בעוד רבע שעה." אמר לאחר שהסתכל בשעונו.
"אני חושבת שאני באה, רק כי אני מאחרת." אמרתי והצבעתי על השעון שהורה כי השעה שמונה בבוקר.
"כן המפקדת." אדיב אמר ופתח את דלת המכונית.
התיישבתי על ידו והסתכלתי על החלון, משב רוח מרענן נגע בפניי, המזגן הקר קירר את גופי החם.
"בית הספר האיזורי נכון?" אדיב שאל והנהנתי בראשי.
"איך?" שאלתי בסקרנות והבטתי בפניו.
"איך מה?" הוא שאל והסתכל עליי גם. אהבתי את העיניים שלו, הן כל כך רגילות וכל כך מיוחדות.
"איך ידעת שאני בבית הספר האיזורי? איך אתה מכיר אותי בכלל? או איך מההתחלה הכרת אותי?" שאלתי בסקרנות והתיישבתי כשגופי פונה אליו, פניי היו קרובים לשלו אך עדיין רחוקים מכל מגע שהוא.
"את דומה לתלמידה מכיתות י"א שלנו, אליאן פרץ מכירה?" הוא שאל בחיוך והביט בי.
"אתן אחיות נכון תכלת?" הוא המשיך כשראה שקפאתי. אין לי איך לשקר, אני ואליאן דומות בטירוף אי אפשר להכחיש זאת.
הנהנתי בראשי והבטתי בו.
"אל תספר לאף אחד, אני מתחננת, אסור שידעו." אמרתי והחזקתי בידו, המגע הפתאומי הבהיל את שנינו לדעתי, בחיים לא החזקתי את ידו של גבר בלי הודעה מוקדמת, אבל איתו זה היה נראה פשוט.
"הגענו." הוא העיר אותי והחנה את המכונית לצד המדרכה.
שיחררתי את ידי מידו והנחתי את תיקי על כתפי.
יצאתי מהמכונית והבטתי בו, באדיב.
"תהיי מוכנה בשמונה, אני אאסוף אותך." אמר ונסע, כאילו לא היה כאן.

אחרי יום לימודים ארוך ומייגע, שהייתי שקועה במחשבות, לא מרוכזת כלל במורים שהלכו והתחלפו עם הצלצול, את הפסקת האוכל בה שכחתי אפילו לאוכל את הכריך שלי, וכל זה בגלל אדיב וההזמנה שלו.
נאנחתי ונעמדתי, הסתכלתי על הארון, מלא הבגדים והשידה שהייתה מלאת תכשיטים מיוחדים, שחלקם זולים וחלקים יקרים. הוצאתי את הקולב השלישי משמאל שעליו הייתה תלויה שמלה שחורה פשוטה עם שרשרת זהב מחוברת, ענדתי את הצמיד זהב המיוחד עם הכתר הקטן על ידי ולבשתי את השמלה.
"השמלה נתפרה במיוחד בשבילך." קולה של אמא נשמע מהדלת, הסתכלתי עלייה מהראי.
"אני חושבת שהוא יאהב את זה." היא הוסיפה בביטחון והתקדמה לעברי, העבירה את ידה בשיערי החלק והסתכלה עליי שוב.
"הוא? מי אמר שזה בשביל מישהו?" שאלתי במהירות למען ההכחשה.
"כי תמיד התגנדרת עוד יותר למען זה שחיבבת." היא ענתה בפשטות והתיישבה על מיטתי.
"אדיב." אמרתי בחיוך.
"שם מיוחד לילד מיוחד," היא אמרה ונעמדה.
"אני רק מקווה שהוא יבין מה שיש לו ביד." היא קרצה והתקדמה ליציאה. היא תמיד ניסתה להעלות לנו את הביטחון ורוב הפעמים הצליחה.
"את יפה, את מדהימה, את מיוחדת." מלמלתי מול הראי והסתכלתי על עצמי שוב.

"שלום ליפה בנשים." אדיב אמר ונישק את לחי כשנכנסתי למכונית.
"שלום לחנפן בגברים." אמרתי בחיוך כשהוא התנתק ממני וחזר לשבת בכיסא הנהג רגיל.
"אז לאן נוסעים?" שאלתי בסקרנות, אני סקרנית, אני שונאת הפתעות כי אני לא מצליחה לחכות לרגע האחרון, אני אוהבת את הודאות ושונאת את האי וודאות, אני אוהבת את הספק שנותן לי לחקור ולדעת הכל, אני אוהבת את התשובות הסופיות, את המילה האחרונה והמדוייקת ביותר, אני פשוט אוהבת לדעת שהכל בשליטה, בגלל זה אף פעם לא עשיתי דבר ספונטני, או משוגע, כי כל זה לא וודאי, זה יכול להיהרס פתאום, אז אני מעדיפה לתכנן הכל מראש.
"תרגעי, תזרמי ותנשמי עמוק, קודם נלך למקום רגוע ואחר כך למקום מרגיע." אמר בחיוך, הספק בתוכי שאני אהנה גדל וגדל.
"אוקי, אני אסמוך עלייך." אמרתי בחיוך ספקני למדי.
"אין לך ברירה אחרת." הוא אמר וקרץ לי. הנחתי את ראשי על המשענת והקשבתי לשיר שהתנגן ברקע.
"הגענו." אדיב אמר לאחר כרבע שעה של נסיעה. פתחתי את חגורת הבטיחות שהייתה נעולה ופתחתי את דלת המכונית. האוויר הקר של הערב צימרר את גופי למספר שניות עד שהתרגלתי לקור הנעים.
התקרבתי לאדיב והתקדמתי איתו לכיוון מסעדה סינית שנמצאה באמצע הטיילת, ממוקמת בבדיוק מול הים.
נכנסנו לבפנים והתיישבנו באחד השולחנות בפנים שרואים בהם את הים. המסעדה הייתה ריקה מאנשים, הרוב ישבו בחוץ והתבוננו באור הירח אבל אדיב אמר שיש הפתעה בפנים אז הסכמתי.
"את אוהבת סיני נכון?" אדיב שאל והנהנתי לחיוב כשפי היה מלא בסיני. גלגלתי עיניים למראה הצוחק על אדיב וניגבתי את פי במפית שלידי.
"את אוהבת את השיר לב חופשי של מוקי נכון?" אדיב שאל והנהנתי בראשי. הוא קם מהכיסא והתקדם לכיוון אחד המלצרים, הוא אמר לו משהו באוזן, הצביע עליי והנהן בראשו.

