לחיות בשקרים- פרק 22

נקודת מבט לימאי:
נזרקתי על מיטתי וחשבתי על כל מה שעברתי בתקופה האחרונה, על הגירושים של הוריי, הניסיון בריחה הכושל שלי, הכל אבל פשוט אין, כשהם מחליטים משהו כלום לא עוצר בעדם, ועכשיו כלום לא עוצר את הגירושים. אני לא מבינה למה הם התחתנו, לא מתחתנים עם מישהו שלא אוהבים ובטח שלא מביאים ילדה לעולם שאחרי זה תסבול את המשחקים הילדותיים האלה של 'לימאי תגידי לאמא שלך ש…' או 'לימאי תגידי לאבא שלך שלא אכפת לי מזה.' ובשני המצבים, אני זאת שנפגעת.
קשה לראות את ההורים שלך, אלה שבמשך 16 שנה גידלו אותך באהבה, לעולם לא רבו לידך פתאום רבים, שהכל משתנה ביניהם, שהם לא מסוגלים אפילו לשבת ביחד ביום שבת ולאכול ארוחות ביחד כמו פעם, כשהייתי קטנה.
כששאלתי את אמא אם האהבה נעלמה היא אמרה שלא, כי הם לעולם לא אהבו אחד את השנייה, היא רצתה לברוח מהמשטר שסבא השליט בבית, סבא לא נתן לה לנשום ולכן החתונה הייתה פתרון ואבא? טוב… אבא כן אהב את אמא באותה תקופה אבל כנראה שזה נעלם עם השנים.
היום בוודאות אני יודעת, שגם אם אני אתאהב אני אפגע, כי כנראה שאהבה היא לא נצחית כמו בספרים.
התיישבתי על המיטה ונעלתי את נעליי הספורט שלי, הנעלים השחורות החדשות שלי. אספתי את שיערי לקוקו גבוה ויצאתי מהחדר.
"לימאי!" אמא קראה בשמי מהמטבח, עצרתי והסתכלתי עליה. היא עמדה ליד הסירים של שבת, היא מבשלת ואחר כך הולכת לישון אצל חברה כדי לא לראות את אבא.
"כן?" שאלתי באדישות, המצב של הריבים שלהם עייף אותי.
"תחזרי מוקדם מהריצה, אני לא רוצה שיקרה לך משהו." היא אמרה את המשפט הקבוע שלה, הנהנתי בראשי ויצאתי מהבית.
התקדמתי בשביל של הרחוב לכיון הים שליד ביתי. לרוץ ליד הים, עם האוזניות והשירים זה המשמעות של להתנתק מהכל, כי הים סוחף אותך רחוק-רחוק מכאן וגם כשאתה מחכה לשיר הבא כשהנגן מחליף את השיר, הגלים שרים לך את שירם.
הם נאבקים בסלעים, הם נאבקים על המקום שלהם. ככה אבא לימד אותי רצונותי, להגשים את חלומותי. לא לתת לאחרים להחליט עליי, רק אני מחליטה עליי. בגלל זה אני מי שאני.

נקודת מבט בועז:
הסתובבתי בעיר וחיפשתי מקום עבודה חדש, נמאס לי מהמלצרות, רב מלצרים שיודע רק להגיד כמה אנחנו גרועים בעבודה כשאנחנו קורעים את התחת כמו חמורים.
נכנסתי למסעדה שאליאן עבדה בה, ניסיתי את מזלי, מה כבר יכול להשתבש?
"שלום, קוראים לי בועז. אתם מחפשים עובדים?" אמרתי בחיוך לאחת המוכרות והיא הנידה בראשה לשלילה. אנחה קטנה יצאה מפי, הודתי לה ויצאתי מהמסעדה.
"היי בועז." קול של נערה נשמע מאחור, נעצרתי והסתובבתי. נערה צעירה עמדה מולי, בגיל של תכלת ואליאן, ראיתי אותה בבית הספר של אליאן וגם בבית שלה.
"קוראים לי פאר ראובן. שמעתי שאתה מחפש עבודה," היא אמרה בחיוך קטן והתנשמה מהריצה הקצרה שלה. הנהנתי בראשי, מחכה לשמוע את ההמשך.
"איך אתה במתמטיקה? כי אני גרועה, אני צריכה עזרה ואתה צריך עבודה." היא אמרה בחיוך והושיטה את ידה אליי.
"אני אלמד אותך, תמורת הפסקות כל שעה של עשר דקות וארוחה." אמרתי בחיוך והושטתי את ידי אליה גם, לחצתי את ידה והיא צחקה מעט.
"ואו, אתה טוב במשא ומתן, המורה." היא אמרה בחיוך שחשף את גומתה בצד שמאל. גלגלתי את עיניי ושיחררתי את ידי מהלחיצה.
"מחר? אני גרה בבית עם אליאן, ראיתי אותך פעם אחת אצלנו אני חושבת." פאר אמרה והנהנתי בראשי, אני לא מרבה לדבר עם אנשים, במיוחד עם בנות שיכולות לסבך את אליאן ותכלת.
"מחר, נתראה." אמרתי באדישות והתקדמתי לכיוון תחנת האוטובוס.

נקודת מבט פאר:
"הוא מושלם." אמרתי בחולמנות ונשכבתי על מיטתה הרכה של אלינור, החדר שלה צבוע בצבע שמנת, המיטה הזוגית הגדולה והנוחה בצבע לבן, התקרה הייתה בעלת מספר כוכבים, אלינור אוהבת כוכבים, היא מאמינה שהם מראים את הדרך, כמו גורל.
"ואוו. מה שמו של הבחור?" היא שאלה ונשכבה לידי.
"בועז." אמרתי בפשטות.
"מי זה? מאיפה הוא?" היא שאלה, אלינור היא מיוחדת, היא חברה אמיתית אבל היא גם שטחית לפעמים…
"הוא ידיד של אליאן, הוא גר בשכונות שבעיר, שכונות העוני, שליד בית הספר האיזורי." אמרתי ועצמתי את עיניי. הרגשתי את מבטה של אלינור עליי, היא נורא.. שיפוטית בנושאים הללו.
"אסור לך!" היא צעקה לפתע, הסתכלתי עליה בתדהמה.
"אסור לך לצאת עם מישהו שהוא נחות ממך!" היא צעקה ונעמדה, התרוממתי ממיטתה ונעמדתי מולה גם.
"ומי אמר זאת? את?" שאלתי בהתחכמות והתקרבתי אליה.
"הוא לא נחות מאיתנו בגלל שהוא שונה, תפנימי." אמרתי והצבעתי עליה באצבע מאשימה.
"באמת? ואם הוא היה בבית הספר שלנו? היית מושיבה אותו בכיסא של ילדי המלגות." היא אמרה בצחקוק.
"אולי, אבל אני באמת רוצה להכיר אותו! אני לא שיטחית כמוך, אלינור." אמרתי בארסיות לכיוונה ויצאתי מחדרה.
נמאס לי, מהיום, אף אחד אבל אף אחד לא אומר לפאר ראובן מה לעשות.