לחיות בשקרים- פרק 2+3

נקודת מבט אליאן:
התעוררתי בבוקר, בלי כוחות, עייפה מהלילה. כל הלילה הייתי עסוקה בלריב עם תכלת ואמא שלי. אני שונאת שאומרים לי מה לעשות, שקובעים לי לאן ללכת ושחושבים שמחליטים עליי.
אני שונאת את זה שאין לי בחירה, שאני לא יכולה להגיד את מה שאני רוצה לומר.
כולם שומעים אותי אבל לא באמת שומעים אותי, מוזר לא?
אף אחד לא שומע את מה שאני באמת רוצה.
נכנסתי למקלחת שבקומה, למזלי אמא שלי היא גם המנקה וגם הטבחית, כך שאין עוד עובדים בבית, זה רק אני, היא ותכלת.
שטפתי את פניי מספר פעמים, להתעורר מעט מהעייפות ובכדי לנקות את פניי מהשינה. צחצחתי שיניים והתחלתי להתארגן לבית הספר.
אספתי את שיערי לקוקו גבוה ומתוח בדיוק כמו שאני אוהבת בבוקר. לבשתי את בגדיי בית הספר שלי, הם בצבע מוקה וכחול, בחירת צבע מתאימה באופן מוזר.
יצאתי מהמקלחת לבושה בבגדיי בית הספר, כשהייתי בפנימיה בארצות הברית הייתי קמה חצי שעה לפני השיעור הראשון שדרך אגב הייתי מאחרת גם אליו.
אבל בניגוד לפנימיה לבית הספר הזה אני קמה מוקדם כדי להיות שם ראשונה, מסיבה אחת, אני לא רוצה שיגלו שאמא שלי היא בכלל סוג של משרתת בבית של עשירים. זה לא שאני מתביישת בה, אני מתביישת בעבודה שלה כי מגיע לה הרבה יותר.
נכנסתי לחדרי והנחתי את המגבת על הכיסא, החדר שלי לא גדול, הוא מספיק למיטה קטנה, שידה וארון. בעצם זה כל מה שאני זקוקה לו.
נעלתי את נעליי הספורט שלי ולקחתי את התיק הצד שלי, הוא בצבע כחול.
אני אוהבת את כל הגוונים של הכחול, משתי סיבות, הראשונה כחול זה צבע הים, השמיים זה מסמל מרחב, חופש,חירות, כלומר כל הדברים שאני רוצה וזקוקה להם.
הסיבה השנייה כחול הוא צבע שתמיד הרגיע אותי, כשהייתי קטנה אבא היה לוקח אותי לים להרגע, הוא טען שלים יש יכולות גדולות, להרגיע זה אחד מהם, הים הוא מסוכן אבל גם שקט.
'השקט שלפניי הסערה'. אני לא מהילדים הרעשנים להפך אני שקטה, בגלל זה אני אוהבת את הים.
השקטים הם המסוכנים ביותר.
מרחתי על שפתיי אודם ורדרד ומעט סומק, אני לא הולכת לומר שאני תלמידת מלגה, ממש לא.
יצאתי מהחדר לכיוון הדלת, אני לא הילדים שאכפת להם מה אחרים אומרים עליהם, אבל אני לא אסלח לעצמי עם אני אדע שזאת האמת, שלאמא שלי אין מספיק כסף לרשום אותי לבית ספר טוב, לכן אני מספרת לעצמי שקרים.
אחרי חצי שעה הליכה הגעתי לבית הספר.
"בית הספר זאוס סקול, בית ספר לעשירים. " מלמלתי בכניסה לשער ונכנסתי לבפנים.
בחנתי את בית הספר, הוא היה גדול מימדים, ענקי למען האמת, שטחים ירוקים עצומים, בית הספר היה גדול מהמבנה מפואר מבחוץ מה שאומר שמבפנים הוא יהיה מפואר עוד יותר.
שלטי מבחני קבלה לכל מיני מגמות הופיעו על לוח המודעמבחנימבחני קבלה לעיצוב בית הספר, עיתון, כיתות, וסקרים חשובים, מלמלתי לעצמי. אני אוהבת לעצב דברים, זה הדבר היחיד שאיש לא יכול למנוע ממני, לחשוב, לדמיין, זה המקום בשבילי.
נכנסתי למבנה הגדול ביותר, לכניסה של בית הספר עצמו, נשמתי נעתקה, הוא מרהיב.
בדיוק כמו בסרטים, כיתות גדולות,לכל ילד יש את הכיסא שלו, מקרן בכל כיתה, לוחות גדולים שתופסים חלק לא קטן מהקיר.
פלקטים, ועיצובים על הקירות, בית הספר המושלם לעשירים.
התקדמתי לכיוון המזכירות, אני עדיין לא יודעת באיזה כיתה אני.
פתחתי את הדלת ורוח קרירה צמררה את גופי.
סגרתי את דלת והתקדמתי לאישה המבוגרת שישבה מאחוריי הדלפק. גופי כבר התרגל לקור.
נעמדתי מולה בחיוך קטן.