"אני לא יודעת מה עשית אבל אני אוהבת את זה, תודה." אמרתי בחיוך כשאדיב נעמד ליד השולחן. הוא חייך והושיט את ידו אליי.
"אני גרועה בלרקוד." הודתי והנחתי את ידי בידו.

"אני שונאת אותך." התוודתי בפניו כשיצאנו מהמסעדה שאדיב לא מפסיק לצחוק על הריקוד שלי ועל זה שלא הפסקתי לדרוך עליו.
"אני אוהב אותך אבל את האמת את הרגליים שלי יותר, בואי לא נרקוד יותר." הוא אמר ופרץ בצחוק, גיחכתי מעט והסתכלתי עליו במבט לא מאמין.
"אתה עוד תתחנן שאני ארקוד איתך אדון אדיב." צעקתי והתקדמתי לכיון הים.
נעמדתי מול הים והסתכלתי על אור הירח, אני אוהבת אותו, הוא לבן, טהור, אין לו מה להסתיר, הוא לא כמו השמש שמנסה להגן על עצמה בעזרת החום, הוא פשוט, והפשטות הזאת הופכת אותו למיוחד כל כך.
"אני מרגיש אלייך משהו." קולו של אדיב נשמע מאחוריי ולאחר שנייה חיבק אותי מאחורה. אהבתי את ההרגשה שהוא חיבק אותי, הרגשתי מוגנת, חסינה, שאי אפשר לפגוע בי, הוא המלאך שישמור עליי.
"אני גם מרגישה אלייך משהו, זה נקראת שנאה." אמרתי בצחקוק והוא כתגובה מחץ אותי בעזרת ידיו.
"את מדהימה, את מצחיקה, את פדחנית ואת בהחלט לא יודעת לרקוד." הוא אמר בחיוך.
"תחזור בך, ילד שלא יכול להיות רומנטי בלי להרוס." אמרתי והשתחררתי מהחיבוק.
"לא, לא נראה לי." הוא אמר בחיוך.
"נראה אם תתפוס אותי." אמרתי והתחלתי לרוץ כשאדיב בעקבותיי.
"אני מעשן, זה לא טוב לי לרוץ." הוא צעק הסתובבתי אליו צחקתי מעט. נעמדתי וחיכיתי שהוא יתקרב.
"פעם הבאה אני לא מחכה לך, אני ממשיכה הלאה." אמרתי באיום.
"את מדברת יותר מידי, תכלת." הוא אמר והצמיד אותי אליו, בלי התראה מוקדמת הוא הניח את ידו על לחי ונישק אותי.

"תראה." אמרתי והצבעתי על המים. אדיב ישב על החול כשאני לידו והוא מנשק אותי נשיקות קטנות בפנים.
"מים. בחיים לא ראית מים אני מבין." הוא אמר בחיוך.
"אני לא כמוך, אותי לקחו לראות מים, גם באמבטיה ובכיור כששטפתי כלים יש מים." אמרתי בהתחכמות וצחקתי ממנה מעט.
"אנחנו נראים כמו אחד." אמרתי בחיוך והצבעתי על ההשתקפות. כשהוא נישק אותי באף ולא היה מרווח בינינו, ההשתקפות במים לא הראתה גם היא את המרווח, מה שהשאיר אותנו כאחד.
"אני אוהב אותך, ילדה שמשלימה אותי." אדיב אמר, יש כאלה שהיו לוקחים את זה בתור משפט קיטשי אבל הוא התכוון למים, הם הראו שאנחנו אחד באותו הרגע.
"אני אוהבת אותך גם, ילד שהשלים אותי." אמרתי גם אני ונישקתי אותי. אור הירח היה עלינו כשהשיר שהתנגן מהמסעדה הוא לב חופשי.
זה בהחלט הדייט הראשון הטוב ביותר והקיטשי ביותר.
היום הבנתי, דברים טובים באים לאט, אבל בסוף הם באים.