"מי את?" היא שאלה במרירות, לא נחמדה במיוחד הייתי אומרת.
"אליאן פרץ, התלמידה החדשה." אמרתי ברצינות, החיוך נמחק מפניי במהירות.
"את בכיתה י"א 3, קומה שנייה חדר שלישי, בהצלחה." היא אמרה וחזרה לעיסוקייה במחשב, הנהנתי בראשי ויצאתי.
עליתי לקומה השנייה. על כל דלת היה כתוב בגדול את מספר הכיתה, הכיתות היו קרירות כבר מהמזגנים ומקושטות היטב.
נכנסתי לכיתה שלי והתיישבתי באחד הכיסאות בשורה האחרונה בצד.
לאט לאט הכיתה התחילה להתמלא בילדים, כולם היו נראים מדהים. היו את אלה שמתחברים למוזיקה, הם והאוזניות שלהם, את אלה שתמיד במרכז העיניינים שישבו באמצע הכיתה כשמסביבם ילדים הן גם היו המגונדרות ביותר, באקססוריז היקר ביותר, עם התיק היקר ביותר בקיצור עשירות בלי דאגות. שני בנים בתיישבו בשני צדדי הכיתה, הם העבירו ביניהם מבטי שנאה אבל נראה שכולם רגילים לזה. ישבו לידם עוד בנים אבל נראה שהם היו עסוקים בלהראות מי יותר שונא את מי.
אני מרגישה כל כך לא קשורה לכאן, שזה כבר מפחיד.
השיעור הראשון עבר לו רגיל זה היה יותר לשמוע את המורה מדברת על הכללים שצריך לשמור, כנראה שגם העשירים עושים בעיות, כמובן ככל שאתה יותר עשיר כך הכסף משפיע עלייך.
התקדמתי לכיוון הקפיטריה. שולחנות וכיסאות מילאו את המקום, המוזר שלכל שולחן היה שלושה כיסאות במקום ארבע.
"היי את בטח הילדה החדשה." ילדה אחת נעמדה לידי ושאלה בחיוך, הנהנתי בראשי עם חיוך קטן.
"אז איך קוראים לך?" היא שאלה בחיוך.
"אליאן ולך?" שאלתי בחיוך.
"לימאי." היא אמרה וחיבקה אותי. אני צריכה חברה כאן, אז למה לא?
"מה הקטע של הכיסאות?" שאלתי אותה כשלקחתי מגש אחד והתקדמתי לכיוון הטבחית
"בצד שיש שניי כיסאות זה הילדים העשירים יושבים ובצד השני לו יש כיסא אחד, הם החליטו שזה כיסא לתלמידי המלגות. כדי להראות שיש שוני בין העשירים לתלמידי המלגות. אני תמיד התנגדתי לזה. זה משפיל ומגעיל." לימאי אמרה בכנות והסתכלה בזלזול על אחד הבנים שאיתי בכיתה.
"הבנתי.." מלמלתי בשקט, עכשיו זה בטוח שאני לא אספר לכולם את האמת.
"היי חדשה, מה ההורים שלך עושים?" הילד שלימאי הסתכלה עליו שאל.
"מי אתה?" שאלתי בחוסר אכפתיות, אני אדישה למי שלא בא לי טוב בעין והוא לא בא לי טוב בכלל.
"אני? אני אדיב הרוש. עכשיו תעני לי על השאלה מה ההורים שלך עושים?" הוא שאל בארסיות
כולם הסתכלו עליינו.
"תניח לה." ילד אחד קם להגנתי, לימאי צעקה על ילדה אחת שניסתה לצעוק עליי גם שאספר מי אני.
"קוראים לי אליאן פרץ, אמא שלי טבחית." אמרתי בשקט. כולם הסתכלו עליי בגיחוך.
"אז את תלמידת מלגה. " אדיב קרא בבוז.
"אבל אבא שלי, " אמרתי לפתע בביטחון, כולם הסתכלו עליי וחיכו להמשך.
"אבא שלי מנהל חברה גדולה מאוד בארצות הברית." המשכתי את משפטי.
"אז את לא תלמידת מלגה, ברוכה הבאה מפונקת." אדיב אמר בחיוך והלך להתיישב במקומו.
לא יכולתי להרשות לעצמי שידעו שאני תלמידת מלגה, פשוט לא.
"אליאן את בסדר?" לימאי שאלה ונעמדה לידי, הנהנתי בראשי לאט והסתובבתי אליה בחיוך.
"מי אתה?" שאלתי את הבחור שעמד ליד לימאי.
"אני שוהם ראובן, נעים להכיר אותך אליאן." שוהם אמר בחיוך ונישק אותי בלחי.
"תקראו לי אלי." אמרתי בחיוך. אז גם מצאתי את הילד שכביכול אני אמורה לעקוב אחריו וגם אף אחד לא יודע את האמת עליי.
ממש כיף חיים בבית הספר הזה. אני בטוחה שלתכלת יותר כיף בבית הספר האזורי, היא לפחות לא צריכה לשקר על מי שהיא.